מי צריך בטון וזכוכית, אם הבניינים הנחוצים באמת עשויים קרטון ועץ?

עניים ועשירים, כולם צריכים אדריכלות: זהו המוטו של שיגרו באן, האדריכל היפני המעוטר, שמשתמש בחומרים טבעיים לאזורי אסון. שותפו, דין מאלץ, מסביר

הילה שמר

|

11.12.18 | 12:28

מוזיאון האמנות של אספן, קולורדו. מעטפת עץ קלועה שתי וערב, ''ופתחנו את הבניין אל הרחוב כדי שיזמין מבקרים''. לא צריך כרטיס כדי להיכנס למבואה או לגג, שמעניק תצפית מרהיבה על ההרים המושלגים (צילום: Mr. Ban)
מוזיאון האמנות של אספן, קולורדו. מעטפת עץ קלועה שתי וערב, ''ופתחנו את הבניין אל הרחוב כדי שיזמין מבקרים''. לא צריך כרטיס כדי להיכנס למבואה או לגג, שמעניק תצפית מרהיבה על ההרים המושלגים (צילום: Mr. Ban)
בית תריסי המתכת בשכונת צ'לסי, מנהטן. החזית היא תריסי מתכת שמאפשרים לחשוף או למסך את הדירות מול המתבונן מבחוץ (צילום: Mr. Ban)
בית תריסי המתכת בשכונת צ'לסי, מנהטן. החזית היא תריסי מתכת שמאפשרים לחשוף או למסך את הדירות מול המתבונן מבחוץ (צילום: Mr. Ban)
Nomadic Museum (המוזיאון הנווד) מדגים את הגישה האקולוגית של באן ומאלץ. שילוב של מכולות שנשכרו באופן זמני, צינורות נייר ועץ. ''הרעיון הוא למזער את המפגע האקולוגי של המבנה'', מסביר מאלץ (צילום: Mr. Ban)
Nomadic Museum (המוזיאון הנווד) מדגים את הגישה האקולוגית של באן ומאלץ. שילוב של מכולות שנשכרו באופן זמני, צינורות נייר ועץ. ''הרעיון הוא למזער את המפגע האקולוגי של המבנה'', מסביר מאלץ (צילום: Mr. Ban)
פרויקט הבכורה האדריכל של באן ומאלץ, לרגל פרוץ המילניום הנוכחי, היה קשת מגלגלי קרטון שהוצבה בחצר מוזיאון MoMa בניו יורק. הקרטון והעץ, עד היום, הם סימני היכר של המשרד (צילום: Mr. Ban)
פרויקט הבכורה האדריכל של באן ומאלץ, לרגל פרוץ המילניום הנוכחי, היה קשת מגלגלי קרטון שהוצבה בחצר מוזיאון MoMa בניו יורק. הקרטון והעץ, עד היום, הם סימני היכר של המשרד (צילום: Mr. Ban)

"כשביקרתי עם הוריי בישראל", נזכר האדריכל האמריקאי דין מאלץ (Dean Maltz), "עגנו בנמל חיפה, ומשם לקחנו אוטובוס לירושלים. בין ההרים ראיתי את העצים הצעירים, צומחים ומובילים לעיר שהייתה כל כך יפה, וזה היה משמעותי לי. כשהיינו תלמידים בבית הספר היהודי, גייסנו כסף לשתילת עצים בישראל. על כל 25 סנט שאספת, יכולת לשתול עץ. חשבתי כמה מהעצים האלה, ייתכן שאני שתלתי".

 

מאז ימיו כנוטע צעיר, ודרך פרויקט הבכורה שלו עם שותפו הנודע, האדריכל היפני שיגרו באן, התמקם העץ (שמקורו במורשת הבנייה היפנית) כחומר משמעותי בשפה האדריכלית של משרדם המשותף. העץ מופיע בפרויקטים שלהם הן בצורתו הגולמית והן כחומר מעובד, כמו נייר וקרטון, והפך לסימן היכר מרכזי של עשייתם – בעיקר בפרויקטים הומניטריים ומתוך חשיבה אקולוגית.

 

דין מאלץ. סופר את העצים שנטע בדרך לירושלים (צילום: Andrew H. Walker/GettyimagesIL)
    דין מאלץ. סופר את העצים שנטע בדרך לירושלים(צילום: Andrew H. Walker/GettyimagesIL)

     

    מאלץ (59) למד בבתי ספר מוערכים לאדריכלות כמו הרווארד ו"קופר יוניון", שם פגש על ספסל הלימודים את שיגרו באן, שיהפוך לימים לחתן פרס פריצקר

    ולאחד האדריכלים המוערכים בתבל. תוך כדי לימודיהם החלו לעבוד יחד, וגילו חיבה משותפת לעיצוב תעשייתי ולריהוט. כעבור שני עשורים התחילו לשתף פעולה גם בפרויקטים אדריכליים, שהראשון שבהם היה קשת נייר מגלגלי קרטון קמורים, שהוצבה בחצר מוזיאון MoMa בניו יורק לרגל המילניום החדש. כיום מאלץ הוא שותף-מנהל של השלוחה האמריקאית של "שיגרו באן אדריכלים" (המשרד הראשי ממוקם בטוקיו ושלוחה נוספת פועלת בפאריז).

     

    שיגרו באן, חתן פרס פריצקר לאדריכלות (צילום: Shigeru Ban Architects)
      שיגרו באן, חתן פרס פריצקר לאדריכלות(צילום: Shigeru Ban Architects)

       

      למה דווקא קרטון

       

      מאלץ בא השבוע לישראל כדי להשתתף בוועידת אילת לאדריכלות ולעיצוב, שנושאת השנה את הכותרת "DIS:CONNECT". "הכותרת מתיישבת טוב עם העבודה שלנו", הוא אומר. "התפישה העיצובית של המשרד עוזרת לאנשים להתחבר ברמת ההומניטרית".

       

      בקתות לנפגעי אסון טבע בהודו (צילום: Mr. Ban)
        בקתות לנפגעי אסון טבע בהודו(צילום: Mr. Ban)

         

        הקרטון הוא חומר קל אך קונסטרוקטיבי, מבודד ומתנייד בפשטות - מקבץ תכונות שמתאימות לבנייה באזורי אסון, שם זמן ומשאבים הם מצרכים נדירים. בחצי היובל האחרון, מאז שהשתתף במציאת פתרונות דיור לשני מיליון פליטים ברואנדה ולאחר רעידת האדמה בעיר היפנית קובה, משכלל באן את בקתות הקרטון שמיועדות לדיור ארעי באזורי אסון. במסגרת ארגון VAN (Voluntary Architects’ Network) הוא פעל בארצות כמו סרי לנקה, טורקיה והאיטי, כדי למקם באזורים הנפגעים מבנים שעשויים מגלגלי קרטון - בהם מבני חינוך ורפואה – ושאינם דורשים כוח עבודה מיומן, זמן הקמה רב או תקציב גדול.

         

        בקתות הקרטון המהירות שבאן הקים לנפגעי אסונות בטורקיה, ביפן ובסרי לנקה (צילום: Mr. Ban)
          בקתות הקרטון המהירות שבאן הקים לנפגעי אסונות בטורקיה, ביפן ובסרי לנקה(צילום: Mr. Ban)

          עלות ההקמה נמוכה ואין צורך בידע מקצועי (צילום: Mr. Ban)
            עלות ההקמה נמוכה ואין צורך בידע מקצועי(צילום: Mr. Ban)

            כך זה נראה מבפנים. קודם כל: לתת בית לנפגעים (צילום: Mr. Ban)
              כך זה נראה מבפנים. קודם כל: לתת בית לנפגעים(צילום: Mr. Ban)

               

              מבני הנייר אינם נתפשים אצל באן כחומר זול לנזקקים בלבד. כמו הביתן שהציב ב"מומה", הוא השתמש באותם צינורות נייר גם ב"מוזיאון הנווד", שבו שילב מכולות, צינורות נייר ועץ. המבנה הוצב לראשונה (2005) ב"פיר 54" במנהטן ואירח תערוכה שנמשכה שלושה חודשים, ומשם נדד לסנטה מוניקה בחוף המערבי, לטוקיו ולניו מקסיקו.

               

              כאן התחיל המוזיאון הנווד, ברציף על ההאדסון במנהטן (צילום: Mr. Ban)
                כאן התחיל המוזיאון הנווד, ברציף על ההאדסון במנהטן(צילום: Mr. Ban)

                ומשם נדד לסנטה מוניקה, קליפורניה, לפני שהמשיך הלאה (צילום: Mr. Ban)
                  ומשם נדד לסנטה מוניקה, קליפורניה, לפני שהמשיך הלאה(צילום: Mr. Ban)

                   

                  "הרעיון הוא למחזר או להשתמש מחדש בחומרים קיימים, ובכך למזער את המפגע האקולוגי של המבנה", מסביר מאלץ את הפרויקט. "שכרנו מכולות בכל מיני ערים שבהן הוא הוצב, ולאחר התערוכה חזרו המכולות לשימוש המקורי של שינוע משלוחים, וגלילי הנייר מוחזרו. במבנה זמני או במיצב, אפשרי להשתמש בחומרים שהפסולת התעשייתית שהם ישאירו היא מינימלית, אבל מבני קבע לא בהכרח היינו עושים מנייר; בהם, הנייר משמש בעיקר כחומר לחלוקות פנימיות או ריהוט".

                   

                  המוזיאון שמעניק תצפית מרהיבה לכולם

                   

                  דוגמה נוספת לכך אפשר לראות במוזיאון האמנות של אספן, שנחנך לפני כארבע שנים בעיירת הסקי היוקרתית בקולורדו. מבחוץ, המבנה מציג את צורתו הגולמית של העץ, ולכן מתבלט על רקע מבני הלבנים האדומות שמאפיינים את השדרה הראשית של אספן. המבנה עטוף בקופסה קלועה של רצועות עץ דקות, השלובות זו בזו שתי וערב. התכנון גם "לוקח אחריות" על המרחב שנמצא מחוץ למוזיאון, משום שרצועות העץ מרכיבות שלל פריטים של ריהוט ציבורי כמו ספסלים, טבעות ישיבה מסביב לעצים וגדר נמוכה סביב הצמחייה הנמוכה.

                   

                   

                  "במקום חזית מאיימת", מסביר מאלץ, "פתחנו את הבניין אל הרחוב כך שיזמין מבקרים". ואמנם, מעטפת העץ מרוחקת כמה מטרים ממסגרת הזכוכית שעוטפת, בפועל, את המוזיאון. בתווך שבין שתי המעטפות העבירו האדריכלים את גרם המדרגות, כך שהן מובילות את המבקרים לאורך החזית, בין הפתוח-הציבורי לבין הבנוי-הסגור.

                   

                  בדומה למוזאון גוגנהיים בניו יורק, בתכנונו של האדריכל פרנק לויד רייט, גם המוזיאון באספן פועל ב"סירקולציה הפוכה": מיד אחרי הכניסה, מומלץ לעלות למעלה, אל הגג, ולהשקיף על מסלולי הסקי שבמורדות ההר, ומשם להמשיך למטה אל חללי התערוכה. "הדבר הכי יפה באספן זה ההרים", מסביר מאלץ, "ואותם אי-אפשר לראות מחלקים מסוימים בעיר. כשעולים לגג המוזיאון, מקבלים את התצפית המיוחדת הזאת. זה לוקח אותנו חזרה לרעיון הטבע, ואיך אנחנו במשרד מקיימים את הקשר אליו. אין דבר יפה יותר מהטבע עצמו, ואת זה באן רצה שיראו קודם - לפני הבניין. זהו הגג היחידי באספן שיש לציבור גישה אליו".

                   

                   

                  ולא רק הגג פתוח לכולם, אלא גם מבואת הכניסה הגדולה, שמאפשרת להציץ פנימה, לאמנות שמוצגת במוזיאון, מתוך המרחב הציבורי. "מתכננים הרבה מוסדות תרבות, שלפעמים עלולים לפצל את הציבור באופן מעמדי, או באופן שאנשים מסוימים אינם מוזמנים להיכנס", אומרת לאורה ברייטון, אדריכלית במשרד. "זה אינו המצב אצלנו. הבניינים מזמינים, יש בהם לובאים גדולים ופתוחים, וגישה לאמנות עוד לפני המקום שממנו צריך להיכנס עם כרטיס. וכך, כל הקהילה מוזמנת למקום גם אם לא משלמים על כניסה".

                   

                  מוטיב העץ ממשיך כשנכנסים פנימה. גג ממסבכי עץ מקרה את המוזיאון ומכניס אור טבעי אל חלל התערוכות. קיר חנות המזכרות עשוי טבעות-טבעות, מחתכים של גלילי הקרטון שמאפשרים הסתרה והצצה לסירוגין. ספסלים ארוכים, שמורכבים מצינורות נייר, מתייחסים לתקרה הגלית המונמכת שעשויה מאותו חומר.

                   

                  את הגישה הפתוחה של המשרד אפשר היה לראות גם בהצעתו, שלא זכתה, לתכנון הספרייה הלאומית בירושלים. באן הציע אולם גדול ופתוח, שעליו מסוככות כיפות מחורצות במגיני דוד.

                   

                  הפתיחות הייתה עיקרון גם בהצעה לספרייה הלאומית בירושלים (הצעה שלא זכתה) (הדמיה: Mr. Ban)
                    הפתיחות הייתה עיקרון גם בהצעה לספרייה הלאומית בירושלים (הצעה שלא זכתה)(הדמיה: Mr. Ban)

                     

                    "הכיפות פתוחות לשמיים כמו סוכה", מסביר מאלץ. "גם חלק הארי של הבניין הוא חצר פתוחה, שהייתה יכולה לאפשר להרבה אנשים להגיע ולחוות את הבניין גם מבחוץ. החזיתות, מאבן ירושלמית, היו בנויות במרווחים שאיפשרו הצצות אל המתרחש בפנים". המשרד הפסיד בתחרות המוזמנים ל"הרצוג ודה מרון", המשרד השווייצרי שמתכנן כיום את הספרייה.

                     

                    הבית שאין לו חזית, מלבד וילון

                     

                    לא רק הפרויקטים הציבוריים של באן ומאלץ מקיימים קשר חושפני אל החוץ; מעניין לראות כיצד הדבר בא לידי ביטוי בפרויקטי מגורים פרטיים. כזה הוא "בית הווילונות" בטוקיו (1995), שעטוף בד לבן הנשפך בין הקומה העליונה והאמצעית, ויכול להיות מוסט כליל כדי לחשוף את הבית כולו למתבונן מבחוץ. את פנים הבית עוטפות שכבה נוספת של צלונים ושכבה שלישית של דלתות Fusuma (מחיצות נעות ששואבות השראה מהבית היפני המסורתי), שיכולות להיפתח כדי לחבר בין חללים. במצב "פתוח", הבית חשוף לחלוטין לרחוב ולמרחב הציבורי; במצב "ביניים" הוא נשאר מאוורר וללא חזיתות, אך מכוסה עם וילון; ובמצב "סגור" הוא יכול להיעטף בכל שלוש השכבות, ולבודד את יושבי הבית מהקור ששורר בבירת יפן בחורף.

                     

                    שלוש שכבות של מחיצות בבית הווילונות בטוקיו (צילום: Mr. Ban)
                      שלוש שכבות של מחיצות בבית הווילונות בטוקיו(צילום: Mr. Ban)

                       

                      "בבנייה המסורתית של בית הכפר ביפן", מסביר מאלץ, "הדלתות והמחיצות החיצוניות עשויות עץ, מאחוריהן יש בד שעוברים דרכו בכניסה, ומחיצות הפנים עשויות נייר אורז. יש מעבר מחומר קשה לרך, ובהתאם למזג האוויר אפשר לפתוח או לסגור. למרות ששיגורו מעולם לא תיאר את זה כך, אפשר להגיד שהבניין הוא כמו בגד".

                       

                      יש גם גרסה ניו יורקית לבית עתיר המעטפות. בית תריסי המתכת נבנה בצ'לסי (2011) עם חזית שעשויה מתריסי מתכת, המאפשרים לחשוף את הדירות או למסך אותן. כמטר וחצי מאחורי תריס המתכת, ניצבת השכבה השנייה - מחיצות שיכולות להיפתח לחלוטין, כדי לגלות את עומק הדירות הדו-קומתיות בפרויקט היוקרה. התריסים, שמזכירים אזורי תעשייה ומוסכים, היו חלק מהנוף של צ'לסי לפני שיטפון הג'נטרפיקציה שהגיע עם טיילת High Line המצליחה ששינתה את האזור, את יושביו ואת מחיריו. האלמנט התעשייתי קיבל בבניין הזה תרגום אחר, הפעם כחומר לחיפוי דירות מגורים. "התריס, שמשמש להגנה בדרך כלל או כחוצץ, מגביר כאן את תחושת החיים", אומר מאלץ.

                       

                      מעט דרומה משם, בשכונת טרייבקה, נמצא בניין מגורים נוסף שתכנן המשרד. "בית הברזל היצוק" הוא מבנה בן שש קומות שנבנה ב-1882. האדריכלים רוקנו את תוכנו כמעט לחלוטין, ועל הגג מיקמו קופסת זכוכית עם תקרה בגובה כפול. את פנים הבניין מילאו ב-13 דירות פאר, שנמכרו בשווה-ערך של 35 מיליון שקלים לדירה בת כ-400 מטרים רבועים, עם שבעה חדרים וארבעה חדרי רחצה – דומה לפנטהאוזים היקרים ביותר בתל אביב, כמו הקומה ה-48 של "מגדלי גינדי" או הקומה ה-47 של "מגדל אינפיניטי".

                       

                       

                      התחלנו את השיחה במבנים זולים למקומות מוכי אסון, המשכנו למבני ציבור שמאפשרים כניסה גם ללא כרטיס, אבל המשרד בניו יורק מתכנן גם פרויקטים אקסקלוסיביים שמיועדים לבעלי אמצעים בלבד.

                       

                      "שיגרו הצהיר פעם שאדריכלות איכותית אינה נחלתם של העשירים בלבד", משיבה ברייטון, ומאלץ משלים את המשפט: "אנחנו בוחרים פרויקטים לפי כמה מרכיבים: האתר, הייעוד, מי הלקוח והאם קל לשתף איתו פעולה. עבדנו על פרויקטים לפליטים, לאנשים מחוסרי יכולת כלכלית ולאנשים בעלי אמצעים. להם יכולת כלכלית, ועם כאלו שיש להם אמצעים. אנחנו עובדים עם כל האנשים, כולם צריכים אדריכלות. בעולם שבו אנחנו מרגישים יותר ויותר מנותקים בגלל טכנולוגיה, חשוב שיהיו מקומות שבהם אנשים יכולים להתחבר. אדריכלות היא המדיום שיכול לחבר אנשים מחדש".

                       

                       
                      הצג:
                      אזהרה:
                      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד