הצלמת פתחה סטודיו ליד הירקן, ותושבי ג'סי כהן באו להצטלם

את הסטודיו לצילום שלה בחרה האמנית דפנה שלום להקים במקום בלתי שגרתי: חנות קטנה במרכז המסחרי של שכונת ג'סי כהן בחולון, בין הירקן למספרה. לפני שבע שנים היא הביאה לשם ציוד מקצועי, כיסאות וספות, וחיכתה לתושבים. לאט-לאט הם הגיעו, הביאו תמונות ישנות שנשכחו והתיישבו מולה כדי שתצלם אותם.

עוד בערוץ אנשים:

• נסעה לטוקיו לעשות סרט, נשארה ביפן והמציאה את עצמה מחדש
• הדתי והחילוני העלו יחד מופע: "אתה לא יכול לדחוף אף אחד לקופסה"
• הסבתא הופרדה מחברתה הטובה בזמן השואה: הנכדה סגרה מעגל
  

"הדהים אותי לראות שאנשים התחילו להגיע", נזכרת שלום. "הגיעו הרבה בני נוער שהיו מסתובבים במרכז השכונה, חיפשו מה לעשות, ופתאום גילו מקום מקבל ולא מאיים. התחיל תהליך של שיחות: איך הם מצטלמים? למה? איזו תמונה הם הכי אוהבים? השיח בשכונות נעשה מאוד התלהם בשנים האחרונות, ודרך העבודה והחשיפה לצילום הגענו למרחב אחר, של שיחות ממתנות".

את התמונות שהיא צילמה בשכונה החולונית אפשר לראות עכשיו בתערוכת "זהות וזיהוי", שמוצגת בסמינר הקיבוצים בתל אביב ותהיה פתוחה עד סוף דצמבר.

מתוך התערוכה "זהות וזיהוי". "מקום מקבל ולא מאיים"(צילום: דפנה שלום)

מזרחית ממעמד הפועלים

שלום מכירה היטב הווי של שכונות: היא עצמה גדלה בשכונת יד אליהו בתל אביב לאב שעלה מתימן ולאם שנולדה במרוקו, וכשהגיעה לג'סי כהן, הרגישה שחזרה הביתה. "השכונה הזו מאוד הזכירה לי את יד אליהו של פעם, ועצם זה שאני מזרחית ממעמד הפועלים, גרם לאנשים לתת בי אמון", היא אומרת. "זה טבעי לאנשים לאהוב את מי שהם מכירים. מבט חיצוני מייצר ניכור לפעמים. אם מורה אומרת לתלמיד: 'אל תדבר כמו בשוק', בזמן שרוב הורי התלמידים עובדים בשוק, זה מייצר כעס וריחוק. מי שפועל בקהילה, צריך להגיע ממנה. אם כל המדריכים באים מרקע סוציו-אקונומי גבוה, וכל המקומיים הם מרקע נמוך, זה משכפל את המצב הקיים".

את ילדותה הצנועה בדירה הקטנה בשכונת הפועלים היא זוכרת לטובה, למרות הקשיים הכלכליים שהיו. "אבא שלי עבד כפועל במסגרייה, אבל גם היה איש רוח וספר", מספרת שלום. "היה פער עצום בין העיסוק שלו לבין גדלות הרוח והחיים האינטלקטואליים. הייתה לו פתיחות עצומה לכל: הוא שמע גם מוזיקה מזרחית וגם מוזיקה קלאסית וג'אז, קרא הרבה ספרים ופיתח ידע נרחב. אמא שלי טיפלה בשלושת ילדיה אבל גם נתנה שיעורי תפירה לשכנות לפי עיצובים שמצאה בחוברות 'בורדה'. מאוד צורם לי כשאני שומעת בעולמות הרוח והאקדמיה התייחסות שטחית לתרבויות אחרות – ואני לא מדברת מהמקום העדתי, אלא המעמדי. יש תפיסה מעוותת ביחס למעמד הפועלים.

"אבא שלי מעולם לא התלונן או הביע מרמור, אלא תמיד רצה שנתרכז בעשייה. גם אנחנו מעולם לא התביישנו ולא הרגשנו מסכנים. גדלנו שלושה ילדים בחדר בשכונה עם רוב מזרחי, והרגשנו נהדר. רק כשנפגשנו עם ילדים מצפון תל אביב שראו בנו מסכנים, ראינו את ההבדל, וכשהגעתי לניו יורק וחוויתי מפגשים רב-תרבותיים, הבנתי עד כמה חוויית ההגירה של הוריי הייתה אפופת בושה והדחקה".

הוריה. "לא הרגשנו מסכנים"

בצילום התאהבה במהלך שירותה בגרעין נח"ל בקיבוץ ארז, שבו היה חדר חושך. "ביליתי בחדר הזה שעות רבות ונדבקתי בחיידק. אבא שלי ראה עד כמה אני אוהבת את זה, חסך אגורה לאגורה וקנה לי מצלמה. לצערי, הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן ולא זכה ליהנות מההצלחה שלי".

המצלמה שקנה לה אביה יצאה איתה לטיול אחרי צבא. השתיים הגיעו לניו יורק - ונשארו שם 17 שנה. "לקחתי קורסים, סיימתי תואר, עבדתי כצלמת ויצרתי לעצמי שם", היא אומרת.

הגשמת את החלום האמריקאי?

"לא ממש, כי לא ידעתי איך לנצל הזדמנויות. הייתי הולכת לארוחות ערב עם אספנים, רואה את העושר העצום בבתים שלהם ולא מבינה איך זה מתחבר ליצירה שעשיתי בסטודיו שלי. קשה לשמור על עמוד שדרה כיוצרת וגם למכור עבודות. צריך להתפרנס, אבל צריך שיהיה עוד משהו".

המשהו הנוסף עבורה היה פעילות חברתית. "תמיד הייתה לי מודעות חברתית, ובניו יורק למדתי להכניס אותה ליצירה. לצילום יש משמעות חברתית, והוא מאפשר הרבה דרכים להביע נקודת מבט. בניו יורק עבדתי עם נערות, שעברו בעזרתי מהצד של האובייקט לצד של היצירה. הסדנה הראשונה הייתה בהארלם: הנערות צילמו בעצמן, ובכך הן יצאו מהסלפי, מהמבט הפתייני ומה'דאק פייס' ועברו למקום יצירתי ומפעיל. כשחזרתי לארץ, העברתי כאן סדנאות דומות".

נערה שהשתתפה בפרויקט. "לצילום יש כוח עצום"(צילום: דפנה שלום)

לעצור את השנאה

היא חזרה מניו יורק לפני תשע שנים והחליפה לופט שיקי בסוהו בדירה תל-אביבית שבה היא חיה עם בן זוגה ארמנד ובנם בן הארבע. "הרבה אמניות מפספסות את ההורות", היא אומרת, "גם בגלל הטוטאליות והיצריות שיש באמנות, וגם מכיוון שאין הרבה מודלים לאמניות שהן גם אמהות. הרבה שנים זה היה עולם גברי, ונשים שרצו לפלס את דרכן בתחום חשבו שהן צריכות לעבוד ולהוכיח את עצמן כפול מהגברים. הן נכנסו למעגלים של התמסרות מאוד גדולה. גם אני הייתי שם הרבה שנים".

עם ההחלטה לחזור לישראל היא שלמה לגמרי. "הגוף שלי החליט שאני נשארת כאן, בתל אביב", היא אומרת. "רציתי להיות קרובה לאמי, שבדיוק חלתה, ואני גם אוהבת את העיר. יש אמנים שיושבים על הר, מביטים בתנודות העלים, וזה עושה להם את זה. אני אוהבת את התנועה האורבנית. היא מפגישה אותי עם מעגלי חיים אחרים ומזינה אותי כאמנית".

הפרויקט בשכונת ג'סי כהן נעשה ביוזמת המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, וכשפנו אליה בנושא, היה לה ברור, לדבריה, שהיא לא סתם תלך ותצלם ברחובות. "רציתי תהליך משותף עם תושבי השכונה, שגם אני אלמד ממנו", היא אומרת. "הגעתי לשם פעמיים בשבוע עם הצלם מתי אלמליח, ישבנו בסטודיו בשעות קבועות, וזאת הייתה הצלחה. אנחנו הבאנו תאורה, קיר תצוגה, ספרי צילום וסורק, ותושבי השכונה באו להצטלם וגם הביאו צילומים ישנים שלהם. סרקנו אותם ובנינו מעין ארכיון שכונתי שצמח מלמטה, עם כל הסיפורים המשפחתיים שלא סופרו. אני מאמינה שאם מעבירים את הצילום בצורה עמוקה, יש בו כוח עצום: הוא יוצר מודעות לסביבה, מרחיב את התודעה ומאפשר עוד דרך הסתכלות, עוד מבט, מה שמאפשר לעצור את שצף השנאה. לפני חמש שנים הסטודיו בשכונה נסגר עקב אילוצים כלכליים, אבל אני ממשיכה לעבוד במודל הזה עם בני נוער; גם לימדתי אותו בבצלאל, והסטודנטים יישמו אותו בשכונת קטמון בירושלים".

תמונה פרטית של אחת מתושבות ג'סי כהן שמוצגת בתערוכה. "ארכיון שכונתי שצמח מלמטה"

במקביל לעבודתה כצלמת, שלום עוסקת בהוראה, וגם את זה היא מעדיפה לעשות עם אוכלוסיות מוחלשות: היא לימדה בתיכון רוז מצקין שבדרום תל אביב וכיום מקימה מגמת צילום בעירוני י"א, שמתמקד בסיוע לתלמידים מתקשים, וגם משתתפת בפרויקטים חברתיים. שלום עסקה באמנות חברתית הרבה לפני שזה נעשה פופולרי בארץ, והיא לא מתחברת לעובדה שזה נהפך למעין חובה לא כתובה. "אמנים הם לא עובדים סוציאליים, ולא כל אחד מתאים לזה", היא מבהירה. "כשמנסים לחבר בין האמנות לחברה, וזה נהפך לטרנד, אז כל אמן מרגיש מחויב, אבל העבודה החברתית לא צריכה לבוא מתוך רצון להיכלל בטרנד, אלא ממקום אמיתי ומתוך דחף, כמו שלי יש". 

הילד הזה גדל ונעשה צלם מאוד יוצא דופן. הקליקו על התמונה:

"אנשים לא מבינים שעירום הוא לא הזמנה למגע". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)