לי גרינוולד (35), מנהלת מכירות מקיבוץ מעגן, נשואה, אם לשני ילדים ובהריון, גדלה עם סיפור החברות המיוחד של סבתה מתקופת השואה:
"סבתא ז'וּזָ'ה, אמא של אמא, נולדה בשנת 1927 בכפר לאבּוֹד בהונגריה, שבו התגוררו רק שתי משפחות יהודיות. כשהגרמנים פלשו להונגריה, לקחו את שתי המשפחות לגטו בעיר בּרץ. סבתא ז'וז'ה, שהייתה אז בת 17, נפרדה מהחברה הכי טובה שלה, אילוּז ורגה, שהייתה לא יהודייה.
"מברץ הם הועברו לאושוויץ, שם הפרידו את הגברים מהנשים. זו הייתה הפעם האחרונה שסבתא ראתה את אביה ואת אחיה. אמא של סבתא מתה במחנה, וסבתא ז'וז'ה נשארה לבד. היא עבדה 12 שעות ביום במפעל להרכבת חלקי מטוסים, ובלילות חלקה דרגש שינה עם עשר נשים נוספות. כשהוחל בפינוי מחנה אושוויץ, הגרמנים הובילו אותם ב"צעדת המוות": 1,800 איש יצאו לדרך לכיוון טרזינשטט שבצ'כיה, ורק 800 הגיעו - כי כל מי שעצר נורה על ידי הנאצים.
"אחרי כמה חודשים בטרזינשטט, סבתא שוחררה ועלתה על רכבת לכפר שלה. שם גילתה שהבית ריק לגמרי: בזזו את כל מה שהיה אפשר. כשנכנסה לביתם של השכנים, הכינו לה לתדהמתה קפה בכלים של הוריה. משם הלכה לביתה של אילוּז, החברה הכי טובה שלה. הפגישה הייתה מרגשת, והוריה של אילוז הסכימו מיד שסבתא תישאר אצלם עד שתתאושש. סבתא נשארה שם חצי שנה, ואז הצטרפה להכשרה, במטרה לעלות לארץ ישראל. בהכשרה הכירה את בעלה הראשון, שנדור (משה) כהן, שלמרבה הצער נפטר כעבור כמה חודשים".
קשר עם פפריקה
"בסוף שנת 1946 סבתא ז'וז'ה עלתה ארצה באוניית המעפילים "כנסת ישראל". האנגלים הבחינו בהם, ושלחו אותם לקפריסין, שם נשארו חצי שנה עד שהצליחו להגיע לארץ ישראל. כשהגיעה, שמה שונה לאביבה. במחנה המעבר בעתלית היא הכירה את סבא שלי, ישראל, והם עברו למושב בית־חנניה, שם נולדו אילנה, על שם אמא שלה, ודבורה. ב־1957 הם הצטרפו לקיבוץ מעגן, שם נולדו אמי זיוה ואחיה התאום חן.
"סבתא ואילוז שלחו זו לזו מכתבים ותמונות פעם בחודש. כשהותקנו טלפונים בבתי הקיבוץ, הן החלו לדבר באופן קבוע. בנוסף, שלחו זו לזו חבילות: סבתא תמיד הרגישה צורך להודות לאילוז ושלחה לה בגדים חמים. אילוז שלחה לסבתא את הפפריקה המיוחדת של הונגריה, מפות תחרה וחבילות של מגזין הונגרי. סבתא חיכתה לזה מאוד.
"אילוז, שעבדה שנים כפקידה במשרד ממשלתי, התחתנה, ילדה בן שנפטר כשהיה בן 20 – וגם בעלה נפטר. היא גרה בבודפשט, וכיוון שחיה בצניעות, מעולם לא הגיעה לבקר בישראל. סבתא רצתה לפגוש את אילוז, אבל סירבה לדרוך על אדמת הונגריה בגלל מה שעברה שם. כך יצא שמגיל 19 עד היום, כששתיהן בנות 92, הן לא ראו זו את זו".
שיחת וידאו אחרי 73 שנה
"באוקטובר האחרון נסעתי עם אסף בן זוגי לחופשה קצרה בבודפשט. ביקור ראשון שלי בעיר. לא ידעתי אם יהיה לנו זמן לפגוש את אילוז, אז לא צלצלתי אליה מראש. כשהגענו לשם, הרגשתי שאנחנו חייבים לנסוע אליה. כמתורגמנית הצטרפה אלינו לינדה, קרובת משפחה של אסף שחיה שם. הגענו לבית, צלצלנו
בפעמון ולא ענו לנו. התחלנו לדבר בינינו, ואז שמעה אותנו הפיזיותרפיסטית, שהייתה אצלה. הן שאלו בהונגרית: 'מי כאן?' ולינדה ענתה להן: 'יש פה אורחים מישראל!' הן פתחו את הדלת ולינדה אמרה לאילוז: 'זו הנכדה של ז'וז'ה!' אילוז מיד פתחה את הידיים וחיבקה אותי, וגם אני חיבקתי אותה חיבוק גדול.
"הראיתי לאילוז תמונות של סבתא היום, ושל כל המשפחה. היא לא הפסיקה להגיד 'ז'וז'ה שלי'. לקראת סיום הפגישה עשינו ביניהן שיחת וידיאו בסלולר, לראשונה בחייהן. הן כל כך התרגשו לראות אחת את השנייה, שלא ממש הצליחו לדבר ורק אמרו: 'שלום, שלום' ו'תודה', אבל ראו את ההתרגשות בעיניים שלהן.
"היום אני מצטערת שלא ביקרתי את אילוז לפני 15 שנה, אולי הייתי מצליחה לשכנע את סבתא לנסוע ולפגוש אותה. מבחינתי, זו הייתה סגירת מעגל בשביל כל המשפחה. כשחזרתי לארץ סיפרתי לסבתא הכל, והיא התרגשה כמו שלא ראיתי אף פעם".
שורה תחתונה: "לא נשכח לעולם את העזרה שאילוז נתנה לסבתא ולא נפסיק להודות לה על כך. אני שמחה שהייתה לי זכות להיפגש איתה ולהודות לה בשם כל המשפחה".
