המשפחה היפנית שלי: הישראלית שנסעה לטוקיו לעשות סרט, ונשארה

"רציתי לברוח מהברור מאליו", אומרת ליאת לופט-מוריטו. "הייתי חייבת לצאת רחוק מאזור הנוחות כדי להתקרב אל עצמי. פירקתי את החיים שלי, והרכבתי אותם מחדש. היום, אחרי קרוב לעשרים שנה ביפן עם בן זוג יפני וילדים שנולדו כאן, אני יכולה להגיד שאני אדם שחי בשלום עם ניגודים, והמסע שלי לא רק שלא הרחיק אותי מהשורשים שלי כיהודייה וישראלית, אלא להיפך - הוא חיזק אותם מאוד".

מי את?

ליאת, בת 44, נשואה למיצוּרוּ ואמא של עדן (17), מִיה (10) ואדם (6). גרה בטוקיו, יפן.

ומה את עושה?

אני בעלת מותג "ישראפּנית" - פרויקט שמטרתו לשלב, לחבר ולגשר בין תרבויות יפן וישראל באמצעי המדיה השונים: כתיבת תוכן, סרטונים, הרצאות, סדנאות וסיורים פרטיים בטוקיו.

שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?

נולדתי וגדלתי בפתח-תקווה, הבת הבכורה במשפחה של שני ילדים. אבי אילן גדל בעיר, ואמי אביבה - בסביון. הוריי הכירו דרך חברה משותפת. אבא וסבא שלי, אבי אמי, הקימו ביחד עסק מצליח לליטוש ושיווק יהלומים. אמי הייתה עקרת בית, ולימים ניהלה חנות של רשת קוסמטיקה בינלאומית. אני זוכרת שני הורים צעירים מאוד ויפים, עם המון תשוקה לחיים. הבית היה פתוח, וחברים רבים הגיעו אליו לערבים משותפים ולמסיבות ריקודים. בשבתות היינו נוסעים לים עם כל החבר'ה של ההורים, ונשארים שם עד הערב.

מגיל צעיר חשתי שאני בעצם חיה בין שני עולמות. בניגוד לבית החילוני שלנו, סבי וסבתי, שאצלם ביליתי המון, היו שומרי דת ומסורת. אני זוכרת את ימי שישי, את התכונה לקראת קדושת השבת ואת בית הכנסת שאליו לקח אותי סבא. ההרגשה של 'בין לבין' ליוותה אותי גם בתחומים נוספים. כשהייתי בת עשר עברנו לבית גדול וחדש בשכונה, שחלק מתושביה היו אנשים קשי יום. הבית הגדול שלנו והמותגים שלבשתי עוררו קנאה. אצל סבא וסבתא בסביון, לעומת זאת, נתקלתי בחברה מבוססת מאוד, עתירת אמצעים. כראש לשועלים או כזנב לאריות, אף פעם לא ממש מצאתי את עצמי, ולא הרגשתי שייכת.

חיה בין שני עולמות. ליאת והוריה בילדותה (צילום: אלבום פרטי)

מגיל צעיר העסיקו אותי שאלות רוחניות של קיום ומהות. חזיונות על עולמות אידיאליים שבראתי בדמיוני, וסיפורי הרפתקאות שכתבתי ליוו אותי, והפכו לחלק ממטען פנימי עשיר שלא חשפתי בפני אנשים אחרים, סקרנות ותשוקה אל העולם הגדול ומה שיש לו להציע לי.

לאחר השירות הצבאי, בלשכת סגן הרמטכ"ל, הייתי מבולבלת. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. אהבתי לכתוב, אבל עדיין לא העזתי להגשים או לצעוק את החלום הזה. אהבתי מאוד קולנוע, וחלמתי לעשות סרטים, וכך פניתי ללימודי קולנוע, ופילוסופיה - שם קיוויתי לקבל תשובות לשאלות שלי על מהות החיים. בחופשת הקיץ בסוף השנה הראשונה נסעתי לטיול במזרח הרחוק. משהו החל לבעור בי. הרגשתי כלואה וחנוקה בתוך עצמי, מנסה לרצות את כולם, בלי לדעת בעצם מי אני. ידעתי שאני חייבת להשתחרר מכל אלה ולגלות את עצמי מחדש.

לאחר השנה השנייה נסעתי שוב, הפעם ליפן. מצאתי עבודה כמארחת, ובהמשך גם כמורה לאנגלית וכדוגמנית. קצת לפני החזרה ארצה הלכתי למועדון, ורקדתי עם חברים ישראלים. מולי ראיתי בחור יפני עם שיער ארוך שרקד בצורה מיוחדת. הוא הותיר עלי רושם עז, אך לא נוצר בינינו קשר. עם החזרה לארץ, ללימודים, הרגשתי שהשארתי חלק מעצמי מאחור. יפן הקסימה וריתקה אותי על הגוונים השונים שבה. חלמתי לחזור ולתעד אותם בסרט.

החלומות פגשו את המציאות

בקיץ שלאחר מכן חזרתי. באחד הלילות הלכתי עם חברים לרקוד, ופתאום שוב ראיתי מולי את הבחור ההוא, עם השיער הארוך. זה היה מיצוּרוּ - לימים בעלי ואבי ילדיי, בעל תואר בכלכלה שעבד כטכנאי סאונד. הוא גדל במשפחה יפנית מהמעמד הבינוני-גבוה, וכמוני רצה לגלות את עצמו בתוך השכבות של התניות חברתיות.

נסעתי כדי לעשות סרט, אך החיים שלי הפכו לסרט עצמו. התחלנו לרקוד יחד, ואז לדבר. וביחד עם הזרות והשוני, הרגשתי שהגעתי הביתה, למשהו מוכר שעדיין לא ידעתי לקרוא לו בשם, אבל זיהיתי באופן ברור. מצאתי אדם שכיבד אותי מאוד, שיכולתי לתקשר עמו ברובד רוחני גבוה, שלא נזקק להרבה מילים. הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות: עולם שלם חיכה לי שאגלה אותו, והחזון שתמיד חלמתי עליו התחיל לקרום עור וגידים.

"הותיר עלי רושם עז". ליאת ובן זוגה, מיצורו, בתקופת היכרותם (צילום: אלבום פרטי)

נשארתי ביפן ועברנו לגור ביחד. לאחר כמה חודשים נסענו ביחד לטיול בהודו, בין היתר כדי לפגוש בגורו שעורר בנו סקרנות. במפגש עם הגורו, שאלתי אותו על הייעוד שלי, ומתוך התשובות שלו הבנתי שהתשובות נמצאות בשורשים שלי. בקיץ 99' החלטתי לחזור לישראל, ומיצורו הצטרף אלי. שמחתי מאוד; התרגשתי להכיר לו את המשפחה שלי.

אלא שהחלומות פגשו מהר מאוד במציאות. מיצורו נתקל כאן בלא מעט גזענות, והתקשה למצוא עבודה. לאחר תקופה שבה עבד כפועל בניין, החלטנו לעזוב. אחרי טיול בתאילנד חזרנו ליפן ונישאנו. ב-2002 נולד בננו הבכור עדן, ואז הגיעה שעתי לחוות את הפער שבין החלום למציאות. כאמא צעירה, רחוקה מהמשפחה שלי, פערי התרבות בין ישראל ליפן הביאו עמם לא מעט קונפליקטים ומתח לחיים המשותפים שלנו. הרגשתי בודדה מאוד. שוב נדרשתי לשאלה מי אני ומה אני, והפעם במקום הזה, הרחוק כל-כך מכל מה שגדלתי עליו.

זה לקח זמן אבל הבנתי שאני לא באמת לבד. בתוך הקשר הזוגי שלנו היה לי המרחב לדבר על הקשיים, להתרסק ואז לקום מחדש. הבנתי ששנינו צריכים ללכת אחד לקראת השני, כדי ליצור את הקן המשפחתי שהוא קו האמצע בין העולמות שלנו. זה דרש המון עבודה, אבל נראה שהצלחנו. מיצורו עובד היום בחברת הייטק ישראלית. ב-2009 נולדה לנו מִיה ושלוש שנים אחריה, אדם.

ערב גיבוש של אימהות מהגן של הבן, אדם (צילום: אלבום פרטי)

עבדתי במרכז היהודי בטוקיו כמורה לעברית ואז כמנהלת הסאנדיי-סקול של הקהילה היהודית. במקביל למדתי בישול מקרוביוטי יפני מסורתי והתחלתי להנחות סדנאות בישול ישראלי ליפניות ובישול יפני לישראליות. התחלתי לתעד את חוויית החיים כישראלית ביפן בבלוג אישי בשם "ישראפנית". כתוצאה מהחשיפה של הבלוג פנו אלי להדריך סיורים לישראלים בטוקיו וגורמים עסקיים כדי שאצור עבורם תוכן מותאם אישית.

מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לליאת של היום?

מגיל צעיר וגם היום, אני חיה בין עולמות. לא תמיד זה קל. היו תקופות שבהן הגעגוע לישראל ממש הכאיב לי פיזית. היום, המפגש עם ישראלים רבים, שלהם אני מכירה ומסבירה את התרבות היפנית, ממלא אותי מאוד ונותן לי שקט. על אף השנים הרבות ביפן, ובעידודו של מיצורו, נשארתי ישראלית בכל רמ"ח איברי. אני מחוברת לכל מה שקורה בארץ, הילדים שלי מדברים עברית וכולנו חוגגים את חגי ישראל. בני הבכור עדן נמצא כבר שנה בישראל, במסגרת תכנית נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים). אני מקווה שיבנה את חייו בארץ, ושגם לנו תיפתח הדלת לחזור ולחיות בישראל.

"הוקסמתי מהתרבות היפנית על כל גווניה" (צילום: אלבום פרטי)

מסר לאומה?

החיים הם בעצם בעיקר מסע פנימי - שלנו אל עצמנו. ובמסע הזה חשוב שלא נתפשר ולא ניכנע להתניות חברתיות ולאמונות מגבילות שלא פעם כולאות אותנו בתוך המוכר והמובן מאליו, ומרחיקות אותנו מעצמנו. חשוב שלא נפחד לחקור פנימה, לצאת למרחקים וללכת לאיבוד כדי למצוא. כי דווקא מתוך המורכבות נוצרת לבסוף הפשטות הבהירה שהיא אנחנו - כל המכלול בלי לוותר על שום חלק שבנו.