מבין כל תרגולי היוגה שעשה, יש אחד שעומר גונן-האלה (42), ככל הנראה, לא ישכח. זה היה בחדר מלון באומן, אוקראינה, ולא היה זה המיקום המפתיע - במיוחד עבור מוזיקאי חילוני מפרדס חנה שכמוהו – אלא דווקא משהו אחר שהפך אותו למיוחד. היה זה חברו למסע לאומן, יעקב עדיה-אנושי (60), שבדיוק נכנס לחדר. כמנהגו בבקרים, יעקב התכונן לתפילה, ושלא כמנהגו – ברקע תירגל יוגה בחור בתחתונים.
"כמו בבית, עשיתי יוגה בלי בגדים, ופתאום הוא חזר והתחיל להתפלל", משחזר גונן-האלה. "זה היה לי מביך, כי אני מכיר את העולם הזה של תפילות, ואני בתחתונים. שאלתי אותו איך זה לו, אם זה בסדר". "לכל אחד הטקס שלו", אומר עדיה-אנושי, "זה לא הפריע לי".
גונן-האלה לא הניח לפוטנציאל הרוחני של הסיטואציה לחמוק, ולקח את זה צעד אחד קדימה. "התרגשתי שהוא הגיב לזה ככה בפתיחות. אז שאלתי אם הוא יכול להתפלל בקול. תוך כדי התרגול הקשבתי למילים של התפילה", הוא נזכר. "למרות שהייתי בתוך הסיטואציה, הרגשתי שאני רואה את עצמי מהצד לרגע. אתה קולט פתאום מה קורה, ומבין שזה לא דבר של מה בכך, העובדה שבאותו רגע הוא בתפילה, אני בתרגול יוגה, וזה הרמוני".
משפט אחד מאותה התפילה ממשיך ללוות את השניים עד היום. "כל הנשמה תהלליה", אמר אז עדיה-אנושי, וכיום שרים זאת שניהם יחד על הבמה, במופע המשותף שלהם "ריבונו של כולם" שיעלה ביום ראשון הקרוב במועדון "האזור" בתל אביב. הוא מספר את סיפור המפגש ביניהם, בין העולמות מהם הם באים – הדתי והחילוני. "קשה לאנשים להבין מה אנחנו עושים ביחד", הם אומרים. "אנשים שאלו 'מה קורה לעומר, הוא מתחזק? מה, הוא הולך לאומן?' הרימו גבות. זה היה מעניין לראות את הטאבו. לאנשים כביכול אין טאבו, והמופע שלנו עוסק בזה הרבה".
קטע מהמופע "ריבונו של כולם"
"תמיד באלטרנטיבי"
בין שני החברים לחיים וליצירה מפרידות כמעט עשרים שנים, ואורח חיים שמהצד ניתן לחשוב כי הוא שונה בתכלית. גונן-האלה נשוי ואב לתאומים בני ארבע וחצי, גר בפרדס חנה ועוסק במוזיקה, בטיפול רוחני ובמה שביניהם. הוא גדל בנתניה, ועד כתה ח' למד בבית ספר דתי, אף שבבית משפחתו אורח החיים היה חילוני. לאחר מכן הוא למד בבית הספר לאומנויות על שם תלמה ילין, והתגייס לתזמורת צה"ל. לאט לאט עבר מהמוזיקה הקלאסית אל כיוונים אחרים. "תמיד למדתי מוזיקה ואת עולם הרוח וההתפתחות האישית", הוא מספר. "העברתי טיפולים שונים, ועבדתי עם אנשים בקבוצות. למדתי הרבה דברים שונים, ותמיד היתה שם גם מוזיקה, וגם דברים שקשורים לטיפול אלטרנטיבי. אני תמיד באלטרנטיבי", הוא מוסיף בחיוך.
עדיה-אנושי, לעומתו, כבר אב לחמישה ילדים. גם הוא מגיע אל הבמה מעולם הטיפול, שכן בשאר זמנו הוא מלמד עבודת נפש ומודעות בשיטתה של ימימה אביטל. הוא גדל בהרצליה למשפחה חילונית, ואל הדת הגיע רק בגיל מאוחר יותר. "ההתחלה של המסע הרוחני שלי הייתה עם חניכה של שאמאן אינדיאני", הוא מספר. "הגעתי לקנדה אחרי שהסתובבתי בעולם – הייתי נהג לימוזינה של מהמרים בווגאס, גרתי בקומונה בברלין. בשנת 95' נסעתי לקנדה, ואיך שהגעתי לשם חטפתי התקף חרדה רציני, ולא יכולתי לצאת מהבית. זה היה הפתח לפגוש את השאמאן. הוא העביר אותי סוג של חניכה ובסיום אמר לי 'לך תמצא את השורשים שלך'. השורשים שלי הם יהדות, אבל באותו זמן לא חשבתי שיש שם משהו, ביהדות. חזרתי, התחלתי לנסות, וראיתי את אותם הדברים שראיתי בבית ספר דתי בתור ילד. לא מצאתי דרך להיכנס חזרה למקום הזה".
חלפו כמה שנים, וחייו של עדיה-אנושי תפסו כיוון אחר. כבר היה לו תואר בחינוך גופני מווינגייט, והוא ניהל קאנטרי קלאב ברעננה. "עבדתי המון, מצאת החמה ועד צאת הנשמה. לא היו לי חופשים, אבל הרבה כסף, הייתה לי וילה. יעני החיים הטובים – אבל אני עבד מוחלט של הדבר הזה". בנקודה הזו הוא שמע על שיטת החשיבה ההכרתית של ימימה אביטל, ואותה למד במשך שבע שנים. בגיל 33 התחתן, ויחד עם אשתו חזר בתשובה. תחילה הם חיו בהתנחלות, לאחר מכן כחרדים במאה שערים, וכשהחל להרגיש שאורח החיים הופך אדוק מדי עברה המשפחה לבית שמש.
"אמרתי לאשתי: זזים"
המקריות שהובילה לבסוף למפגש שלו עם גונן-האלה, התרחשה דווקא הרחק מאותה סביבה – כשהיה בסדנה שהעביר בהודו. "בזמן שהעברתי את הסדנה הרגשתי שאני עובר גם סדנה פנימית. בתוך התהליך פתאום הייתה לי תחושה שעם כל יום שעובר אני מקלף ממני קליפות של דברים שאני לא יכול להיות יותר מזוהה איתם, בעיקר החיצוניות שבדת וכל מיני דברים שמקבלים כמובן מאליו אבל הם לא שייכים לתורה או ליהדות או לאמת". בתוך אותן תחושות, פגש אדם שהזכיר לו בשיחה את פרדס חנה. היה זה חבר של גונן-האלה, והוא מי שגם יכיר בין השניים בהמשך ויוביל לחיבור המיידי והבלתי שגרתי שביניהם. "נחתתי מהודו ואמרתי לאשתי 'אנחנו זזים'. אנחנו כבר עם חמישה ילדים וזה היה שוק לכל המשפחה, אבל לא הייתי מוכן לוותר. שאלו אותי לאן, אמרתי לא יודע, פרדס חנה".
"אותו חבר שפגש את יעקב בהודו הפגיש בינינו. הוא אמר שאנחנו צריכים להכיר. הוא ידע ששנינו עוסקים ברוח, ועוסקים בזה עמוק", משחזר גונן-האלה. בערב התרמה שארגן והזמין את יעקב נוצר הקליק, ובמיוחד ברגע שמע אותו עולה על הבמה ומדבר תוך חיבור בין מוזיקה למילים. "התחלנו ליצור ביחד", אומר גונן-האלה. "היינו יושבים שעות במרפסת שלי וכותבים שירים, חלומות. עד שבסוף נוצר המופע הראשון שלנו שנקרא 'טוב למות בעד חיינו'. הוא תיאר מסע רוחני אישי, והיה מופע של מילים".
"יש בין שנינו דברים דומים, ואחד מהם הוא האופן בו אנו מפתחים מנגנונים להתמודד עם הכאב בחיים. אנחנו עוברים לנקודת 'מֶטה', להתבונן ממנה על הכל", אומר עומר ויעקב מסכים. "שיטה טרנסנדנטלית", הוא מוסיף, ומנסה להמחיש כיצד האופן הרוחני, המקבל, החושב שבו חיו את חייהם, חצה דת ואמונות, והצליח לגרום לשניהם לצורך אמיתי לצלול פנימה אל הדברים עצמם. לשם כך הם חברו לבימאית דנה שוורצמן, ויחד יצרו מופע בו הם מדברים על החברות שלהם, ועל "האפשרות שיש לאנשים לצאת מהגדרות פנימיות ולפגוש את מה שמפחדים ממנו".
"רפלקס מול דתיים"
"אם אני יודע שאתה דתי, אני ארגיש שאני כבר יודע עליך הכל, כי יש לי סט ערכים לגבי הדבר הזה. אבל צריכים להיות מסוגלים לפגוש את הבן אדם, ולפגוש את הדברים שלא מתאימים לנו בתפיסת העולם. זה מה שאנחנו חווינו במפגש בינינו, הרגשנו שאנחנו מתחילים להשתנות", מסביר גונן-האלה. "פגשתי את היהודי שבי. זה לא גרם לי לשים כיפה וללכת לבית כנסת, זה גרם לי למצוא חלקים בי שהלכו לאיבוד וזה העשיר לי את החיים".
"אני לא נהייתי חילוני יותר", אומר עדיה-אנושי, "אבל נהייתי הרבה יותר פתוח. לכל מיני דברים שכשאתה בתוך הדת, אתה לא מאמין שתוכל לסבול אותם. למשל, אנחנו מדברים במופע על זה שעומר לא עשה ברית מילה לבן שלו. או כל הנושא הזה של להט"בים. אני מקבל את זה. כבר אין לי יותר את הרפלקס נגד הדברים האלה, שלפני כן היה לי".
"גם אני גיליתי רפלקס שהיה לי מול דתיים", מוסיף גונן-האלה. "חשבתי שאין לי אותו, שאני פתוח ומקבל את כולם. ולא קלטתי שזה זיוף. הרבה מאיתנו חושבים שאנחנו פתוחים עד שזה בפתח דלתנו. אתה רואה מישהו, ואתה חושב שאתה כבר יודע עליו הכל, הוא בתוך קופסה. אתה לא רואה בן אדם – אלא סט של דברים שאתה תופס לגביו. ואחד המסרים החשובים של המופע הוא לפגוש את הבן אדם, כי אתה לא יכול לדחוף אף אחד לקופסה, לא משנה מה אתה חושב שאתה יודע עליו. זה מחייב אותך להיות פתוח, להגיד טעיתי. ובגלל זה רוב הזמן אנחנו לא מוכנים לזה, זה קשה לנו".
השניים, שמעלים את הסוגיה הזאת על הבמה, מודעים לכך שגם בחוץ ,במדינה כולה, היא בוערת. "המציאות היא השתקפות של הפנימיות שלנו כבני אדם", הם אומרים. "קשה להתייחס לדברים במימד המדיני, של מיליוני אנשים, לשנות גבולות ולצאת למלחמות. אני מאמין ששינויים קורים כשפנימיות של אנשים משתנה", מבהיר גונן-האלה. "ראינו דברים כאלה בהיסטוריה, שדברים שהיו אמת מוחלטת נשרו, והפכו לא רלוונטיים, כי במימד האישי בני אדם כבר נמצאים במקום אחר. בשבילנו המופע הזה הוא המסע בדרך לאנושיות. לפגוש את הקונפליקטים, את האזורים של אי הנוחות שהם בדרך אל האזורים של האמת".
