כשהייתה נסטיה קומורוב בת שש, החלה עינה השמאלית לאבד את הצבע הכחול שאיתו היא נולדה, וחלק מהעין קיבל גוון שונה. "ההתחלפות הייתה איטית, וכמעט לא שמתי לב לזה", היא משחזרת. "רק בכיתה ח', כשעברתי לבית ספר חדש, התחלתי לקבל תגובות לגבי העיניים שלי. הייתי מתרצת לילדים ששכחתי להוריד עדשה, ואחרי שהייתי חוזרת הביתה, הייתי בוכה לאמא שלי שאני רוצה לקנות עדשות. שאלתי: 'למה אני ככה?'"
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- האירוויזיון הראשון בישראל, עם הזמרים, השוטרים והצילומים הנדירים
הסיבה, כך גילתה קומורוב (28) מאוחר יותר, היא הטרוכרומיה – תופעה שגורמת לכך שלכל עין יהיה צבע קשתית שונה. לעיתים זה מולד, ויש גם מקרים, כמו אצלה, שזה קורה במהלך החיים. "אמא שלי הייתה מסבירה לי שזה מיוחד, ושהיא לא תקנה לי שום עדשות, והיום אני מאוד שמחה שככה היא פעלה", אומרת קומורוב, סטודנטית לעיצוב תעשייתי בשנקר, תושבת רמת גן. "עם השנים למדתי לאהוב את העיניים שלי. אני גם אוהבת את השלב שבו אנשים מופתעים, ואני רואה איך המבט שלהם בוחן כל עין. פעם הרגע הזה היה מביך אותי, אבל למדתי ליהנות ממנו".
בעוד שקומורוב נאלצה להתמודד עם הקושי שבשינוי, הצלמת תֹם ביקלס (25) דווקא קיוותה לראות דבר דומה בעיניה שלה. "שנים רציתי שזה יקרה לי", היא מגלה. "אני חושבת שזה מהמם". זה לא קרה לה: עיניה לא השתנו, אבל ביקלס מצאה דרך אחרת, מקורית במיוחד, להתחבר להטרוכרומיה. "לאחרונה עלו הפקות אופנה בהשתתפות אנשים עם מראה שונה – למשל, דוגמנית עם תסמונת ויטיליגו, שיוצרת כתמים על העור", היא אומרת. "בעקבות זאת התחיל הקהל לראות בזה יופי, ונוצרה חגיגה של שונוּת. אני חשבתי שאפשר לעשות אותו דבר עם הטרוכרומיה, ויצאתי להפקה בהשתתפות תשעה אנשים וחמישה כלבים".
זה משנה את הפרופורציה
את דרכה כצלמת החלה ביקלס בגיל 16, כמעט במקרה. היא נחשפה לצילום דרך פרויקט בבית הספר, ומשהבינה כמה היא נהנית מזה, לקחה את התחביב צעד אחד קדימה והלכה ללמוד בקורס לצילום אופנה. מאז היא הספיקה להקים סטודיו משלה בביתה שברחובות, לשרת בצבא כצלמת בעיתון "במחנה" ולהתמקצע בצילומי פנים ואיפור. תמונות שלה התפרסמו ב"ווג" וב"נשיונל ג'יאוגרפיק", ועדיין, לאורך כל הדרך היא זכרה את הרעיון שהדליק אותה בהתחלה. "יצא לי בעבר לצלם שתי בנות שהייתה להן הטרוכרומיה חלקית: בעין יש כתם של צבע אחר", היא מספרת. "אהבתי את זה וחשבתי שיהיה מגניב לעשות פרויקט עם אנשים כאלה. מאז הייתי צריכה לסיים תיכון, צבא, לימודים וטיולים כדי למצוא רגע מתאים. כשהיה לי פנאי, התחלתי לחפש אנשים עם התסמונת הזו".
היא החלה את הפרויקט עם פוסט שהעלתה לפייסבוק והטילה ספק באפשרות שמישהו בכלל יענה לה. "אבל הופתעתי לטובה: ביומיים הראשונים הייתי עסוקה בהכנת טבלת אקסל שבה כתבתי מי פנה אליי, איזה סוג הטרוכרומיה יש לו, ושאר הפרטים. רציתי שתהיה לי גישה לכמה שיותר סוגים של עיניים, כי המטרה שלי הייתה שיכירו את המושג וייחשפו אליו כמה שיותר". הבעיה הייתה שלא כל מי שהיא איתרה, שמח להצטלם. "קיבלתי סירובים מאנשים שאמרו לי שבעיניהם זה לא אסתטי, ושהם לא מרגישים נוח עם זה. היו גם כאלה שאמרו שהם מרכיבים עדשות, ממש מסתירים את זה. למרות העובדה שאני חושבת שזה יפה, הבנתי על מה הם מדברים: הרי זה משנה את הפרופורציה בפנים, ובסופו של דבר, זה יוצר מראה שונה. העיניים הן הדבר הראשון שאנשים מסתכלים עליו".
אחד האנשים שהיא הצליחה לגייס לפרויקט שושמח לחגוג את הצבעוניות הוא יובל ברוסילובסקי (28), מוזיקאי מתל אביב, שנולד עם הטרוכרומיה: אחת מעיניו חומה, והאחרת כחולה. "אנשים מתלהבים מזה, ולפעמים אני מרגיש אטרקציה", הוא מספר. "לרוב שואלים אם נולדתי ככה, ויש גם את אלה ששואלים אם אני רואה אותו דבר בשתי העיניים. זו שאלה מצחיקה. אני אוהב את העיניים שלי, אבל בתור ילד זה היה פחות כיף. ילדים מחפשים מה ששונה, וקוראים לך לפעמים 'חייזר' או 'מוטציה'. ובכל זאת, אף פעם לא באמת רציתי עיניים באותו צבע. זו גם דרך טובה להתחיל לדבר עם אנשים: לפעמים אני לא צריך להתחיל שיחה עם מישהו, כי הוא מיד קולט, ואז יש לי פחות עבודה".
כל אחד הוא שונה
אחרי שמצאה את האנשים המתאימים, עברה ביקלס לשלב הבא – מציאת בעל חיים שיצולם עם כל אחד מבני האדם. "רציתי לשלב צילום דוגמנות בסטודיו עם צילום חיות", היא מסבירה. "בהתחלה חיפשתי חיות עם הטרוכרומיה בבתי זוחלים, אבל בשלב מסוים הבנתי שהתופעה נפוצה בעיקר אצל יונקים, ונשארתי עם כלבים. לכל אדם צירפתי כלב עם עיניים כמו שלו. אני חושבת שזה מעניין להראות שהתופעה לא קיימת רק אצל בני אדם. זה גם יצר אווירה כיפית בצילומים".
ביקלס סבורה שלפרויקט יש ערך מוסף. "אני אוהבת ביוטי ודוגמנות", היא אומרת, "אבל זה סיפוק מסוג אחר. כאן זה היה יותר ממלא. יש סטנדרט יופי מאוד מסוים, ועכשיו המגמה היא להשתחרר ממנו. בהרבה מקומות יש קיבעון סביב מה שנחשב יפה ומה לא. כל אדם ברחוב יודע להגיד למה את כן יפה ולמה את לא, אבל אלה סטנדרטים שהעולם המערבי קבע. אם נשאל בקהילות אחרות, יתברר שסטנדרט היופי שלהן יהיה אחר. היום אנשים יותר שוברים את המסורות, ואני שמחה על כך. מתחילים להראות את השוני ונותנים במה לאנשים עם מאפיינים אחרים, שאפשר להגיד שהם לא בנורמה - אבל מה זה בכלל, נורמה? בסוף כל אחד הוא שונה".
מה גרם לה לנסוע לאפריקה ולטפל באריות? הקליקו על התמונה: