"הוא לא היה רק קולה של אמריקה, ולא רק משורר רב עוצמה וגאוני. הוא היה אמריקה" - במילים אלה ספד ב-1967 לינדון ב' ג'ונסון, נשיא ארצות הברית, לקרל סנדברג, שהלך לעולמו בגיל 89. המשורר זכה בחייו לשלושה פרסי פוליצר - שניים על ספרי שירה ושלישי על ביוגרפיה של אברהם לינקולן שכתב.
אבל בראשית חייו הוא היה רחוק מפרסים נוצצים. בילדותו נאלץ סנדברג להפסיק את לימודיו בבית הספר ולצאת לעבוד כדי לפרנס את משפחתו: הוא עבד כשוער, חילק חלב, היה פועל בניין, כורה, פועל בחווה, שרת בבית מלון ועוד כהנה וכהנה עבודות פיזיות קשות. כשהחל לכתוב שירים, שמר בתודעתו את אנשי העמל שהכיר מקרוב בנעוריו: הם היו הקהל שלו וגם הנושאים של שירתו. הוא עצמו היה בן למשפחה של מהגרים משוודיה וחבר במפלגה הסוציאליסטית, אבל בהמשך חייו עשה חיל, זכה להצלחה רבה והתרועע עם אנשים מפורסמים רבים. אחת מידידותיו הייתה כוכבת הקולנוע מרלין מונרו, שאותה אפשר לראות כאן לצידו בסדרה של תצלומים:
ב-1898 גויס סנדברג לצבא ארצות הברית והשתתף במלחמה נגד ספרד. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלה היה עד (למזלו, הוא לא נשלח לשדה הקרב ממש). בהמשך חייו נחשף למלחמות רבות, והן היו הנושא של אחד משיריו המפורסמים ביותר - "עשב" (כאן בתרגומי):
עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?
אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.
הקשיבו לשיר באנגלית:
כוחו הנצחי של הטבע
סנדברג "מאניש" את העשב, הפונה אלינו, בני האדם, ומספר לנו על כוחו הנצחי של הטבע, היודע איך להעלים שדות קרב עקובים מדם.
באוסטרליץ שבאוסטריה נערך קרב מר בין חייליו של נפוליאון לבין הצבאות של רוסיה ואוסטריה. הצבא הצרפתי הביס אותם. הקרב הונצח ברומן המונומנטלי של לב טולסטוי " מלחמה ושלום". ווטרלו שבבלגיה הייתה זירת התבוסה האחרונה של נפוליאון, שבעקבותיה איבד סופית את השלטון. קרב גטיסברג התחולל בדרום פנסילבניה במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, וסבורים כי היה נקודת המפנה במלחמה. כ-50 אלף חיילים משני הצדדים נפגעו באותו קרב. איפר היא עיר במערב פלנדריה שבצפון בלגיה, שם ניטשו קרבות קשים במהלך מלחמת העולם הראשונה בין הצבא הגרמני למדינות ההסכמה (צרפת, רוסיה ובריטניה), שאיבדו בין 180 אלף ל-215 אלף לוחמים (הרוגים, פצועים ונעדרים). לגרמנים היו אז כ-20 אלף הרוגים, 84 אלף פצועים ו-31 אלף נעדרים. העיר ורדן שוכנת בצפון-מזרח צרפת, וגם שם התנהל קרב קשה מאוד במהלך מלחמת העולם הראשונה: הכוחות הגרמניים הפגיזו את הצרפתים והתקדמו לעבר החפירות שלהם תוך שימוש, לראשונה באותה מלחמה, בלהביורים. את ורדן עצמה לא הצליחו לכבוש. הם ניסו לגרום לצבא הצרפתי "לדמם עד כניעה", אבל גם הם סבלו מאבידות רבות.
ומה עתה? מה רואים כיום תיירים בכל אחד מהמקומות הללו? שדות, ערים, נופים חולפים. מי יכול להעלות על דעתו כמה סבל התרחש שם, כמה דם רוותה האדמה. הכל נהפך לפרק בהיסטוריה, לסיפורים שאולי מספרים על הקרבות שנראו הרי גורל בשעה שהתנהלו, אך מאז נשכחו מהלב. הגבעה שנאבקו עליה בחירוף נפש כבר מזמן לא חשובה, שדה שנהרגו עליו נחרש, ובכל מקום העשב "פעל" כדרכו, ביצבץ, ליבלב, עלה והתפשט, כיסה הכל והעלים את הגופות ואת זכרן, ממש כפי שעושה הזמן.
קרל סנדברג היטיב להביע בשירו את חוסר התוחלת, את הפער המפחיד שבין הטבע הנינוח, המתמשך, רב העוצמה, גם אם הוא פועל באיטיות, לבין המעשים הנמהרים של בני האדם.
איך הן הפכו את ווטרלו מתבוסה לניצחון? הקליקו על התמונה:
