באחד מביקוריה האחרונים אצל נכדיה נתקלה הדסה פרומן בספר הילדים "אבא עושה בושות". היא הציעה שתספר להם סיפור, והייתה יכולה לבחור באחד מבין שניים: זה שכתב מאיר שלו ומודפס בספר, וסיפור אחר לגמרי, שגם הוא ראוי לכותרת הזו, לדעתה, ושנוגע למשפחתה ולסבם של הנכדים - הרב מנחם פרומן ז"ל.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- חתן פרס נובל קיבל מכתב אנונימי: "אתה גמור, סופך מתקרב"
"הילדים שלי גדלו תחת הכותרת 'אבא עושה בושות'", היא נזכרת בחיוך. "אפשר לומר שדרך החיים של מנחם הייתה לעשות בושות ולטלטל אנשים; להוציא כל אחד מהנישה שלו. הוא ניסה להוביל קו אחר וספג המון התנגדות גם מהמתנחלים וגם מהשמאל. כל הדרך היינו במסעות, ולא תמיד במקומות פשוטים. מנחם ישב במקום בלתי אפשרי והתעקש לסמן דרך".
ובאמת, בני הזוג פרומן פילסו דרך בין שני עולמות שלרוב לא נתפסים ככאלה שיכולים ללכת יחדיו: מהצד האחד, הם מתנחלים שבנו את ביתם בתקוע; מהצד האחר, הם מזדהים עם עמדות השמאל ונאבקים על שיח מתמיד וקרוב עם השכנים הפלסטינים. "הוא גם היה מורה גדול למאות ולאלפי תלמידים ויצר דור חדש שגדל על תפיסה יותר מורכבת, יותר עמוקה", אומרת פרומן. "היום אני ממשיכה את הדרך שלו, ויש לי המון תלמידים בבתי מדרש שמבינים שהיסודות המנוגדים מזמינים מפגש שבו נוצר משהו חדש: זה לא שאתה צודק והאחר לא, אלא אם אתה במקום אחד ולא בתנועה של מפגש, אתה לא צודק. מפגש בין הפכים הוא שיוצר את המקום החדש, שבשפה של הקבלה נקרא שלום".
צפו בשיחה של הדסה פרומן עם קובי מידן:
פצצה אטומית על הראש
הדסה פרומן (68) גדלה בקיבוץ לביא שבצפון, התגייסה לצה"ל ואחרי שירות בסיני עברה לירושלים כדי ללמוד פילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. אז, כשהייתה בת 22, התרחשה הפגישה המקרית ששינתה את חייה. "הלכתי לדבר עם רב, ומנחם היה שם, למד איתו", היא משחזרת. "לא דיברנו, רק שמעתי אותו מהצד, וברגע ששמעתי את הקול שלו, ידעתי שיש שם משהו. זה היה כמו פצצה אטומית שנפלה לי על הראש. אי אפשר לקרוא לזה התאהבות אפילו: זה היה הרבה מעבר לבחירה חופשית". לאחר מכן היא התקשרה אליו והציגה את עצמה. "הוא חשב שאני משוגעת ואמר שהוא הולך להתארס עם מישהי. אחרי כמה חודשים הוא בא לחפש אותי. זה באמת היה משוגע. כשפגשתי אותו, הייתי מרותקת לאישיות שלו, למרות שבשורש שלי אני אדם מאוד חופשי ועצמאי. זה היה גדול ממני".
בני הזוג נישאו, השתקעו בירושלים ואחרי מלחמת יום כיפור עברו לקיבוץ מגדל עוז שבגוש עציון והחלו לבנות לעצמם זהות שחורגת מההגדרות המקובלות בשיח הישראלי. "הזמינו את מנחם להיות הרב של הקיבוץ, והוא קיבל על עצמו את 'האש של המתנחל'. עם זאת, הוא היה מחובר לאנשי הרוח של השמאל, לרוח של עמוס עוז. הוא היה איש תנועת העבודה, אבל התחבר לרוח ההתנחלויות וההתיישבות החדשה וגם לאמירות של השמאל. מבחינתו, מתנחל הוא לא אדם שכובש מקום, אלא מתיישב ליד האנשים שנמצאים בו, מכבד אותם, והם מאוד נוכחים וקיימים בתפיסת העולם שלו".
ביום שהגיעו למגדל עוז התרחשה תקרית שבעיניה ממחישה את הנקודה. "על דלת הכניסה היה סטיקר: 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'. היינו בהתלהבות של התחדשות, של הקמת יישוב; היינו מכורים לדבר הזה, לרוח הזו. למרות זאת, מנחם אמר לי: 'תורידי את הסטיקר, אחרת אני לא נכנס'. שאלתי אותו: 'מה זאת אומרת? מה הבעיה?' הוא אמר שצריך להפוך את זה ל'עם ישראל שייך לארץ ישראל', ושכך זה נראה אחרת לגמרי: יש בזה ענווה, זה מייצר מוזיקה אחרת. כי אולי יש עוד עם ששייך לארץ ישראל?"
שלוש שנים אחרי המעבר לקיבוץ עברה המשפחה להתנחלות תקוע. בני הזוג הביאו לעולם עשרה ילדים – הבוגר בן 43, הצעיר בן 25. לפני שש שנים נפטר הרב פרומן מסרטן; אלמנתו הדסה ממשיכה לגור בתקוע וללכת בדרכו – גם הפוליטית. "אי אפשר לראות את הסיפור רק מצד אחד, כי לכל סיפור יש כמה וכמה צדדים", היא מבהירה. "ככל שהחיכוכים בין הצדדים גדלו, מנחם התחיל להיפגש עם יותר ויותר ערבים, וזה גרם להתנגדות. הוא היה בודד 20 שנה. הלך לבד, גם מצד השמאל וגם מצד הימין. אנשים לא הבינו: 'אם אתה גר כאן, איך זה שאתה ככה?' אבל הוא היה כזה: היה בקשר אישי עם ערפאת, ביקר את השייח' יאסין בכלא, היה חבר של שמעון פרס ושל עמוס עוז".
אני הבאתי את היסוד הפנימי
פרומן מתארת את בעלה המנוח כמי שהיה "המורה הגדול של החיים שלי בכל דבר", אבל נראה שהיא לא רק למדה, אלא גם לימדה. "הוא היה אומר עליי שאני המורה שלו. הוא היה איש של הגות, אינטלקטואל, ואני הבאתי את היסוד הפנימי לדברים, את ההתבוננות פנימה, שהיא יסוד אישי ונשי. נראה לי שלזה הוא התכוון. הוא גם היה אומר לי שאני החברותא הכי טובה שלו. היינו לומדים יחד המון. היום אני בעקבותיו: את כל התורה שקיבלתי ממנו אני מעבירה בבתי מדרש בכל הארץ".
היא גם משקיעה הרבה בקידום השיח והיחסים עם הפלסטינים, וגם בכך יש הליכה בדרכו של בעלה. "אחרי שמנחם נפטר, באו אליי פלסטינים שהכירו את הדמות שלו והציעו שנקים מרכז של מפגשים. הקמנו אותו בגוש עציון בחלקה של פלסטינים בעיירה בית אומר. זה התחיל כחבורה קטנה של פלסטינים וישראלים מהאזור שנפגשה לשיחות, והתרחב למעגלים שלמים של חיבורים, גם עם נשים, ילדים ונוער: יש קבוצות נוער שנפגשות וגם יוצאות יחד למסעות ולסמינרים. בתוך ארבע שנים זה הפך להיות מקום שעוברים בו אלפי אנשים - מתנחלים ופלסטינים מקומיים".
לדבריה, אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים את חברי המרכז הוא הקשר הבין-דתי שמתקיים בין שתי האוכלוסיות. "יש בינינו שייח'ים ואנשי דת שלנו שמנסים להבין איפה האסלאם והיהדות נפגשים, ומהם הערכים המשותפים לכולנו. זה מרגש ברמות ומסמל צורך, עניין וסקרנות משני הצדדים. זה גם הבסיס לראייה שלנו שיש פוטנציאל לקשר בין שני העמים". בדיוק על הנושא הזה תדבר פרומן מחר (15.1) בכנס של תנועת נשים עושות שלום שבה היא פעילה, שייערך באולם זמארין שבזכרון יעקב ויעסוק בנושא "מהלכה למעשה - שיח על השלום ביהדות". "החיפוש בעומק, בשורשים, חשוב לשלום", אומרת פרומן. "אני חושבת שאם נחפש את החיבור לשלום בשורשים שלנו, זה ייתן כוח גם לעבודה הציבורית והפוליטית. אנחנו לא יכולים לעשות דברים חשובים ושינויים בלי לברר את העומק שלנו. צריך להבין איפה זה נמצא בעומק התרבות והמקורות – ומשם לצאת לדרך".
פרומן אומרת ש"בשטח יש צורך אמיתי לקיים דיאלוג", בניגוד למה שקורה בדרגים המדיניים בשני הצדדים. "צריך ליצור מעבר מהשיח האישי לרמה הפוליטית", היא אומרת. "המשפט 'אין עם מי לדבר' הוא לא לגיטימי. אין דבר כזה: צריך למצוא דרך לדבר. ואם אין לך עם מי לדבר, סימן שאתה צריך לבדוק מה קורה עם הדיבור שלך, איפה אתה תקוע. אם אין פרטנר, צריך לחפש, להבין איפה אתה ובאיזה אופן אתה מוצא פרטנר. כאן יש מקום לקול נשי, שמזמין דיבור מסוג אחר. הקול הנשי מזמין את האחר להקשיב, ומזמין גם אותך להקשיב. הקול הנשי יכול לדרוש את זה מהמנהיגים. אני מדברת על קול שהוא לא בהכרח רק של נשים, אלא קול שמתבסס על הבנת המצב ועל בדיקת הזדמנויות לחיבור. אם הקול הגברי בונה הפרדות ועמדות כוח, הקול הנשי הוא קשוב, מחפש כיוון, מאפשר ליצור דבר חדש – ממש כמו ללדת".
גם היא אישה שעושה שלום - ואביה היה משורר מפורסם. הקליקו על התמונה:
