ימים אחדים לפני שחיים גורי הלך לעולמו, התאספו סביב מיטתו אשתו עליזה ושלוש בנותיו, והמשורר המפורסם, חתן פרס ישראל, נזכר על ערש דווי בחברים שאבדו לו - אלה שנלחמו לצידו במלחמות ונהרגו, ואלה שהוא אסף במהלך השנים והלכו לעולמם. "הוא אמר שהוא מרגיש שיש לו חוב כלפיהם", מספרת בתו הצעירה, חמוטל. "אנחנו הופתענו ואמרנו לו: 'אבל אתה כתבת להם את השיר הכי נפלא שיש. לא שכחת אותם אפילו יום אחד. אתה רוצה שנשיר להם עכשיו?'" בלי לחכות לתשובה, החלו הארבע לבצע את "שיר הרעות", שגורי כתב בזמן מלחמת העצמאות וסשה ארגוב הלחין.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הקיסר נרצח, ושייקספיר נקט טריקים מבריקים כדי להשפיע על הקהל
"כשהגענו למשפט 'ונזכור את כולם', הוא הצטרף אלינו בהתרגשות גדולה", ממשיכה חמוטל. "זה היה חלק מהגדולה שלו: היו לו חיים נפלאים, עם אישה ומשפחה אוהבת, אבל תמיד היה לו מאוד חשוב לזכור את אלה שאבדו לו. הקריאה שלו לזכור אותם לא הייתה קריאת קרב בסגנון 'ה' ייקום דמם', אלא פשוט: 'תזכרו אותם'. וזה אחד התפקידים של השירה: בזכותה זוכרים".
הקשיבו לשיר בביצוע להקת הנח"ל:
קנאת סופרים? לא אצלו
חיים גורי נפטר ב-31 בינואר האחרון בגיל 94, כשהוא משאיר אחריו את אשתו עליזה (88) ואת בנותיו יעל גורי-יעקובוביץ' (61), נועה גורי-גוברמן (57) וחמוטל גורי-חמדי (55). "בגילי כבר צברתי אי-אלו טרגדיות", אומרת חמוטל, "אבל עוצמת כאב כזו לא חוויתי מעולם. שום דבר לא הכין אותי לאובדן שלו. חלק מהנחמה שמצאנו היא שהוא חי חיים מלאים. אמא שלי תמיד מופתעת: 'איך הוא הספיק?' ובאמת, הוא היה אדם ער, סקרן, מלא חמלה וגם אכפתי באופן עמוק. לפעמים זה ייסר אותו. ודווקא כי הוא היה כזה, היממות האחרונות שלו, שבהן הוא לא דיבר, היו הדרמטיות ביותר עבורנו. אני לא אובייקטיבית, אבל באמת שהיו לאבא המון מעלות. למשל, הוא זכר בעל פה את כל הקורפוס של השירה העברית החדשה, ולא בזכות הזיכרון המדהים שהיה לו, אלא משום שהוא אהב שירה ואהב משוררים. אצלו לא הייתה קנאת סופרים: לאבא באמת הייתה אהבה לשירים שמשוררים אחרים כתבו".
היא עצמה לא עוסקת בשירה, אבל ממשיכה את דרכו של אביה בתחום אחר. גורי-חמדי, אם לדניאל (29) מנישואיה הראשונים ולנעמה (12) מנישואיה השניים, היא ממקימות התנועה "נשים עושות שלום", ואין ספק שאת דעותיה בנושא גיבשה בבית אבא. "אבא העיד על עצמו שהוא היה פוליטי כבר בתור ילד", היא אומרת, "אבל הוא אף פעם לא היה ממש פוליטיקאי. הוא פשוט חי את ההוויה של המקום הזה בעוצמות שרוב האנשים חיים רק את חייהם האישיים".
אבל מלבד עיסוקו בשירה ובעניינים אקטואליים, גורי גם היה בעל, אבא וסבא אוהב, בעל חוש הומור משובח, ולא במקרה בחרה המשפחה לחרוט על מצבתו את המילים "איש אוהב". "זה מה שאמא ביקשה", אומרת בתו. "הוא אהב אותה אהבת נפש, והם היו יחד 70 שנה. כלפינו הוא היה מאוד דאגן, עד כדי כך שהיינו צוחקות עליו. היינו מטיילים יחד ברגל בשבת בבוקר, אוחזים זה בזה בזרת ומקיימים שיחות נפש. הוא היה איש מיוחד, לא מאצ'ואיסט, והידיעה שהבית הזה מכיל אהבה ותמיכה השרתה עליי ביטחון. אני רואה את המשפחות שהאחיות שלי ואני הקמנו, ומבינה שהצלחנו להמשיך את עניין הבית במובן העמוק ביותר של המילה".
דיונים פוליטיים נערכו בבית הזה לעיתים קרובות. "בימי שישי היו מגיעים החברים של ההורים, ואפשר היה לעשות חור בתקרה מרוב דיונים", היא אומרת. "אני הייתי יושבת בחדר ומאזינה - בחלק מהזמן מבינה מה אומרים, ובחלק מהזמן לא". בגיל 16 הצטרפה לשומר הצעיר, וזהותה הפוליטית החלה להתגבש. באחד מימי השישי הגיעה הביתה עם חולצה של תנועת שלום עכשיו, שנקטה עמדות שמאלניות יותר מאלה שעליהן חונכה, אבל אביה לא התנגד. "היה שיח פתוח. ההורים לקחו אותי ברצינות. הם התעצבנו, אבל לרגע לא היה עניין של 'את בת 16 שלא יודעת על מה היא מדברת'. אני תמיד הייתי יותר שמאל מאבא, ועם השנים הוא התקרב אליי. הבדיחה בבית הייתה שאני המחלקה הערבית של המשפחה".
בצבא היא שירתה ב-8200, ואחרי השחרור החלה לעבוד בארגון שתיל, המעניק שירותי תמיכה וייעוץ לקידום שינוי חברתי בישראל. "אני זוכרת שהגעתי ושאלתי את שרי ריבקין, המייסדת: 'מה עושים כאן?' והיא הסתכלה עליי בעיניים הכחולות היוקדות שלה ואמרה: 'אנחנו לוקחים את תהליכי קבלת ההחלטות מהחדרים אפופי העשן שבהם יושבים רק גברים, ומוציאים אותם לרחוב'. במילים אחרות: שינוי חברתי זה קודם כל מעורבות פעילה של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות. לפני 30 שנה זה היה פורץ דרך".
בספטמבר 2000 עברה לנהל את מחלקת קשרי החוץ של הקרן החדשה לישראל. שבוע לאחר שנכנסה לתפקיד, פרצו אירועי אוקטובר, "ואחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לבקר ביישובים ערביים שבהם נהרגו צעירים בהפגנות", אומרת גורי-חמדי.
הקרן החדשה לישראל נתפסת כיום על ידי פוליטיקאים שונים, ובראשם ראש הממשלה, כגורם זר שמטרתו למחוק את הצביון היהודי במדינה.
"אני יכולה לומר לך שעובדים שם אנשים מדהימים, אבל אין ספק שקרה משהו לשיח הפוליטי בחברה הישראלית: הוא נעשה קשה ופוגעני יותר, ואין בו מקום למורכבויות. איך אבא שלי תמיד ציטט? 'הבן אדם זה דבר מסובך'. בני אדם הם מורכבים, וגם הפוליטיקה מורכבת, והניסיון לשטח את זה לשחור ולבן, לצודק וטועה - לא עובד. רוב האנשים לא מוצאים את עצמם שם. כן, יש יריבות פוליטית, וזה בסדר, אבל תכבדו. לקחת את הקרן החדשה לישראל וארגוני חברה אזרחית אחרים ולומר עליהם: 'הם האשמים בכל הרעות החולות שנופלות עלינו' - זה מצחיק".
מי אשם בכך שהשיח נעשה רדוד כל כך?
"אני לא רוצה לדבר על אשמה, אלא על אחריות. לכל אחד מאיתנו יש יכולת להשפיע על השיח. 'נשים עושות שלום' הוא בשבילי בית ספר מדהים מהבחינה הזו: הוא הפך את החשיבה הפוליטית שלי למתוחכמת ומורכבת יותר".
הכירו נשים שעושות שלום:
זה זמן הנשים
את "נשים עושות שלום" הקימה גורי-חמדי עם עירית תמיר, שפרשה כעבור זמן קצר, בקיץ 2014, במהלך מבצע צוק איתן. "הוזמנתי למפגש של נשים יהודיות וערביות בנווה שלום, וקרה שם משהו", היא נזכרת. "חלק מהנשים בחדר היו אמהות לחיילים בשירות פעיל בעזה, ובכל זאת הן ישבו ודיברו עם הערביות. נוצרה הזדהות. יצאתי משם ואמרתי לעצמי: 'זה זמן הנשים'". מהר מאוד התארגן מפגש נוסף, שבו השתתפו 40 נשים. כיום מתנדבים בתנועה כ-40 אלף נשים וגברים. "זו לא תנועה של פולחן אישיות סביב אישה כזו או אחרת", מדגישה גורי-חמדי. "המחויבות שלנו היא להכיל מגוון של דעות פוליטיות, ובעיניי התנועה היא מעין מעבדה - מקום של התנסות ולמידה פעילה".
איזה שינוי חברתי הצלחתן לעשות בארבע השנים האלה?
"ללא ספק תרמנו לשיח הציבורי. חברי כנסת מודים לנו ואומרים שעשינו דברים חשובים. איזרחנו את השיח הביטחוני. החזרנו את השיח על השלום ואת המילה 'שלום' לשיח הציבורי".
ובכל זאת, חוק הלאום נחקק.
"שינוי חברתי זה עבודה סיזיפית, צעד קדימה ושניים לאחור. תראה מה קורה עם הנושא המגדרי: רוצים למנות את ברט קבאנו לשופט עליון בארצות הברית; קמה אישה ואומרת שהוא תקף אותה מינית, ונשיא ארצות הברית משתלח בה כמו אחרון הטוקבקיסטים. אני תמיד אומרת שאלמלא היו אקטיביסטים וארגונים לשינוי חברתי, העולם היה הרבה יותר כאוטי".
איזה תכונות נדרשות מאקטיביסט?
"אני יכולה לומר שמה שהופך אותי לאקטיביסטית טובה, זה שלושה דברים: הראשון - אני אופטימית, מאמינה שאנחנו כבני אדם מסוגלים להוביל שינוי חיובי; השני - אני עקשנית שאין דברים כאלה; והשלישי - אני נודניקית, לא מוותרת".
לדעתך יש סיכוי לשלום גם בימינו אנו?
"בוודאי. אמפירית, סכסוכים מרים סופם להסתיים. לא נעים, אבל אנחנו לא המצאנו פה משהו חדש. אנחנו חושבים שהסכסוך שלנו מיוחד, אבל ההיסטוריה מוכיחה שלסכסוכים יש היבטים נורא דומים. גם המלחמה וגם השלום הם מעשה ידי אדם, לא אסון טבע, ואם אנחנו באמת רוצים לפתור סכסוך, צריך להביא פתרונות פרגמטיים ולהבין מה באמת יעבוד. אנחנו אומרות: 'כן, זה אפשרי. בואו נפצח את זה'".
ייאוש הוא לא אופציה
ב-27 בנובמבר ינסו לפצח את זה בקונגרס בינלאומי שעורכת התנועה ושיעסוק בהסרת חסמים לשלום במזרח התיכון. לאירוע אמורים להגיע פוליטיקאים ומומחים מהארץ ומחו"ל.
יש לכן פתרון לסכסוך?
"אחד העקרונות שלנו הוא שאנחנו לא מקדמות פתרון או מתווה מסוימים. מה שאנחנו אומרות הוא שזה אפשרי, שזו קריאה נכונה של המציאות. סכסוכים מרים נפתרים".
רוב הסיכויים שיתפסו אתכן כנאיביות.
"כבר תופסים אותנו ככה, אבל אני זוכרת שאבא שלי תמיד היה עושה אבחנה בין זמנים קשים לזמנים רעים ואומר: 'הקושי מלכד, הרוע מפורר. עם מפולג הוא עם מפורר שלא יכול לעשות שלום ולא יכול לצאת למלחמה'. זה לא שאנחנו לא רוצים שלום - אנחנו פשוט לא רואים איך זה קורה, כי הזמנים האלה רעים. המילה 'שלום' איבדה את המשמעות שלה בקרב חלקים גדולים מהציבור בגלל מה שקרה אחרי אוסלו, ואני מבינה את זה. עכשיו זו האחריות המשותפת של כולנו להחזיר למילה הזאת את המשמעויות האמיתיות שלה".
מה זה שלום בשבילך?
"קץ למלחמות וגם שוויון. מחקרים מראים שבחברות שוויוניות יש פחות מלחמות ומאבקים, מה שאומר שככל שיהיה כאן שוויון, נהיה קרובים יותר לשלום".
את רואה את זה קורה בקרוב?
"כחברה, אנחנו לא ממש בכיוון כרגע, אבל אף פעם אין רק סוג אחד של שיח, וחשוב לזכור את זה. כמו שיבוא מישהו ויגיד: 'עבר חוק הלאום, אין מה לעשות'. מה זאת אומרת, אין מה לעשות? שום דבר הוא לא סוף פסוק. קשה לי עם אנשים שיש להם יכולת, זמן ומשאבים להיות פעילים, והם מרשים לעצמם להיות אדישים ומיואשים. זה לא עניין של נאיביות: זה עניין של בחירה מאוד מודעת לא להיכנס לייאוש. ייאוש זה לא אופציה".
______________________________________________________
גם יובל איטח (קורהה) מנסה לעשות שלום, בדרכו. הקליקו על התמונה:
