יובל איטח גדל בסביבה ישראלית ''רגילה'' (עד כמה שיש כזה דבר). הוריו נולדו למשפחות מסורתיות שעלו ממרוקו. את ילדיהם גידלו במושב שקף שבאזור בית גוברין, 200 מטר מהקו הירוק, שם קיבלו מהסוכנות בית של 48 מ"ר ו-30 דונם של שדות. אביו הוא חקלאי ואגרונום שמגדל ענבים ועגבניות שרי; אמו אחראית מדור יערנות במשרד החקלאות. יש לו שני אחים ואחות, כולם בעלי תארים אקדמיים. אבל הוא לקח תפנית קצת אחרת: את התארים שלו, כמאמר הקלישאה, אסף באוניברסיטה של החיים, והישראליות שלו היא ישראליות חדשה, שמדברת, פועלת וחוגגת אלטרנטיבה. קשה לתייג אותו, מחנאות זה לא הקטע שלו, והוא צוחק ומחבק חזק, והרבה. את שמו החליף לקורהה, וזה השם שבו מכירים אותו אלפי חבריו בחיים ובפייסבוק.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
חמישה פסטיבלים גדולים הפיק קורהה (35) בשנה האחרונה. הוותיק ביניהם הוא פסטיבל אושו, שיפתח את שעריו באוגוסט הקרוב בפעם התשיעית. בודיווייז (שמציע מחול ותנועה מכל הסוגים) והפסטיבל הסופי (שאליו מגיעים מוזיקאים מרחבי המזרח התיכון) חוגגים חמש. אימג'ן נחגג בפורים זו השנה השנייה, והתינוק החדש הוא פסטיבל ישראל ליוגה, שיתקיים לראשונה בסוף השבוע הבא, 30 ביוני עד 2 ביולי, בגבעת חביבה.
בין לבין הוא הביא לישראל להופעה את הצמד דווה פרמל ומיטן, קידם את המופעים של קבוצת הקברט בורדל טוטאל ועזר להרים בהתנדבות מופע התרמה של הצל ליבו של ילד, ארגון שמביא לניתוחי לב בישראל ילדים מהעולם השלישי. רגע. והוא גם השתתף, "כבורג קטן", הוא מדגיש, בהפקה של מידברן המדובר במדבר. לליין המסיבות הוותיק שלו, ליבריישן, כבר אין לו זמן, אבל כשהוא עושה בפייסבוק שיתוף למסיבה, אנשים באים, ולא מעט: יש לו 5,000 חברים ו-3,000 עוקבים, ועשרת אלפים מנויים על הניוזלטר שלו.
אז איך יצאת אחרת?
"מההתחלה יצא, אני יודע? תמיד הייתה לי הסתכלות שונה על הדברים".
בכיתה י' עבר לתיכון של השומר הצעיר בכפר מנחם, שם דילג ממגמת פיזיקה לתיאטרון. "היו לי מורות מדהימות. אחת מהן דיברה איתנו על 'מחכים לגודו' של בקט. משהו במבט הזה מבחוץ על המצב האנושי לימד אותי, קודם כל, שיש מבט מבחוץ. אני זוכר את עצמי הולך עם הדיסקמן שלי במושב, באוזניות רדיוהד, גשם יורד, ואני תופס פריים על כדור הארץ מבחוץ, על תיאטרון האבסורד של ההגדרות שלנו, של האמונות שלנו, שבשמן אנחנו הורגים ונהרגים".
תיאטרון סיים עם הציון 100, אבל שיעור אחד עם הרקדן ניר בן גל הספיק לו כדי להחליט שהוא רוצה דווקא לרקוד. "קלטתי שכשיש תנועה, אני מביע את עצמי ברמה עמוקה. בחופש הגדול הלכתי לאודישן והתקבלתי". שנה רקד עם הלהקה של בן גל וליאת דרור בתל אביב. כל בוקר התחיל בשעה של מדיטציה, ואחר כך שמונה שעות של ריקוד, "אבל לא במובן של הופעה, אלא של נוכחות. דרכם הגעתי למדיטציה. יום אחד ניר הקריא קטע מאיזשהו ספר. מאוד אהבתי את הווייב שיצא מתוך המילים, והוא אמר: 'זה אושו, מתוך 'החיפוש''. מכל המורים שקראתי, וקראתי הרבה, אושו הכי דיבר אליי".
כשהלהקה עברה למצפה רמון והקימה שם את האנגר אדמה, הוא עבר איתם, לשלוש שנים שבהן רקד, לימד והפיק איתם פסטיבלים של מחול, תנועה ומוזיקה. את המעבר הבא עשה אחרי שבוע של ויפאסנה: בעקבותיו ארז תרמיל ועשרה ספרים של אושו ונסע להודו עם כרטיס פתוח.
מהות ומשמעות, לא קריירה
הוא הגיע למרכז של אושו בפונה בגיל 21. "עשר דקות אחרי שהגעתי לשם, היה לי ברור שהגעתי הביתה. רקדתי, מדטתי ועשיתי סדנאות עד שנגמרה הוויזה. חזרתי לישראל כדי להחליט אם אני חוזר לקריירה בריקוד או להודו. קיבלתי סטודיו במרכז סוזן דלאל, ואחרי שלושה חודשים הבנתי שקריירה היא לא העניין, אלא מהות ומשמעות. אז חזרתי להודו והתחלתי לעבוד במרכז של אושו. בהתחלה חתכתי ירקות וניקיתי חדרים, ואחרי חודשיים שמו אותי במחלקת האירועים שהקימו. ניהלתי אותה במשך שנה וחצי, את כל האירועים, כל יום". גם הפרק הזה ארך כשלוש שנים.
למה חזרת?
"כי גם שם, כמו בלהקה, התחלתי בריקוד ובמדיטציה וסיימתי כמפיק. מהשנה הראשונה שם היה לי רצון להקים פה מרכז, ללמד את זה בארץ. הרגשתי שאני רוצה לצאת עם מה שלמדתי לעולם".
הוא הבין שמה שיאפשר לו להישאר על קו תל אביב-פונה זה סדנאות. בשנה הראשונה אירגן אחת, בשנייה חמש ובשלישית עשר. הוא הקים אתר וקרא לו אושו ישראל, ואז הרים את כנס אושו הראשון בארץ, בבית אורן. "הבנתי שזה מה שאני עושה בחיים, שמזה אני מתפרנס, ושצריך לארגן אירועים רוחביים קהילתיים. הרעיון של הפסטיבל היה לחוות שלושה ימים בפונה, אבל כאן. כשהדברים ישבו כמו שצריך, תפסתי אומץ והתחלתי להרים ולהיפתח גם לדברים אחרים שאני אוהב".
איזה מחמשת הפסטיבלים הוא החביב עליך?
"זה כמו לשאול איזה ילד אתה הכי אוהב. הפסטיבל הסוּפי הוא המיוחד מכולם, וגם הגדול מכולם. לאחרון הגיעו 2,000 איש".
כך נראה הפסטיבל הסופי האחרון:
יש לך מקום למדיטציה בתוך כל הרעש הזה?
"לא כמו שצריך. יש לי חיים מאוד עסוקים שכוללים הרבה עבודה ולחץ ודד-ליינים ומיילים. בשישיבת אני יושב כל בוקר, ואז אני יוצא להליכות שקיעה, להזיז את הגוף ולנקות את הראש. אבל כשאני אבוד או מבולבל או מסובב – אני יודע לעצור הכל ולקחת פנימה. פעם בשנה אני נוסע לחודש בהודו והולך לרקוד קונטקט במשך שבוע בגואה. מתאפס. ויש רגעים שבהם אני אומר, מה החיים האלה שאירגנתי לי. הדאגות, הציבוריות הזו. מלא אנשים מכירים אותי, לפעמים זה טו מאץ'. הרבה פעמים בא לי לקחת תרמיל ולהתחפף. ועדיין, כשאני רואה אלפי אנשים חווים כאלה דברים, זו תחושה מדהימה ומספקת, שנותנת הרבה אוויר וכוח לעוף על עצמך מחדש".
לאן הדרך מובילה?
"לא יודע".
יש פנטזיה?
קורהה מחייך. "ברור. ויתרתי על הנחיה, תנועה ותרפיה. השתתפתי במאות סדנאות, כמעט בכל תחום אפשרי ועם מנחים מעולים, אבל היה לי ברור שאו שאני מתעסק בהנחיה או שאני מתעסק בהפקה. זו הייתה פנייה ימינה או שמאלה. וההפקה התגלגלה וגדלה, והיא נותנת לי אפשרות לגעת באלפי אנשים. בטיפול אתה נוגע ישיר ועמוק יותר, אבל לחמשת הפסטיבלים מגיעים כמעט 9,000 איש. זה אמנם לא ישיר, אבל משהו ביכולת הזו לאפשר ולתת מקום וגם פרנסה לאנשים, אמנים, מטפלים, מנחים – זה לא משהו שאני רוצה לסרב לו.
"כל אחד מהפסטיבלים האלה – יצרתי אותו בראש שלי. יש לי שותפים, אבל אני לא עובד בשביל אף אחד. לאט-לאט נוצרה קהילה: או קהילה שמקבלת בית בפסטיבל או פסטיבל שיוצר קהילה. אז לפעמים אני מפנטז על חיים הרבה יותר רגועים, שבהם אני מביע את עצמי יותר או מלמד יותר. אבל אני לא בן אדם שמסתכל קדימה".
כשישבת אצלי בבית, בן 21 בחצאית, ואמרת שאתה רוצה להקים מרכז אושו בישראל, הסתכלת קדימה יפה מאוד.
קורהה צוחק: "זה לא שהייתה לי תוכנית מסודרת. זה קרה כי החיים הובילו אותי. אני מקשיב לוויז'נים שיש לי. היה לי ויז'ן על הריקוד. היה לי ויז'ן על התכנסות סוּפית. תמיד אהבתי מסיבות פורים, ואימג'ן נולד. חמש שנים אני כותב במחברת תוכניות לפסטיבל יוגה, והשנה הרגשתי בשל".
את התשובה לשאלה הבאה יש הרבה נשים שירצו לשמוע, לכן חיכינו איתה כמעט לסוף.
מה עם להתברגן? זוגיות?
"וואי וואי. משפחה כרגע לא קוראת לי. אני מאוד רגיל לחופש שלי וללבד שלי. חוויתי לא מעט אהבות ונטשתי לא מעט מערכות יחסים כי רצו לדעת מה קורה עם ילדים. אין לי מקום להכיל משפחה, אין לי חלום על אישה, בית וארבעה קירות. מעולם לא היה לי, וזו לא בעיה בעיניי".
אבל מה עם אהבה כהגשמה רוחנית?
"יש לי נטייה התפזרותית (צוחק). אני אוהב ריגושים. קשה לי לדמיין את עצמי עם אישה אחת לכל החיים. אני יודע להתאהב ולהתמסר; אני אפילו נהיה מונוגמי באופן טבעי, אבל אני לא מצליח להכיל מערכת זוגית אם זה לא מדויק, ולכן אני חותך. ברור שאורח החיים שלי לא הכי תומך בזה. זוגיות צריכה זמן וסבלנות. צריך להשאיר לה מקום".
אלטרנטיבה לפחד
ובתוך כל הרוחניות, הריקוד והמדיטציה, אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו הוא הפוליטיות שלו. הוא לא נמנע ולא נרתע להביע דעה, על אף שבזמן צוק איתן, כשכתב בפייסבוק על הילדים שנהרגו בעזה, "קיבלתי ריקושטים כאלה שפשוט לא האמנתי למה שאני קורא". השמאלניות של קורהה נובעת בדיוק מאותו מקום שבו קשה לתייג אותו, ושממנו הוא מתחבר כל כך טוב לאנשים: הוא פשוט לא מאמין בהפרדות.
"אני רואה בעשייה שלי יצירת אלטרנטיבה לבלגן כאן. יש בישראל את אחת מסצנות הפסטיבלים המובילות והתוססות בעולם. המידברן, למשל, זה כור היתוך מדהים של יוצרים, חולמים, אנשי עשייה, רופאים, פסיכולוגים, היפים ורוחניים. אנחנו נותנים לאנשים פינה שפויה להתאפס בה ולהיות ביחד; זמן מהותי, שבו מקימים למשך כמה ימים מציאות ועולם אחר.
"במחאה של 2011 ברוטשילד כולם דיברו על התחושה של הביחד, על זה שאנשים ישבו ברחוב ודיברו אחד עם השני. וזה החיים, החיים הם פסטיבל, ואנחנו לא צריכים להתנצל על זה. גם אם תורידי את התוכן מהאירועים, מי מנחה ומי מופיע – העניין הוא לכנס אנשים יחד מחוץ לשגרה. זה מחולל שינוי. זה עוד לא הוריד את ביבי, אבל מאפשר לאנשים להבין שכולנו אחד, לא נפרדים.
"בימים שבהם המנהיגים שלנו עסוקים בלפזר שנאה, פחד והפרדה – אנחנו מייצרים משהו אחר. המחאה היא לא ב'נגד'. אני רואה את העבודה שלי בליצור עולם שנראה כמו שאני הייתי רוצה שהעולם ייראה, עם הרבה רוח, חופש, מדיטציה, תנועה ויצירה. זה נקרא לייצר מציאות".
______________________________________________________
בפסטיבל אושו לפני שנתיים השתתף שופט שלום. מה הוא עשה שם? הקליקו על התמונה:
