בישראל יש רבים שאוהבים ריקודי עם, אבל אחד מהם לקח את התחביב הזה ממש ברצינות: זהו איזקו שלום, שלא רק משתתף בהרקדות רבות, אלא גם עובר לגור לידן. ככה זה כשאתה נודד ממקום למקום עם קרוואן נגרר, האכסניות שלך הן חופי ים ותחנות דלק, ואתה חופשי מכל מחויבות. "לכל מקום שיש בו פסטיבל ריקודי עם, אני מגיע", אומר שלום. "זה יכול להיות כרמיאל, אשדוד או אילת. אני מקבל פרטים על האירועים דרך הפייסבוק, ובכל ההרקדות כבר מכירים אותי. הפכתי לסלב".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מכתבי האהבה המרגשים של זהרה לביטוב ושמוליק קופמן
שלום חי בקרוואן כבר חמש שנים. בעבר היו לו דירות, מפעלים וחנויות, אבל אחרי שהתגרש, החליט להתרחק מהכל ולשנות את אורח חייו. "לרוב האנשים הקרוואן נראה כמו גימיק צבעוני", הוא אומר על החלטתו לגור על גלגלים, "אבל עבורי הוא מסמל חופש. זאת הדרך שלי לחיות את החיים עם יכולת לעשות מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה וגם לדפוק את המערכת, כי אני לא משלם ארנונה, חשמל ומים".
בין הרקדה לפסטיבל הוא גם טס הרבה לחו"ל: לא מזמן חזר מתאילנד אחרי חודשיים של טיול, ובינואר שוב יעלה למטוס. הוא נינוח, חייכן, שזוף, חי את החלום של גברים רבים, אבל עדיין, משהו חסר לו. "אני חולם שתהיה לי מישהי איתי. הילדים שלי מסודרים, אני מסודר, החיים שלי לא יקרים; אני לא מבקש כסף או דברים חומריים - רק זוגיות אמיתית עם שיתוף וכבוד הדדי. אני אמנם חי את החופש ואוהב לחיות טוב, אבל זוגיות טובה היא בשבילי החופש האמיתי".
התנגדתי לעושר
שלום, בשנות ה-60 לחייו, מספר שהוא אהב לרקוד כבר בילדותו. הוא נולד וגדל באיטליה, בעיר קוואראטה שליד פירנצה, והיה ילד תוסס עם נטייה טבעית למרדנות. "לא הסתדרתי טוב במסגרות, ותמיד ברחתי מבית הספר", הוא אומר. "כילד הייתי פעיל בתנועה הקומוניסטית והזדהיתי עם תפיסת העולם שהתנגדה לעושר ולבורגנות. בגיל 13 היה לי טוסטוס ואהבתי להסתובב, ובכל זאת סיימתי בגרות. אבי היה סוחר של בדי ריפוד, ובעיר שלנו היו הרבה מרפדיות, כך שגדלתי בין בדים. היינו המשפחה היהודית היחידה בעיר. פעם מישהו אמר לי שחבל שהגרמנים לא חיסלו אותנו. הוא חטף מכות".
בתחילת שנות ה-70 עלה לארץ עם משפחתו. אחת הסיבות לעלייה הייתה רצון שלו לא להתגייס לצבא האיטלקי, אבל בארצו החדשה הוא מצא עצמו לובש את מדי הצנחנים ומשתתף במלחמות. את מלחמת יום כיפור העביר בגדוד 890, שהשתתף בקרב הקשה בחווה הסינית וספג אבידות רבות, ובמלחמת לבנון הראשונה לקח חלק כחייל מילואים בקרב על סולטאן יעקוב. גם משם יש לו זיכרונות קשים. הוא בטוח שאינו סובל מהלם קרב, אבל כשהוא שוקע בזיכרונות, פתאום כל רעש מקפיץ אותו. "הכל מעורבב אצלי", הוא אומר. "אני זוכר פצצות נופלות, טנקים נשרפים וחיילים בוכים וצועקים שנחלץ אותם. מ-1976 עד 1982 עשיתי מילואים כמאמן של חיילי הפלנגות הנוצריות בלבנון, ותמיד הייתי לחוץ על החדשות, תמיד תוהה מתי יקפיצו אותי. הרבה פעמים היו מקפיצים אותי מעכשיו לעכשיו בצו 8 לחודשיים או שלושה. אהבתי את השטח, אבל בשביל בעל עסק עצמאי זה היה מאוד קשה".
שנים רבות הייתה לו מרפדייה בדרום תל אביב ועסק לייבוא של לבני נשים. אורח החיים שלו היה שגרתי ובורגני, עד שב-1997 הוא התגרש ממי שהייתה אשתו ואם ילדיו, ומאז החל לברוח ממסגרת החיים הבורגניים. "יצאתי מהבית בהרצליה עם שקית וגרתי שלוש שנים במלון מנדרין. זאת הייתה תקופת הוללות ושובע, שבמהלכה סגרתי את העסק ונסעתי להודו לנקות את הראש. קניתי שם אופנוע וטיילתי עם הצעירים. עשיתי הכל, חוץ מלעשן סמים, כי פחדתי מהתמכרות". לא הייתה לו כוונה לחזור לארץ, אבל כשפקדה את בנו בעיה רפואית, עזב את הודו מיד והתייצב לצדו. אחרי שהבן החלים, עבר לאילת, "המקום הכי רחוק שיכולתי ללכת אליו", שם חי עם בת זוג ועבד כשכיר ברשת המים העירונית. אחרי תשע שנים נפרד מבת זוגו ורצה לנסוע להודו שוב, אבל אמו הייתה במצב קשה באותה תקופה, והוא עבר לגור איתה למשך שנה וחצי. אחרי שנפטרה, לקח את כספי החסכונות והירושה ויצא לדרך. "מאז הכל התפרץ אצלי", הוא מודה. "אני לא רוצה לעבוד ולא כלום, רק לטייל. באילת גם התחלתי לצלם, והעולם נפתח בפניי".
אתה חי בלי מחויבויות, אבל מה לגבי הילדים, הנכדה?
"אני אולי לא האבא האידיאלי, אבל הילדים שלי מכירים אותי ויודעים מי אני. לאמא שלי הייתה מטפלת לפני שנפטרה, ולבן שלי היו חברים אדירים שבזכותם הוא החזיק מעמד - אבל גם אני הייתי איתם בתקופות הקשות".
ישן בנחלים ולא מפחד
מרחב המחיה של שלום במשכנו הנוכחי מצומצם ביותר - חלל של חמישה מטרים על שני מטרים וחצי ובו מקלחת, שירותים, מטבחון ומיטה. בשבילו זה מספיק. "אני ברדקיסט, אז ככה אני מוצא מהר את הדברים שלי", הוא מחייך. "יש לי כאן הכל – חימום ומיזוג. את האוכל אני מבשל בקרוואן או קונה במסעדות. כשאני עובר ממקום למקום, אני אוהב לנסוע בלילה, כשאפשר לנסוע לאט בלי להפריע לאף אחד. אני גם לא נוסע ישירות, אלא בכל מיני דרכים, לאורך חופי הים התיכון, לאורך הכינרת. אני חונה בתחנות דלק וממלא שם מכל מים. יש לילות שבהם אני ישן לגמרי לבד בנחלים ולא מפחד לא מתנים ולא ממחבלים".
לדבריו, סגנון החיים הזה מזמן לו יותר חברים. "כשגרתי בדירה לבד, רק ועד הבית היה דופק לי בדלת; עכשיו, כשאני גר בקרוואן, אני כל הזמן מכיר טיפוסים. אנשים באים לשבת ולדבר. אני גם מטייל הרבה עם חברים 'קרוואניסטים' אחרים ומזמין חברים לאכול איתי. גם בהרקדות אני מכיר הרבה אנשים חדשים. הריקוד בשבילי הוא חוויה, ספורט, תנועה וסוג של תקשורת, כי בתוכי אני ביישן. העובדה שאני לא רוקד קבוע באף הרקדה, מקשה עליי למצוא זוגיות, אבל זה עושה לי טוב".
אתה חושב מה היה קורה איתך אילו היית נשאר באיטליה?
"לפעמים אני מקנא בחברי הילדות האיטלקים שלי: הם מדברים רק על חופשות ובילויים, בזמן שפה מעלים זיכרונות ממלחמות".
______________________________________________________
גם איתן גייר לא משלם ארנונה. איפה הוא גר? הקליקו על התמונה:
