משפחה ישראלית ממוצעת כוללת בדרך כלל אבא, אמא, שניים-שלושה ילדים וכלב, וזה ממש לא המצב במשפחתה של ירדן תלמי-אלחרר: במשפחה שלה יש אבא, אמא ולא פחות מ-18 ילדים. ואם זה לא מספיק, אז בחצר הבית בקריית שמונה יש גם כמה חיות משק חביבות. הסטיגמה של משפחה מרובת ילדים ישראלית קשורה בדרך כלל לעדה החרדית או למצוקה, אבל כאן המקרה שונה: המשפחה לא חרדית ולא ענייה, והעיסוק של ירדן תלמי-אלחרר (49) מעורר אסוציאציות של יאפיות חילונית ומבוססת, שכן היא המנכ"לית של תערוכת העיצוב "בית חדש" (לשעבר, "ריהוטים"), שנערכת מדי שנה בחול המועד סוכות ותיפתח מחר (24.9) במרכז הירידים בתל אביב.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- לא מתביישת להיות פרסייה: ז'ולייט שיליאן-פדלון חוזרת לשורשים
כאילו כדי להוכיח הזדהות מוחלטת עם עבודתה, בימים אלה היא עוברת לבית חדש בהרצליה, שבו היא גרה עם בן זוגה ושני ילדיה. "בהעברת הבית נפטרתי מהמון ציוד", היא מספרת. "הבנתי שאדם צריך מעט מאוד כדי לחיות. אנשים צוברים נכסים, שלרובם אין שום משמעות. הם קונים, למשל, סלון גדול ויפה, ואחרי כמה שנים מחליפים אותו. אני אוהבת דברים יפים ועוסקת בזה; אני חשופה ליופי ולשפע, אבל יודעת שאדם לא צריך כל כך הרבה. קח לדוגמה את המשפחה שלי: אנחנו 18 אחים ואחיות, ולמרות מה שהרבה אנשים חושבים, מתברר שלא צריך בית גדול במיוחד כדי לגדל כל כך הרבה ילדים. כשאנחנו היינו ילדים, בבית הוריי היו חמישה חדרים בלבד: היה צפוף, נהגנו לא מעט לישון יחד ראש-זנב באותה מיטה, אבל היה לנו מספיק נוח עם ערבות הדדית וחינוך מצוין, ויצא מזה רק טוב. לא היה חסר לנו כלום. היום יש פערים יותר בולטים: השפע של האחד בולט לעומת המחסור של האחר".
39 נכדים, אם אינני טועה
ההורים שלה, ז'קלין (73) ושלמה (77) אלחרר, עלו לארץ ממרוקו בשנות ה-50 והשתקעו בקריית שמונה. "אני אמא ל-18 ילדים וסבתא ל-39 נכדים, אם אינני טועה", צוחקת ז'קלין. ואלה הילדים: גלית (57), שולה (56), שמעון (55), מירי (54), אלי (53), חנן (52), ירדן (49), נעמי (48), דוד (47), משה (46), מיכל (43), חגית (42), מיטל (40), אבי (39), ישי (35), יוני (34), צחי (33) ורעות (32). "אני מעולם לא יצאתי לעבוד", ממשיכה האם, "תמיד נשארתי בבית עם הילדים. התנאים אמנם לא היו קלים, אבל לא נתנו להם להרגיש שחסר משהו. שלמה ואני לא פינקנו את עצמנו. לא יצאנו ולא בזבזנו. היינו מעורבים בחיים של הילדים והענקנו להם הרבה חום והרבה סבלנות".
שלמה אלחרר שירת כלוחם בצה"ל ועבד בקרן הקיימת ובמע"צ. אחרי הפיגוע שהיה בקריית שמונה ב-1974, שבו נהרגו 18 ישראלים, גויס לצבא הקבע ונשאר שם מאז. עד היום הוא עושה מילואים כמתנדב בגדוד הצנחנים 202. לא מזמן חזר משלושה שבועות מילואים בעוטף עזה. "לאן שאומרים לו, הוא הולך", צוחקת אשתו. "הוריי הם אנשים מיוחדים", אומרת ירדן תלמי-אלחרר. "הם החוט המקשר בין האופן שבו גדלנו לבין האנשים שאנחנו היום. הייתה להם יכולת לנווט אותנו באיזשהו מכאניזם רוחני, לא לגמרי מודע. הם דתיים, כיפה סרוגה, אבל לא כופים את עצמם בשום צורה. אין להם שום בעיה עם מי מאיתנו שבחר לא להיות דתי. אני עצמי לא דתייה ממש, אבל לא מדליקה אש בשבת ומפרידה בין בשר לחלב".
"תהיה בן אדם. חוץ מזה, הכל שטויות", אומר שלמה.
בני הזוג אלחרר גאים מאוד בילדים שלהם. "כולם אקדמאים, מנהלים בכירים והיו בשירות קרבי", אומרת ירדן. "איך ההורים שלי גידלו 18 ילדים? אלוהים יודע. היום זה אומץ גדול לגדל ילדים. אתגר עצום". היא עצמה למדה בבית הספר היסודי מצודות בקריית שמונה, עברה לקיבוץ טירת צבי, שבו העבירה את שנות התיכון כילדת חוץ ("חוויה נפלאה. ההורים היו באים הרבה לבקר אותי"), ואחרי שירות צבאי שכלל קורס מ"כיות, ביקשה להגשים את חלומה ללמוד עיצוב. "ניסיתי להתקבל לבצלאל, אבל זה לא הלך", היא משחזרת, "אז למדתי בבית הספר לעיצוב בתל אביב, שהוא שלוחה של ויצ"ו חיפה. אחר כך התחלתי לעבוד בחברה שמעבירה הכשרות מקצועיות לאנשי הייטק ושגם מארגנת תערוכות. כך נכנסתי לענף התערוכות. ב-1998 התחלתי לעבוד בתערוכת 'ריהוטים' והתקדמתי מתפקיד לתפקיד עד שלבסוף הפכתי למארגנת שלה ולמנכ"לית החברה".
התערוכה נערכת כבר 41 שנה, ולמרות הנגיסות מצד הייבוא והקניות ברשת, היא עדיין פופולרית מאוד: השנה הצפי הוא ל-120 אלף מבקרים. "השנה אנו שמים דגש מיוחד על עיצוב ישראלי", אומרת המנכ"לית. "לפני כל תערוכה בונים אסטרטגיה, אז הפעם בחרנו בקידום התעשייה הישראלית, שבחמש השנים האחרונות מתמודדת עם הרבה בעיות אמיתיות, ובראשן הייבוא והמחסור בכוח אדם מיומן".
השנה ישתתפו בתערוכה כ-150 חברות מובילות מענפי הבנייה, הריהוט והעיצוב בישראל. "צריך כל הזמן להתחדש ולהיות יצירתיים", אומרת תלמי-אלחרר. "אני בענף התערוכות כבר 25 שנה ויודעת שבתחום הזה אתה צריך כל הזמן להמציא את עצמך מחדש". ואכן, לתערוכה יש השנה שם חדש. "שינינו אותו מ'ריהוטים' ל'בית חדש'", היא מסבירה, "כי רצינו להכיל עולמות תוכן נוספים כמו עיצוב, סטיילינג, חלונות ומטבחים. ההצלחה שלנו נמדדת ביכולת להביא חברות מעניינות. תערוכה כזו היא פלטפורמה יקרה לחברות שמשתתפות בה, אבל מאוד מועילה. האינטרנט עדיין לא ממש מחליף את התערוכות או את שילוט החוצות בתחום הזה".
כך זה נראה בשנה שעברה:
מתווכחים, רבים, משלימים
בשבוע שעבר היא עשתה פסק זמן מההכנות לתערוכה ונסעה לקריית שמונה כדי להעביר את יום כיפור בחברת הוריה. בגאווה גדולה היא ערכה לי סיור בבית, כולל בחדר מיוחד שבו אביה מתפלל. האב אינו אוהב ללכת לבית כנסת, "כי הוא ביישן", אומרת אשתו. החדר מלא תעודות ומכתבי הוקרה מצה"ל על התנדבותו רבת השנים של שלמה אלחרר. יש גם תמונות שלו עם רמטכ"לים ואלופים. בחוץ מסתובבות כבשים ותרנגולות, ויש גם תנור אבן לאפיית לחם, בדיוק כמו במרוקו.
18 האחים והאחיות מפוזרים ברחבי הארץ, אבל שומרים על קשר קרוב. "יש לנו יכולת להכיל אחד את השני", אומרת תלמי-אלחרר. "גם אם מתווכחים או רבים, לוקח בדיוק שלוש דקות להשלים". לפני כשנה נסעו 18 האחים עם הוריהם לביקור שורשים במרוקו וחזרו נפעמים. "במרוקו גרנו בשכנות לערבים, אבל לא חשנו עוינות", מספרת האם. "כולם שתו מאותה באר. גם כשהגענו לטיול משפחתי שם, קיבלו אותנו מאוד יפה. דיברנו איתם ערבית מרוקאית, והערבים פתחו בפנינו את הדלת".
"הטיול היה נפלא", אומרת בתה ירדן, "אבל חזרתי משם ברגשות מעורבים. אנחנו אף פעם לא הרגשנו 'מרוקאים מקופחים'; זה לא עניין אותנו ואף פעם לא היה אצלנו על השולחן, אבל אחרי שחזרתי ממרוקו וגם ראיתי את הסדרה 'סלאח פה זה ארץ ישראל', הבנתי שליוצאי מרוקו באמת נעשה עוול גדול. הייתה להם תרבות עמוקה ונפלאה שבקושי מכירים כאן".
ועד כמה הוריה מכירים את התרבות שבה היא עוסקת? "נסענו כבר כמה פעמים לראות את התערוכות שלה", אומרת ז'קלין אלחרר. "זה היה מאוד מרשים. אמרתי לה: 'כל הכבוד'. במקרים כאלה אתה רואה שכל מה שאתה משקיע בילד, זה לטובה".
______________________________________________________
מסלול חייה של הילדה הזו התפתח באופן מפתיע. הקליקו על התמונה:
