במשך שנים רבות הסתתרה ז'ולייט שיליאן-פדלון מאחורי שם בדוי, ישראלי למהדרין, במסגרת הניסיון העיקש והממושך שלה להרגיש שייכת לחברה הישראלית, שאליה ברחה מטהרן בעקבות המהפכה האיסלאמית. אבל הניסיון הזה לא הצליח: גם כשבילתה עם בני גילה בחוף הים בנתניה, גם כששירתה כמו כולם בצבא ואפילו כשעבדה כעיתונאית ועורכת - עדיין הרגישה פגיעה, זרה, לא כמו כולם.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- למלכה אין כתר: דפנה אילת כתבה להיטים ונותרה אלמונית
"יותר מהכל רציתי להסתגל, ואולי בגלל זה קראתי לעצמי סיגל", היא אומרת. "בתקופה שהגענו לארץ, 1979, הייתה כאן הרבה פחות יכולת הכלה. היו המון בדיחות על הפרסים, ואני באתי מאיראן, עם הבגדים השונים והשם השונה. מילדה מקובלת ואהובה הפכתי לילדה דחויה שילדים אחרים רצו להרביץ לה".
שיליאן-פדלון החליטה שהיא, בניגוד להוריה, תסתגל ותתאקלם. היא למדה מהר את השפה העברית ואת הקודים החברתיים ושמרה על הפרדה בין חיים תוססים בחוץ לבין הבית שהתנהל כבתוך בועה עם אבא שמרן ומרוחק שעוד המשיך לחלום בפרסית. אחרי שנים של מרד וחיפוש זהות, דווקא נסיעה לארצות הברית כאישה בוגרת ומפגש עם הקהילה הפרסית שם החלו לפייס אותה עם שורשיה. היא חזרה לארץ, הפעם מבחירה, סיימה לכתוב ספר ראשון ("שיגע", שעליו חתמה בשם ש.פ. ז'ולייט, ספרי ניב) ואחר כך החליטה לחזור לשמה המקורי. "חבלי הקליטה של מהגר לעולם לא עוברים", היא אומרת. "כל השנים רציתי לחזור לשם שלי, אבל הילדה שפחדה שיצחקו עליה, לא עזבה אותי. רק עם היציאה של הספר, השנה, החלטתי להפסיק להתבייש. הבנתי שהשם ז'ולייט מאוד חשוב לי, ושגם על השם שיליאן אני לא מוותרת. אלה השורשים שלי".
הכאפה של החיים שלי
שיליאן-פדלון נולדה בטהרן לפני 44 שנה, ילדה רביעית מבין חמישה אחים. משפחתה שמרה על קשר עם הקהילה היהודית אבל נמנעה מאורח חיים דתי ושלחה את הילדים למסגרות חינוך כלליות. "לגן בהתחלה לא רציתי ללכת, כי קראו שם בקוראן", נזכרת שיליאן-פדלון. "השכנים שלנו היו מוסלמים, והבנות שלהם היו החברות הכי טובות שלי. שיחקנו תמיד בחתונות, שזה דבר מאוד מרכזי בתרבות הפרסית, ואני הייתי מבקשת מאמא שלי ללבוש את הצ'אדור (בגד מסורתי לנשים מוסלמיות – ז"א) הפרחוני שלה. אבא היה צורף, ואמא תמיד ענדה ענקים ויהלומים, כמו של מלכה. בחופשות היינו מטיילים לאורך הנהר, ובמוצאי שבת היינו הולכים לכיכר המרכזית שבה נהגו היהודים להיפגש ואוכלים מהגלידה הפרסית שהיא הכי טעימה בעולם. הרגשתי בטוחה ומוגנת, אבל יום אחד יצאתי החוצה וראיתי תהלוכה גדולה של אנשים. חשבתי שזה פסטיבל, ולא הבנתי למה אמא באה מהר ולוקחת אותי הביתה".
היום היא כבר יודעת שראתה תהלוכת מחאה של משמרות המהפכה. משפחתו של אביה כבר עזבה את איראן, אבל הוא התמהמה, וברגע האחרון נאלצה המשפחה לברוח בחיפזון. "יום אחד אבא נכנס הביתה בבהלה ואמר לאמא: 'ארזי הכל, אנחנו נוסעים'. השארנו שם את הכל – מפעל, בית, רכב - ולקחנו רק מה שאפשר – שטיחים, בגדים ותכשיטים. עלינו על הטיסה האחרונה של אל על שיצאה מטהרן לתל אביב".
המשפחה השתקעה בנתניה, והילדה התחילה כאן כיתה א'. "קיבלתי את הכאפה של החיים שלי", היא מספרת. "מהר מאוד הרגשתי לא שייכת והבנתי שאני צריכה להתבייש בהורים שלי. התעקשתי לעבור בית ספר, וכשנכנסתי עם אמא שלי לכיתה החדשה, המורה שאלה אותי איך קוראים לי, ועניתי: 'סיגל'. אמא שלי התחילה לנזוף בי בפרסית מול כל הכיתה, אבל אני הייתי ילדה חזקה. התעקשתי להשתלב, בעוד שבבית הייתה אווירה שלא הייתה מסוגלת להכיל את מה שהיה בחוץ".
בבית בעיקר זכרו את הארץ הישנה, שם נשאר לא רק רכוש רב אלא גם הקבר של אחיה הבכור, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 12. זו כנראה הייתה אחת הסיבות לכך שהוריה מעולם לא הצליחו להיפרד מאיראן. "שנים ארוכות אבא שלי היה אומר שיום יבוא והוא יחזור לשם", היא מספרת. "עד היום הוא לא למד לגמרי את השפה העברית. העלייה הייתה טלטלה קשה עבורו. באיראן הוא היה סוגר עסקאות בלחיצת יד, ופה הוא למד בדרך הקשה לא לסמוך על אנשים. הוא גם עבר כאן כמה התקפי לב. אבא היה רגיל לחברה שמרנית ופטריארכלית ששמה את הגבר במרכז, ופתאום הגיע לחברה מתירנית שבה נשים מתגייסות לצבא ומפתחות קריירה. הוא לא הרשה לאמא שלי לצאת לעבוד, ואסר על אחיותיי להתגייס - אבל אני הייתי מרדנית. יצאתי למסיבות, למרות האיסור שלו, וכשהייתי חוזרת בלילה מאוחר, הייתי מקווה שהוא ישן. התביישתי להביא חברות הביתה, כי לא רציתי שהן יראו את פערי המנטליות. בגיל 20, מיד אחרי הצבא, יצאתי מהבית".
איך חיים יהודי איראן כיום? צפו:
באותה תקופה עבדה ככתבת ברשת המקומונים "ידיעות תקשורת"; בהמשך הייתה כתבת פלילים ברדיו אמצע הדרך ועורכת של מקומונים בנתניה ובחדרה. היא חיה בתל אביב, למדה לתואר ראשון ושני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וגרה עם שותפים ובני זוג. בגיל 33 טסה לארצות הברית בתקווה למצוא שם זוגיות – ומצאה בה דווקא את עברה. "הנסיעה הזו חיברה אותי לשורשים הפרסיים שלי", היא אומרת. "בלוס אנג'לס יש קהילה פרסית גדולה. כל האמנים הגדולים, מוסלמים ברובם, והרבה יהודים עברו לשם אחרי המהפכה ומנהלים שם מעין מדינה בתוך מדינה: הם שומרים על המנהגים והתרבות, קונים בחנויות איראניות ומתחתנים בתוך הקהילה. יש לי שם בני משפחה, וביליתי איתם הרבה. אחרי הרבה שנים של ניכור מהמקורות התחברתי שוב למוזיקה ולמאכלים הפרסיים".
למה החלטת לחזור לארץ?
"אחרי ארבע שנים הייתי צריכה להחליט אם אני נשארת או חוזרת, והבנתי שאני שייכת לכאן. חזרתי לישראל הפעם מבחירה שלי, ומרגע שחזרתי – הסתגלתי תוך חצי שנייה. אני קוראת וחוקרת על איראן ומתפעלת מהתרבות ומהעומק, אבל לעולם לא אתחבר לשמרנות של החברה שם. המתנה הכי גדולה שישראל נתנה לי, היא החופש לבחור".
התלמידים היו בעד
אחרי שחזרה מחו"ל, עשתה הסבה לחינוך, וכיום היא מורה לספרות בתיכון מבואות עירון בעין שמר. "תמיד הייתי מאוהבת בקריאה ובכתיבה, למרות שעד היום יש לי קושי להתרכז בטקסטים", היא אומרת. "הייתי תלמידה גרועה: הייתי יותר בים מאשר בבית הספר, ובגרות השלמתי רק אחרי הצבא. דרך ההוראה גיליתי שכיום הנוער יודע לקבל את השונה ולהעריך את המשפחה יותר מאשר בעבר". הנוער הזה גם עזר לה בהחלטה לחזור לשמה המקורי. "התייעצתי עם התלמידים שלי אם לחזור לשם ז'ולייט, והם ישר אמרו: 'ברור. זה השם שאמא שלך נתנה לך'. זה עדיין לא הספיק לי, אז פרסמתי פוסט בפייסבוק עם ההתלבטות הזאת. אחרי הכל, החברה היא זאת שגרמה לי לשנות את שמי, ובאיזשהו מקום הייתי צריכה את הלגיטימציה שלה כדי לחזור אליו".
היא נשואה לאילן פדלון, מאמן קרב מגע, והם גרים בזיכרון יעקב. "אני משלמת מחיר על כך שהתחתנתי מאוחר: לא קל לי להביא ילד לעולם", היא מספרת. "שנינו זוכרים כמה קשה להיות לבד, במיוחד בתקופת החגים, ומעריכים את הזוגיות שלנו. גם הטיפולים שאנחנו עוברים, מחזקים אותנו".
בעלך הכיר אותך כסיגל. איך הוא קורא לך עכשיו?
(צוחקת) "יפה שלי".
_____________________________________________________
אופיר טובול כבר לא מנסה להיות אשכנזי. הקליקו על התמונה:
