לפני כחצי שנה החליט אופיר טובול לסגור את קפה גיברלטר, אתר האינטרנט המצליח שייסד, ושקידם שיח על תרבות מזרחית. באותה תקופה נולדה לטובול בת שנייה, והוא שהה הרבה בבית, חשב על העבר והחל לתכנן את העתיד. "כשסגרתי את האתר, לא ידעתי למה בדיוק אני עושה את זה", הוא אומר. "יום אחד קמתי ואמרתי: די, בא לי לסיים את זה. בדיעבד אני יודע שהוא נסגר כי רציתי להגיע לדבר הבא, לתנועה החדשה - תור הזהב. ייסדנו אותה לפני כחודשיים, והמטרה שלנו היא שבחודשים הקרובים יידע עליה כל אדם במדינה; שזה יהיה נושא לשיחה בארוחת שישי".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
בקפה גיברלטר ביקש טובול ליצור שיח בעיקר על מוזיקה, קולנוע וספרות; בתנועה החדשה הוא מנסה להרחיב את תחומי הפעילות שלו ולהיות מעורב בצורה ישירה גם בנושאים פוליטיים וחברתיים. החזון המרכזי של התנועה הוא להעצים את הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית במדינה באמצעות יצירת שינויים במגוון רחב של תחומים, כמו חינוך וכלכלה. טובול ומקימי התנועה גם מציעים התייחסות חדשה ליהדות ולציונות. "אנחנו מציעים אופציה יותר מתונה ובריאה", הוא אומר, "כזו שתכבד את היהדות אבל לא תיצור כפייה דתית".
כצפוי, גם הנושא המזרחי זוכה להתייחסות בחזון של התנועה החדשה. "אנחנו רוצים שיספרו על מקימי המדינה המזרחים", אומר טובול. "למה תמיד מספרים רק את הסיפור של הציונים האשכנזים שניהלו את המדינה, ולא את הסיפור של סבתא שלי? הגיע הזמן לסיפור ציונות מסוג אחר".
טובול מסביר ב"עושים סדר" למה סגר את האתר:
תהליך ההשתאכנזות האינטנסיבי
טובול (31) נולד באשדוד למשפחה מרוקאית – פרט ביוגרפי שהשפיע על חייו באופן משמעותי. "מי שגדל באשדוד, יודע איפה המקום שלו בשרשרת המזון", הוא אומר. "ההורים שלי עבדו מאוד קשה, אבל בבית תמיד הייתה תרבות: היו פיוטים בשבת, ביקורים בבית כנסת, תפילות – כשהכול מתבסס על התרבות המרוקאית, שבגיל מסוים אתה מבין שאתה לא אמור להתגאות בה".
ההבנה הזו הובילה אותו למה שהוא מתאר כ"תהליך השתאכנזות אינטנסיבי". "יש הרבה אנשים שחוששים להגיד את זה", הוא אומר, "אבל לי אין שום בעיה. באותה תקופה למדתי בישיבה תיכונית ליד אשדוד שכללה גם פנימייה, ושם עברתי את התהליך הזה. אם הייתי נשאר בבית, אני לא מאמין שזה היה קורה לי, אבל בפנימייה זה התאפשר, כי שם לוקחים הכול באופן קיצוני. באותה תקופה אימצתי מודלים של אשכנזיוּת כמו גיבורי סדרת הטלוויזיה 'עניין של זמן' ואביב גפן. הסתכלתי על האנשים האלה מהטלוויזיה, שהם לא מרוקאים כמוני, שאין להם משפחה חונקת, וראיתי אותם כאידיאל, כמשהו נשגב. רציתי להידמות אליהם בכל דבר שעשיתי. הייתי נוסע לתל אביב בטרמפים, הולך להופעות רוק, ובישיבה הייתי אומר שאני שמאלני ומוסרי".
הוא התגייס לחיל חינוך ושירת כמדריך נוער, ולאחר שהשתחרר עבד עם נוער בקיבוץ בדרום במשך כשנה. "עוד בתקופת הנעורים רציתי להיכנס למקומות של אשכנזים ולהיות אחד מהם", הוא אומר. "כשהגעתי לקיבוץ, ציפיתי לראות מקום שמתנהל לפי תפיסת עולם, אבל בהתנדבות. הבנתי שזה מזויף, ושזה לא מקום שאני רצוי בו או שנוח לי בו. הבנתי שאידיאולוגיה היא סוג של כסות, ועזבתי את הקיבוץ מאוכזב".
להבנה שהוא צריך לאמץ את המזרחיוּת שלו במקום להתרחק ממנה, הגיע כששהה בנפאל במשך חצי שנה. "השהות שם עם כל הישראלים הייתה אולי הדבר הכי אשכנזי שהגעתי אליו. פתאום מצאתי את עצמי מזרחי בודד, והתחלתי להתגעגע הביתה". הגעגועים היו בעיקר לסבתו האהובה אסתר, שאלה היו שנות חייה האחרונות. טובול הקפיד להתקשר אליה מנפאל לעיתים תכופות, והשיחות עימה היו אחד הדברים שגרמו לשינוי שחל בו. "הייתי בקבוצות של אשכנזים אכפתיים כאלה, שנסעו לעזור למסכנים, ורציתי לחזור למקום הכי בסיסי שלי, לזהות האמיתית שלי, למקום המסורתי היהודי. אחרי שיצאתי מהישיבה עם אנטי מטורף ליהדות, עשיתי בנפאל פיוס עם כל מי שאני. שם, לתפיסתי, סיימתי את תקופת ההתבגרות שלי".
כשחזר לארץ, נכנס לחוגי הפעילים החברתיים והתמקד בסיוע לעובדות סיעוד נפאליות ששהו בישראל. במקביל, למד משפטים ולאחר מכן עבר התמחות בסנגוריה הציבורית, שבמהלכה נחשף לדיון בנושא תנאי הכליאה בבתי הסוהר הישראליים. הנושא מעסיק אותו עד היום. "לפני שנתיים התחלתי יוזמה חברתית שנקראת 'כליאה זה לא פתרון'", הוא אומר. "זה נושא מאוד חשוב, ובארץ לא עוסקים בו מספיק. צריך לפתוח יותר מוסדות לשיקום כחלופה לכליאה".
טובול בערב ההשקה של התנועה החדשה:
אסור לוותר על תל אביב
הוא גר בדרום תל אביב עם אשתו הדס ושתי בנותיהם, נינה-אסתר ואליה. בנוסף לפעילותו בתנועת תור הזהב הוא גם משמש כמנהל אמנותי של אירועי מוזיקה ותרבות ומרצה על מוזיקה מזרחית ועל נושאים אחרים שלמענם הוא פועל. טובול גם נמנה עם מקימי הוצאת טנג'יר , המוציאה לאור יצירות פרי עטם של אמנים מהפריפריה, ומיוזמי "לסה פסה", מותג מוזיקה לאירועים שמתמחה במוזיקה מזרחית ובמוזיקה מרחבי העולם. "אנחנו לא רוצים לעשות חתונות מיינסטרים, אלא להביא עולמות מוזיקה אחרים, ושזה יישמע טוב", הוא אומר. ועם כל עיסוקיו, את רוב זמנו הוא מקדיש לקידום התנועה החדשה. "זה מעסיק אותי המון. בבוקר יש לי את אליה, שאני שומר עליה, ואז את תור הזהב".
אתה מבקש לקדם את הפריפריה, אבל גר כרגע בתל אביב. אתה לא רואה כאן בעיה?
"אני גר בדרום תל אביב שזו פריפריה לכל דבר. מצד שני - כן, יש עם זה איזושהי בעיה. הייתי רוצה לגור באשדוד, אבל אני כבר יותר מדי שנים לא שם, וגם אשתי לא משם. בנוסף, אני רוצה להשפיע על השיח התרבותי, ויהיה לי הרבה יותר קשה לעשות את זה בפריפריה. אני רוצה לשנות את המציאות, לשנות את תל אביב, שלא תהיה רק עיר לבנה - שתהיה גם שחורה וחומה. אני מודע לכך שזו עיר שהכול קורה בה, ואני רוצה שמה שיקרה בה יילך יותר לכיוון שלי. כבר עשינו את זה באירועים שיזמנו. אנחנו מצליחים לסדוק את הלבן ולהכניס עוד צבעים. בשנים האחרונות אני פחות מתעסק בתל אביב, אבל אסור לוותר עליה. היא לא שייכת לאף אחד. היא מזרחית לא פחות מאשכנזית".
אתה משלב את הערכים שאתה מקדם בחינוך הבנות שלך?
"ברור. אני מתכנן לספר להן מאיפה הן באו ומקווה שאוכל לקחת אותן למרוקו. ביום שאליה נולדה, עוד לפני שיצאנו מחדר הלידה, השמעתי לה את הפסנתרן מוריס אל-מדיוני. גם לאסתר אני משמיע מוזיקה מכל מיני מקומות. חשוב לי שהן ישמעו קידוש, שיגדלו עם שורשים, שיכירו גם את השורשים האחרים שלהן, מצד האמא, שהיא אשכנזייה. אם ילד מהפריפריה לא חולם להיות רופא או מהנדס, הסיבה לכך היא שהחברה שלנו גורמת לו לחשוב בקטן, וזה נובע מכך שלא מספרים לו את ההיסטוריה שלו. אדם ללא היסטוריה הוא תלוש. אנשים לא מכירים את הסיפור של יהדות מרוקו. הם חושבים שיש שם רק מערות וקברי צדיקים. היום אני מכה על חטא שלא עשיתי יותר בעניין הסיפור של סבתא שלי; שלא צילמתי ותיעדתי. אלה בדיוק האנשים שהתרבות הישראלית התעלמה מהם".
גם לבחורה שבתמונה יש מה לומר על מצב הפריפריה. תקליקו ותקראו:
