"עשירים מהמרכז? אנו לא צריכים אותם כדי שיבואו ליישב את הנגב"

ניבה ראם שמעה כל חייה על החולשות שלה, על הנתונים שמהווים חלק מזהותה ושעשויים לקבוע את התפתחותה המקצועית והאישית, לטוב או לרע, ללא קשר לכישוריה. היו כאלה שאמרו באוזניה שוב ושוב שאין לה סיכוי להתקדם משום שהיא גם אישה, גם מזרחית וגם גרה בפריפריה; אחרים טענו שבדיוק בגלל זה היא תהנה מאפליה מתקנת. ראם עצמה אומרת שרק בשנים האחרונות התחילה לתת את הדעת לנושא; היא גם החליטה להפוך את אותם נתונים ביוגרפיים שנחשבים לחולשות, לעוצמות, והתוצאה - תנועת הפריפריות, שהיא נמנית עם מקימיה, ושלדעתה תשנה את השיח הציבורי בישראל.

"הרעיון של התנועה הגיע אחרי הבחירות האחרונות לכנסת", היא מספרת. "במהלך מערכת הבחירות הייתה תחושה שעומד להיות מהפך, אבל בסוף התברר שאין מהפך ושרוב הפריפריה הצביע לימין".

כמה ימים אחרי הבחירות הייתה פנייה אליה ואל אבי דבוש, פעיל חברתי בדרום, מקום שמיני במרצ, מצד קבוצת צעירים שביקשה לפתוח שיח על מה שקרה בבחירות. "נפגשנו בשדרות", משחזרת ראם, "הזמנו פעילים חברתיים מקומיים וקראנו לזה 'מפגש פוסט בחירות'. הגיעו גם חבר'ה מהמרכז, שביקשו לשמוע ולהבין מה קורה בפריפריה, אבל החבר'ה משדרות לא הבינו מה יש לשמוע או להבין. הם אמרו: 'אלה החיים שלנו, אנחנו לא צריכים את הסימפטיה של תושבי המרכז ולא שיגידו לנו מה הפריפריה צריכה. אנחנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו צריכים'. היה שם גם המון כעס. המקומיים שאלו את התל-אביבים: 'למה אתם באים רק עכשיו? כי תוצאות הבחירות לא התאימו לכם? אתם באים לכאן רק אחרי שיש קסאמים'. מהתחושות האלה החלטנו להקים תנועה".

ראם ושותפיה נסעו לירוחם, לאופקים, לרהט ולבאר שבע. בכל מקום שמעו על הייאוש שקיים ביישובים, על העוצמה של הפריפריה ועל הצורך בגוף שיבטא גם את הייאוש אבל גם את הכוח. בעקבות כל אלה הוקמה התנועה.

פתאום התעסקתי ברגשי הנחיתות

ראם (47) נולדה בקריית מלאכי להורים שעלו מתוניס וממרוקו, הכירו במעברת קסטינה ושנים אחדות לאחר נישואיהם ירדו לסיני והיו בין מקימי המושב די זהב. אחרי פינוי סיני רכשו משק במושב יד נתן שליד קריית גת, שם ראם גרה עד היום עם משפחתה.

כשהייתה בת 13 היא נשלחה לבית ספר בעל אופי חקלאי, אבל כעבור שלוש שנים עברה ללמוד בבית ספר רגיל בקריית גת, ושם, לדבריה, הרגישה לראשונה בחייה לא שייכת. "לא התחברתי לתיכון", היא מספרת. "לא אהבתי את הלימודים ולא את המסגרת. מהר מאוד התנתקתי". את המסגרת מצאה בחוגי סיירות: "יצאתי לטיולים, חפרתי מנהרות, התלכלכתי". בצבא שירתה כמדריכת טיולים בנגב, ואחרי השחרור התחילה ללמד בבית הספר שדה שקמים שביישוב ניצנים. היא עבדה שם 15 שנה, במהלכן גם עברה לגור ביישוב וניהלה את בית הספר. בשלב מסוים החליטה לקחת פסק זמן, ודווקא אז חוותה את נקודת המפנה הגדולה של חייה.

"עשיתי הפסקה כדי ללדת את שני בניי", היא מספרת. "במשך כמה שנים הייתי איתם בבית, ובתקופה הזאת נחשפתי לעמותת קולות בנגב, שאותה אני מנהלת היום. באמצעות העמותה גיליתי את מכלול הזהויות שלי, כולל הזהות המזרחית. בפעם הראשונה התעסקתי ברגשי נחיתות שהיו לי בילדותי. אני חושבת שנעשיתי אדם הרבה יותר שלם".

קולות בנגב הוקמה ב-1995, בעקבות רצח רבין, במטרה לקיים שיח בין קבוצות שונות בחברה. שנתיים אחרי שהחלה ראם לעבוד בה כמנחת קבוצות, היא הציעה את עצמה לתפקיד המנכ"לית וקיבלה אותו. "התודעה שלי לגבי החיים בפריפריה מאוד התבהרה בתקופה הזו", היא אומרת. "למדתי הרבה על החיים בפריפריה. למדתי להכיר כל יישוב ויישוב וגיליתי עושר רב".

הידע שצברה והמודעות שפיתחה הובילו אותה לקבוצה שייסדה את מועצת הנגב – גוף שבו חברים רוב ראשי הרשויות בדרום ולצידם אנשי תעשייה מובילים. המועצה פועלת לקידום האינטרסים של תושבי הנגב בצורה פורמלית, דרך שינוי חקיקה וחשיפה של חוקים מפלים, אבל ראם חשבה שאין די בכך: היא האמינה שתושבי הפריפריה צריכים שינוי לא רק ביחס אליהם מבחוץ, אלא בעיקר ביחס שלהם לעצמם. התנועה החדשה נועדה לענות על הצורך הזה. "בארץ נוהגים לציין את המושג 'פריפריה' בהקשר שלילי שמייצר אי-נוחות, אבל אנחנו באים ממקום של כוח, לא של חולשה", היא אומרת. "אני מאמינה שבאמצעות פיתוח של תודעה חברתית רחבה, אנשים בפריפריה יידעו לעמוד על הזכויות שלהם ולקחת אחריות על החיים שלהם. אסור לנו שהייאוש יהיה נוח".

אסתר עקיבא מקיבוץ סעד ומאג'ד אל-כמאלאת מרהט מספרים על תנועת הפריפריות:

מה נשאיר לילדים

ראם היא אישה מרשימה, ששולטת היטב בתחום שעליו היא מדברת ומוסיפה הצעות לפתרונות פרקטיים. קל להישאב לכעסים שהיא מביעה, במיוחד אלה שלא מוצאים מרגוע כבר עשרות שנים, כעסים שפרצו בעקבות מחדלים שאינם מטופלים מאז קום מדינת ישראל. היא גם מדגישה שהמאבק שלה ושל חבריה חוצה מפלגות ודעות פוליטיות: "יש לנו נציגים מכל המפלגות, מקצה הימין ועד קצה השמאל".

חודשיים אחרי שהתנועה קמה באופן רשמי, ראם ושאר המייסדים הצליחו לגייס מספיק כסף ואנשים, וכרגע יש בה ייצוג לכל המגזרים בנגב - בדואים, ערבים, יהודים, אשכנזים, מזרחים, בני עיירות פיתוח, חברי קיבוצים. כולם עובדים יחד. בימים אלה גם מתגבשת שלוחה של התנועה בצפון הארץ שתנהל מאבקים משלה ותצטרף למאבקים ארציים. "החלטנו שנעבוד בכמה צירים, כשהציר המרכזי הוא קביעת סדר יום שמתעסק בפריפריה", אומרת ראם. "אנחנו מחולקים לצוותי עבודה ומתרחבים גם לפריפריות חברתיות כמו דרום תל אביב והקטמונים בירושלים. מטרת העל היא להפוך להיות כוח אמיתי שגופים ציבוריים ופוליטיקאים מעריכים ומכבדים".

בינתיים הם מתרכזים במספר מאבקים מרכזיים, בהם למען תקצוב שוויוני בחינוך, למען שיפור מערכת הבריאות בחלק מהקהילות ונגד כריית פוספטים בשדה בריר שליד ערד. מאבק נוסף מתנהל נגד ההחלטה להקים בנגב חמישה יישובים חדשים שאותה אישרה הממשלה לאחרונה. "אנחנו מנסים למחות נגד התכנון חסר המחשבה של הנגב", אומרת ראם. "אני לא מבינה למה צריך להקים עוד יישובים: עדיף לחזק את הישובים הקיימים. לי כתושבת הנגב זה לא עוזר שמקימים כאן יישובי יוקרה שמיועדים לתושבים מהמרכז: זה רק מחליש עוד יותר את היישובים הוותיקים. עדיף לחזק תשתיות ולשפר יישובים קיימים.

 "אני מבקשת ממי שקורא את הכתבה שייקח רגע לחשוב מה הוא רוצה להשאיר לילדים שלו. אני מאמינה שהדאגה לילדים היא יותר מעניין כלכלי בלבד: אנחנו מחויבים להשאיר להם חברה מתפקדת, חזקה ומאוחדת. אני חושבת שכל נושא שקשור אלינו, החל מהסכום של הקניות השבועיות ועד לתחושת הביטחון האישי, יש לו מקום בסדר היום הציבורי, ואם הוא לא מוצא את המקום הזה, עלינו למצוא אותו בעצמנו".