כל חייה יש לה תחושה שהיא מעולם לא חוותה ילדות אמיתית ואוהבת, על אף שגדלה בבית שנחשב נורמטיבי לחלוטין. ורד נגר אומרת שמגיל צעיר הובהר לה שתפקידה בעולם הוא לשאת בעול מטלות הבית, לדאוג לאחים שלה, ומשלב מסוים גם להרוויח כסף ולהעביר אותו למשפחה. העונש שקיבלה אם לא עמדה במטלות, היה חמור: גירוש לרחוב.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איזו אישה מפורסמת קיבלה מכתב נזיפה אחרי שהתערבה בפוליטיקה?
"הייתי צריכה לבצע את כל מטלות הבית", היא מספרת, "כולל ניקיון, שמירה על האחים הקטנים, ניקוי הראש שלהם מכינים והשתתפות באסיפות הורים. אם לא עשיתי את זה, היה כאוס, הייתי מקבלת מכות, ואחר כך היו אומרים לי לצאת מהבית".
את שנות ההתבגרות היא העבירה בין הבית לרחוב. בימים עבדה, ובלילות שבהם ננעלה בפניה הדלת, נדדה בין מקלטים וגינות ציבוריות בעיר מגוריה, ירושלים. "הלילה שהכי צרוב לי בזיכרון היה במהלך מלחמת המפרץ. היה פחד גדול מטילים, ירד שלג, היה קר מאוד, ואני הייתי על ספסל ליד הבניין, כמו תמיד. ככה חייתי מגיל 14 עד 18. מדי פעם היו עושים סולחה והייתי חוזרת הביתה - עד הפיצוץ הבא, ששוב היה מוביל אותי לרחוב. כל התקופה הזו גברים עוברי אורח ניסו להטריד אותי מינית, ואני נלחמתי בהם בחירוף נפש - לפעמים באופן פיזי ולפעמים פשוט ברחתי".
רק אחרי שנישאה ונעשתה אם, החלה נגר להבין את הפער הבלתי נתפס בין הילדות המאושרת שהיא מעניקה לילדיה, לבין זיכרונותיה. את המשבר הגדול עברה אחרי הלידה הראשונה שלה, שהסתיימה במות העובר. מאז היא עוברת תהליך ארוך וכואב של הכרה בעבר שלה והפנמה שלו.
התפקיד: לכלוכית
נגר (44) לא יודעת למה מבין חמשת האחים במשפחה נבחרה דווקא היא לתפקיד לכלוכית. לדבריה, איש מבין בני הבית האחרים לא זכה ליחס משפיל כל כך, לא הוכה ולא נוצל. יתרה מזאת, אחותה הקטנה, בת הזקונים, קיבלה אהבה אמיתית.
קינאת?
"אפילו לא ידעתי על מה אני צריכה לקנא, כי מעולם לא הרגשתי את זה בעצמי ולא חוויתי שום גילוי חיבה. אני מעולם לא הלכתי לאיזשהו חוג, ואני גם לא זוכרת שום חברות ילדות או מסיבות כיתה. בבית הספר לא הרגשתי חלק מהכיתה, כי לא באמת הייתי שם ולא ממש הצלחתי ללמוד".
ואיפה היו השכנים, המורים?
"כשעזבתי את התיכון, בכיתה ט', אף אחד לא שאל למה. היום יש ערנות של הצוות החינוכי, אבל אז זה לא היה. כנערה, הייתי עושה הרבה בייביסיטר לשכנים וישנה אצלם, והיו אמהות שידעו על הסיטואציה, אבל זו הייתה שכונה קשה יחסית של אנשים שחיו כדי לשרוד. לקחת ילד מהרחוב היה נטל כלכלי, ולא כל אחד רוצה להכניס ילד הביתה. חלמתי לגדול במקום אחר כמו פנימייה או קיבוץ, אבל לא ידעתי איך מגיעים לזה. גם הרגשתי צורך לדאוג ולעזור למשפחה שלי, ואפילו כשישנתי על ספסלים, לא עלה על דעתי לקחת את הכסף שהרווחתי בעבודה, וללכת לישון במלון. אבא שלי ז"ל עבד קשה, בשלוש עבודות, וגם אמא עבדה, ועדיין חיינו ברמת חיים מאוד נמוכה, וכולנו היינו צריכים לצאת לעבוד ולתת את הכסף. מגיל 13 עבדתי בניקיון, בספרות ובמלצרות. לצבא לא הצלחתי להתגייס למרות שמאוד רציתי, ונשארתי בבית עד גיל 24. אחר כך מצאתי עבודה מסודרת בחברת קבלני חשמל ושכרתי לעצמי דירה בירושלים, והיחסים בבית השתפרו".
בהמשך החלה לעבוד במשרד ההפקות של גידי ליס בירושלים, ושם מצאה בית חם ותחום שתאם את יכולותיה ואת חריצותה. היא התחילה שם כמזכירה, ועד מהרה התקדמה לתפקיד של מנהלת המשרד והשתתפה בהפקת אירועים ממלכתיים גדולים – האחרון שבהם, טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. הילדה שישנה ברחובות התחילה להתחכך בשועי עולם, בנשיאים ובראשי ממשלה. היא ארגנה טקסים, קבלות פנים, מסיבות וארוחות ערב לכבוד הילארי קלינטון, ולדימיר פוטין, האפיפיור ועוד.
במסגרת עבודתה במשרד גם הכירה את בעלה, איתן נגר. הם התחתנו ב-2010, וכעבור זמן קצר היא נכנסה להיריון. "בשבוע 23 פתאום התחילה לי לידה מוקדמת", היא מספרת. "לא הבנתי תוך כדי הלידה שהעובר נולד מת. רק בבוקר סיפרו לי את זה, והרגשתי שעולמי נחרב. אחרי כל השנים שהחזקתי מעמד עם המכות, הקללות, ההשפלות והפחד – נשבר הבולדוזר שהייתי. תמיד יכולתי להתגונן, אבל פה הייתי חסרת אונים ואיבדתי שליטה על הגוף והחיים שלי".
איך יצאת מזה?
"בעלי היה עמוד תווך, והוא ליווה אותי בתקפה הנוראית הזאת. עד אז היה לי קושי לבקש. החיים לימדו אותי לתת לאחרים כדי שיקבלו אותי, והוא זה שלימד אותי גם לקבל. בהיריון השני דיממתי כל הזמן, וכל שבוע הייתי מתאשפזת בבית חולים. רציתי לעבור ניתוח קיסרי, כי ידעתי שלא אעמוד באובדן של עוד עובר".
בסופו של דבר נולדו שני בניה, עומר (שש) ורון (ארבע), בלידות טבעיות. במקביל לגידולם, נגר מפנימה כיצד צריכה להיראות ילדות אמיתית, ומתמודדת עם שלה. "ככל שהקשר עם הילדים עמוק יותר, אני מבינה מה אני עברתי בבית. אני רואה כמה הם צריכים אותי וכמה אני צריכה להיות שם בשבילם. כשהבן הגדול מבקש שאעזור לו להתקלח, או כשהקטן מתלונן שלא נתתי לו חיבוק ונשיקה אתמול בלילה, כי עבדתי – אני קולטת שאני מעולם לא ביקשתי את הדברים האלה וגם לא קיבלתי אותם".
הקושי נעשה קל יותר
למרות הכל, במהלך השנים שמרה נגר על קשר עם הוריה. אביה נפטר לפני שלוש שנים; אמה עדיין בחיים. "לפני כשנה היא עברה ניתוח, והייתי שם בשבילה", היא אומרת.
והאחים?
"האחים הקטנים זוכרים שבישלתי להם ועשיתי בשבילם הכל. כשהם גדלו, התגייסו והביאו ילדים, המשכתי לתת להם. האדם הכי קרוב אליי כיום הוא אחי הגדול. הוא, אשתו וילדיו הם המשפחה שלי בחגים ובשבתות, ואנחנו תמיד שם אחד בשביל השנייה".
נגר לא מרשה לעצמה לבכות: גם כשהיא מדברת על ילדותה, עיניה נשארות יבשות. "הפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשאבא שלי נפטר. גיליתי שדודה שלי הציעה לו לגדל אותי כי היא ראתה שמשהו לא בסדר בבית. אבל אני לא רוצה להתעסק יותר בעבר. בעלי מעודד אותי להוציא את הדברים החוצה, אבל זה היה, נגמר, ומכאן שנינו ממשיכים הלאה. למדתי שככל שעובר זמן, דברים מתבהרים, והקושי נעשה יותר קל. עכשיו אני מרגישה שהגיע הזמן שלי לפרוץ מבחינה מקצועית. אני מאוד אוהבת את תחום ההפקות הפרטיות, והחלום שלי הוא לפתוח פעם משרד הפקות עצמאי, וכמובן לגדל את הילדים שלי ולתת להם את כל מה שלי לא היה. אני לא שופטת, לא שומרת טינה ותמיד אופטימית. מה שלמדתי מילדותי הוא שכשאני נלחמת על דברים, בסוף יוצא מהם משהו טוב".
______________________________________________________
לאנבל דיין יש סיפור משפחתי מיוחד במינו, ממש טלנובלה. הקליקו על התמונה:
