בטקס הדלקת המשואות שייערך הערב (רביעי) בהר הרצל שבירושלים, בין שלל התקריות, השערוריות, הנאום מעורר המחלוקת של ראש הממשלה והביצוע מעורר המחלוקת של שרית חדד ל"משירי ארץ אהבתי", תופיע גם מעיין רבני-נאמן. היא זמרת אלמונית, שרבים מהצופים ייחשפו אליה לראשונה, והיא תשתתף באירוע בקטע אתני שבו תשמש כנציגה של קהילת יוצאי איראן בישראל. רבני-נאמן אומרת שהיא גאה לייצג את עדתה בטקס, אבל לא תמיד היא הרגישה גאווה במוצאה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- למה צעקתו של יעקב רוטבליט נעלמה מחגיגות ה-70?
"כשהייתי קטנה, מאוד התביישתי להיות פרסייה", היא מודה. "גדלתי בכפר סבא, והניגוד בין הסביבה לבין בית הוריי, עם כל הסממנים הפרסיים שבו, היה גדול. התביישתי בצבע העור שלי ולא הייתי מוכנה שידברו אליי בפרסית. רציתי להיות בלונדינית עם עיניים כחולות וללבוש חולצות בטן".
אחרי שנים של בריחה והדחקה הגיע המשבר. בגיל 27 היא עזבה את עבודתה, נפרדה מהחבר, מכרה את האוטו ונסעה להודו, שם היא התחברה למוזיקה, ודרכה גם לשורשיה, למוצאה ולהוריה המבוגרים. לראשונה הבינה את הגעגועים העצומים שהם חשים למקום שבו גדלו ושאליו אינם יכולים לחזור. כשפגשה במקרה תיירת גרמנייה בשם לנה טופהולף, שסיפרה לה שהיא נוסעת לטיול באיראן, מצאה את ההזדמנות להקל עליהם. "חשבתי שאבא שלי אמנם לא יכול להגיע לאיראן, אבל המילים שלו יכולות, אז הוא כתב מכתב לאיראן, שבו הוא מסר דרישת שלום לשמיים, לשמש, לאוויר, לנשים שטוות את הצמר - וביקש מלנה לתת אותו למישהו ברחוב שהיא תבחר".
כך הפך הטיול של האישה הנוצרייה מגרמניה למסע בעקבות מכתב געגועים שכתב איש מבוגר לנופי ילדותו. ההתרגשות שהמכתב עורר בכל מי שקרא אותו גרמה לטופהולף לשנות את מסלולה ולהגיע להמדאן, עיר הולדתו של האב, שבה, על פי המסורת, קבורים אסתר המלכה ומרדכי היהודי. "היא חזרה עם תמונות עדכניות של המקומות שבהם אבי גדל, וזה היה כאילו שהוא ביקר שם בעצמו. היא צילמה את קבר אסתר ומרדכי שסבא רבא שלי היה השומר שלו, ושחררה באבי בכי של שנים. בעצם, היא עשתה את טיול השורשים שלי".
צפו - התיירת הגרמנייה מציגה לאביה של מעיין רבני-נאמן תמונות מאיראן:
כמה אני דומה להם
רבני-נאמן (34) היא כיום זמרת פעילה ועסוקה, אבל למוזיקה הגיעה בגיל מאוחר יחסית. קודם לכן הייתה, לדבריה, ילדה ביישנית, ואת נטיותיה האמנותיות ביטאה דווקא מאחורי המצלמות. בתיכון למדה קולנוע, צילום ועריכת וידאו, בצבא שירתה כצלמת, ואחרי השחרור עבדה באולפני הרצליה ובחדשות 10. לאחר מכן טסה לשבעה חודשים בהודו, מהלך שהתקבל במשפחתה בהפתעה. "אף אחד מארבעת האחים הגדולים שלי לא עשה כזה צעד", היא אומרת. "הייתי כבר בת 27, גיל שבו לפי המסורת הפרסית הייתי אמורה להיות נשואה ואמא לילדים. ההורים שלי לקחו את זה קשה".
הייתם קרובים?
"כילדה הקשר איתם לא היה קרוב. לא התייעצתי איתם על כלום ולא הרגשתי שמבינים אותי. אני בת זקונים, הם ילדו אותי בגיל מאוחר יחסית, והמנטליות שלהם איראנית לחלוטין. התביישתי כשהם היו מגיעים לאסיפות הורים. התביישתי בעברית המשובשת שלהם ובמוזיקה ששמעו בבית. הם היו שרים את ההמנון של איראן. ירדתי על אמא שלי על הבגדים שלבשה, שנאתי את האוכל המסובך. רציתי שניצל וצ'יפס".
ודווקא הטיול להודו, שהם כל כך התנגדו לו, גרם לך לחדש את הקשר איתם. מה קרה לך שם?
"בהודו הבנתי לראשונה את המשמעות העמוקה של המוזיקה. אחרי שנים בעולם התקשורת פתאום ראיתי אנשים ששרים את נשמתם לא מול מצלמה ולא מול אף אחד, והמוזיקה פתאום הפסיקה להיות משהו שמתחיל ונגמר ברייטינג ובכסף. אחרי שחזרתי, הלכתי ללמוד ברימון; ניגנתי שם קצת ג'אז, אבל חיפשתי את הסאונד שלי. יום אחד תפס אותי בקפטריה המנהל, יהודה עדר, וכששמע שאני פרסייה, ביקש ממני לשיר משהו בפרסית. משום מקום צץ לי שיר שסבתי מאוד אהבה, ותמיד הייתה שרה".
התגובות החמות לשירתה בפרסית הובילו אותה להתנסויות נוספות. "גיליתי שהשירה הפרסית שולפת אותי למקום אחר, שהיא מתאימה בדיוק לקול שלי, למבנה הלסת שלי, שמשם אני באה". התקרבות נוספת למוצאה עשתה לפני כשלוש שנים, כשנסעה עם משפחה לאוזבקיסטאן. "למדינה הזו אין קשר לאיראן, אבל זה הכי קרוב שיכולנו להגיע. כשראיתי שם אנשים מאיראן, התרגשתי לגלות עד כמה אני דומה להם במבנה הפנים והעיניים, וכל הזמן רציתי לגשת ולדבר איתם".
צפו בה שרה שם בפרסית:
געגוע למקום שלא הייתי בו
הרעיון לשלוח מכתב לאיראן באמצעות התיירת הגרמנייה נולד מרצון להגיע לשם, שהחל לקנן בה, לא רק בהוריה. "אני נושאת געגוע חזק למקום שמעולם לא הייתי בו", היא אומרת. לדבריה, אביה חשש לתת לתיירת את המכתב מחשש שאם יתפסו אותו עליה, יעשו לה צרות, אבל היא החביאה אותו בתוך ספר במזוודה, ולא קרה לה דבר. במשך חודש התלבטה למי לתת אותו: איראנים רבים שקראו אותו, בכו מהתרגשות, אבל כשהיא מצאה את האדם לו רצתה לתת את המכתב, הוא סירב לקח אותו. "התברר שיש לו דוד שעזב את איראן", מספרת רבני-נאמן, "ומרוב געגוע הוא נוסע כל פעם לגבול כדי להריח את האוויר שלה. אותו אדם אמר שהמכתב יקר מכדי שיחזיק בו".
איך השפיע המכתב על הטיול של לנה?
"לפני שהיא נסעה, סיפרתי לה על הקבר של אסתר ומרדכי בהמדאן, אז היא החליטה לנסוע לשם ולהדליק נרות על הקבר. את הטיול היא סיימה בטהרן, שם גר אבי לפני שעלה לארץ. היא עלתה על הר גבוה, קרעה את המכתב לחתיכות קטנות ופיזרה אותן לרוח, כך שהמילים יגיעו לכל איראן".
כשחזרה לישראל, הכינה להוריה של רבני-נאמן - שהנז, האם, והושנג, האב - אלבום עם תמונות מכל המקומות שבהם טיילה. הביקור שלה בהמדאן היווה עבורם הפתעה גמורה. "כשהיא הראתה לאבי איך נראית כיום הכניסה לקבר, זאת שכל השנים הוא ראה רק בתמונה ישנה בשחור-לבן, וזה הפך את הזיכרון שלו למציאות", אומרת רבני-נאמן. "לרגע הוא חזר להיות ילד בן ארבע. זה גם נתן לו תקווה שמעולם לא הייתה לו, שיום אחד הוא יחזור לשם".
אבל גם אם התקווה תישאר בגדר פנטזיה בלבד, המסע המיוחד של התיירת הגרמנייה לאיראן הצליח לעשות דבר טוב אחד - הוא קירב בין זוג ההורים לבתם מעיין, שכיום נהנית לשבת איתם ועם בעלה, נגן כלי ההקשה שלו נאמן, ולבחור יחד שירים בפרסית. אביה מתרגם את השירים, ואמה כותבת לה את המילים באותיות עבריות. את השירים משלבים בני הזוג בהופעתם, "קולות משם".
איך ההורים שלך מרגישים עכשיו בקשר לבחירות שלך?
"היום הם מלאים בגאווה על השירה שלי, על זה שאני מגשימה את עצמי ועל החיבור שלי לשורשים".
המודל שלך הוא ריטה?
"את ריטה מאוד אהבתי כשהייתי קטנה. אני מאמינה שהשירה שלי מושפעת ממנה, והיא בהחלט מודל לחיקוי. חוץ מהעובדה שהיא מביאה את התרבות הפרסית לפרונט, היא פשוט אישה מעוררת השראה: זמרת של כל העם, של כל ישראל".
______________________________________________________
גם אופיר טובול כבר לא מנסה להיות אשכנזי. הקליקו על התמונה:
