כותרות העיתונים בישראל ב-19 במאי 1965 היו קשות: "אלי כהן הוצא להורג בדמשק", "ישראל ביקשה ממעצמה ידידותית וממטה האו"ם לפעול למען החזרת גופתו של אלי כהן הי"ד לארץ", "לא בגדתי בישראל, אמר אלי כהן". לצד האבל הכבד ששרר במדינה בשל הוצאתו להורג של המרגל שנתפס בסוריה, התרחש אירוע שרק במבט לאחור אפשר להבין את מידת חשיבותו: בבניין הישן של הטכניון בחיפה התכנסו הבכירים והפעילים של שתי המפלגות הגדולות באותם ימים, מפא"י ואחדות העבודה - וביניהם ראש הממשלה לוי אשכול ורעייתו – וחתמו על מיזוג בין שתי המפלגות לצורך הקמת מפלגה חדשה ומאוחדת – המערך.
מי שפתחה את האירוע הייתה רחל ינאית בן-צבי, אלמנתו של נשיא המדינה השני, יצחק בן-צבי. אחרי שהיכתה בפטיש של יושבת הראש, פתחה ינאית בן-צבי ואמרה: "המעמד הזה מעלה בזיכרוננו את המעמד ההיסטורי בהיווסד ההסתדרות לפני 45 שנים. באוזניי עולים קולות אחינו הגדולים, בכירי ארץ ישראל העובדת, שהיו אז עימנו ואינם עוד. רוחם מלווה אותנו ומעודדת להסכם על המערך המשותף. אני מאמינה שקולם של ראשוני המייסדים של ההסתדרות חי בנו, מתחדש ומתגבר בתוכנו בנסיבות של ימינו אלה. גם אז שאפנו לאיחוד תנועת הפועלים. אנו מאמינים כי המערך יביא לאיחוד שלם. באולם זה מתהדהדים עדיין צלילי שירת ברנר באותו לילה: 'מבירא עמיקתא לאיגרא רמא'".
ינאית בן-צבי קראה לבן גוריון ולטבנקין, שפרשו ממפא"י, וביקשה מהם לשוב ולהצטרף אל המערך. "נתגבר על קטנות", אמרה, ואז קראה את "דבר המערך": "במעלה דרכה ההיסטורית של תנועת הפועלים העברית, אשר זכתה להיות החלוץ והמדריך של העם, במאמצי היצירה החלוצית, במאבק המדיני, במערכות השחרור ובתקומת מדינת ישראל, בשנת ח"י למדינת ישראל, היא שנת ה-45 לייסוד ההסתדרות – נועדים אנו היום, שליחי מפא"י ואחדות העבודה, כדי לייסד את 'המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל'".
ינאית בן-צבי, שהתאלמנה מבעלה שנתיים קודם לכן, הייתה ידועה כאשת רוח וכפעילת ציבור בפני עצמה. היא הייתה גם אם שכולה: בנם של בני הזוג בן-צבי, עלי, נהרג ב-1948 בקרב קצר בשדות של קיבוץ בית קשת שבגליל התחתון. העניין הרב שהיא הפגינה בפעילות ציבורית הביא לכך שבתחילת כהונתו של בעלה הנשיא מצא לנכון ראש הממשלה דוד בן גוריון לנזוף בה קשות. זה קרה אחרי שבתום דבריו של הנשיא בטקס בעיריית ירושלים ביקשה "לומר כמה דברים מחוץ לטקס". בנאומה היא דיברה על הקשר העז שיש לה עם ירושלים, הבטיחה לסייע לנשיא בעבודתו וביקשה מהנוכחים לשתף "את האם העברייה בכל", שכן "היא הנותנת יסוד לבית", וכן הפצירה בהם שלא ישימו את הנשים "בצל", כדבריה.
בתגובה, כתב לה בן גוריון מכתב חמור. "קשה לי לכתוב את מה שאני כותב לך", פתח, אבל הסביר שהוא נאלץ לעשות זאת, "בשליחות המדינה". אולי כדי להמתיק את הגלולה המרה, הסביר בן גוריון שרעייתו פולה אינה שותפה לשליחותו כראש ממשלה, "כי יש רק ראש ממשלה אחד, והתפקיד אינו משפחתי". הוא המשיך וכתב לה כי אין לו ספק שכוונתה "טהורה וטובה", אבל, הדגיש: "את אזרחית ככל אזרחית". המסר היה ברור וחד משמעי: אל לה להצטרף כנואמת לצד הנשיא.
ינאית בן-צבי לא התרגשה ממכתבו של בן גוריון והמשיכה בשלה, אבל אין ספק שזה לא היה הדבר שהטריד את בן גוריון לנוכח כנס הייסוד של המערך. ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל התנגד נחרצות להקמת המערך, עד כדי כך שהוא פרש ממפא"י והקים מפלגה חדשה - רשימת פועלי ישראל (רפ"י). בן גוריון הטיף לשינוי שיטת הבחירות בישראל, והתנגדותו להקמת המערך נבעה בין היתר משום שלא היה לו ספק שהמפלגה החדשה תסכל את הרעיון.
יש הסבורים כי הפיצול בין בן גוריון למפא"י - במילים אחרות: היום שבו נוסד המערך – היה הסימן הראשון להיחלשותה של מפלגת השמאל, היחלשות שתביא בסופו של דבר למהפך של 1977 ולעלייתו של מנחם בגין לשלטון. בבחירות להסתדרות באותה שנה, 1965, השתתף לראשונה גוש חירות-ליברלים (גח"ל) וזכה ב-15 אחוז מהקולות. מזכ"ל ההסתדרות דאז תיאר זאת כ"התגבשות כוחות הימין נגד ההגמוניה הפועלית במדינה". בבחירות לכנסת השישית בסוף אותה שנה זכה גח"ל בראשות בגין ב-26 מנדטים (לעומת 17 מנדטים שהיו למפלגת חירות של בגין בכנסת החמישית), ומאמר המערכת של העיתון "חירות" קבע כי הריב בין מפלגות הפועלים תרם לשינוי. ברור שאין סיבה אחת בלבד לעלייתו של הימין, אבל ב-19 במאי 1965 נרשמה כנראה תחילתו של התהליך – בברכתה של מי שהייתה הגברת הראשונה של ישראל.
_____________________________________________________
עוד נאום מפורסם: הנשיא הראשון מתחנף למלך אנגליה. הקליקו על התמונה:
