סוף 1935, ארץ ישראל. העיתונים המקומיים מלאים בידיעות קודרות על מצב היהודים באירופה. העיתון "הבוקר" מ-22 בדצמבר מדווח שמצבם קשה מאוד כתוצאה מחוקי נירנברג, שהתקבלו חודשיים קודם לכן. העיתון גם פנה לממשלת גרמניה ודרש ממנה לתת ליהודים שנאלצו לעזוב, "לכל הפחות את היכולת לחסל את רכושם או להוציאו בתנאים אנושיים". איש האצולה האנגלי לורד הורדר הביע באותם ימים את דעתו ואמר כי מעשיה של הממשלה הנאצית, המגרשת מתחום גרמניה "את אנשי המדע הטובים והתרבותיים ביותר", הם "התאבדות אינטלקטואלית".
היהודים המגורשים חיפשו מקום מקלט ומעמד משפטי שיאפשר להם לנוע בעולם ולהשתקע בארצות שיסכימו לקבלם. היישוב היהודי בארץ ישראל יכול היה לקלוט את אותם פליטים, ואף שיווע להגעתם, אבל בריטניה, ששלטה כאן, לא הזדרזה לפתוח את שעריה, אלא חילקה את אשרות העלייה, שכונו "סרטיפיקטים", במשורה. "הספר הלבן", מסמך שהתפרסם עוד ב-1922, הגביל מאוד את עלייתם של יהודים לארץ ישראל.
מה היו חוקי נירנברג? צפו:
באותו זמן, שלהי 1935, נערך בעמק יזרעאל טקס נטיעה של יער על שם המלך ג'ורג' החמישי, שלווה בנאומים. הנציב העליון הבריטי אמר שהוא נעתר "בעונג רב" להזמנה להשתתף באירוע והביא מתנה אישית מהוד מלכותו - עץ ברוש, שיהיה השתיל הראשון ביער החדש. אחריו נאם נשיא הקונגרס הציוני, המדען חיים ויצמן. אלה הדברים שאמר:
"גבירותיי ורבותי, בטוחני שרשאי אני לומר, לא רק בשם הסוכנות היהודית כי אם גם בשם היישוב העברי כולו ויהודי הקיסרות הבריטית, כי לכבוד גדול ולאושר רב נחשב לנו הדבר להקים פה בארץ מזכרת תודה והערצה להוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי ליובל ה-25 למלכותו. אין לך סמל מתאים יותר לקשר הפנימי הקושר אותנו אל המלכות האנגלית מנטיעה זו, כאן על הגבול שבין ההתיישבות הישנה והחדשה, של עץ הברוש מגנו של המלך בווינדזור כעץ הראשון ליער, שישמש תעודה לדורות לרחשי התודה אשר בלב הנתינים היהודים למלכם, שבימיו נעשו מעשים כה גדולים.
"בימי מלכותו הופיעה ארץ ישראל בפעם הראשונה באופק התעניינותה של האימפריה הבריטית. בימיו ניתנה הצהרת בלפור, ובימיו קיבלה על עצמה בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ ישראל ובזה גם את החובה והאחריות לסייע לפיתוח הבית הלאומי שלנו. כיהודים, כציונים וכנתינים של הוד מלכותו יש לנו אפוא כל הזכות לחוג ביחד עם שאר נתיניו, מתוך חובה והערצה, את חג יובלו של המלך ולהביע כאן לבאי כוחו את תודתנו הנאמנה בעד חלקם בהתקדמות הגדולה של ארצנו תחת השלטון הבריטי.
"אמנם, יודעים אנו שדרכנו הייתה זרועה מכשולים ב-15 השנים האחרונות; לעתים קרובות מרגישים אנחנו שההתקדמות הייתה יכולה להיות גדולה הרבה יותר, בייחוד עתה, בהתחשב עם המצוקה הנוראה של עמנו בגולה, בוודאי יש הכרח להחיש את מאמצינו. ואולם, אם גם המהירות לא התאימה לאותה מידה שהיינו רוצים בה, עלינו לשאוב כוח ותקווה מתוך העובדה שהונחו כאן יסודות חזקים ונאמנים, ושההתקדמות בעתיד, אשר יוכלו להשתתף בה כל חלקי האוכלוסין בארץ, תיכון על בסיס של הישגים מוצקים.
"מצב העצים כיום מהווה פרק מעציב בתולדות ארצנו. לפנים – כידוע מתוך סיפורי התנ"ך – נמצאו בכל הארץ עצים למכביר. במסורת העברית שימשו האלון והאלה עצים קדושים ונחשבו למתת אלוה, אולם בשנות העזובה של גלותנו הארוכה נעקרו כאן העצים והחורשות, ונתגלו מחשופי ההרים. עתה, בשוב הבנים לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם, אדיר חפצם הוא להחזיר לה את חורשותיה ויערותיה. אנחנו, בני הדור החוזר למולדתו, רואים בעצים סמל משנה: סמל לעם ישר, זקוף קומה, הדור בנימוסיו ומושרש בארץ, וסמל לשלום. אנו תקווה שהיער הזה ישמש מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך ויתנוסס כסמל חי לשלום ולהרמוניה שכל אומות העולם זקוקות להם, לא פחות מתושבי הארץ הזאת – לשלום והרמוניה שלביסוסם הקדיש הוד מלכותו כל כך הרבה מחייו לטובת כל החוסים בצל מלכותו.
"לכל תומכינו, בארץ ישראל ובאנגליה, שהשתתפו במפעל אהבה זה, יכולים אנו לומר: ההתחלה כבר נעשתה, ובעוד שנים מספר יתנוסס לתפארה במקום הזה היער שבנטיעתו התחלנו היום וישמש תעודת עולם להערצה ולכבוד שיהודי אנגליה רוחשים למלכם האהוב".
חיים ויצמן היה ידוע כבעל קסם אישי רב וכמי שמסתופף בחברתם של ראשי ממשלה ופקידי ציבור אנגלים רמי דרג, שהעריכו וחיבבו אותו. הוא היה יליד פולין, אבל למד בגרמניה, ולפני שהגיע לארץ ישראל השתקע באנגליה, שם חי כמה שנים ושימש פרופסור לכימיה. יש הסבורים כי הצהרת בלפור, שבה הכריזה ממשלת בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, היא פרי שתדלנותו בקרב מקבלי ההחלטות האנגלים, ובראשם שר החוץ דאז, ארתור בלפור.
בנאומו הדגיש ויצמן בשם העם היהודי את אסירות התודה העמוקה שהוא רוחש כלפי המלך האנגלי, שתחת שלטונו היה היישוב בארץ ישראל נתון אז. לקורא הישראלי בן ימינו הדברים נשמעים אפילו מופרזים משהו וגובלים בנמיכות קומה מרצון. ויצמן מביע הערצה ואפילו אהבה למלך. את הביקורת שלו הוא מביע בזהירות רבה: הוא מזכיר את בני עמו הנתונים במצוקה נוראה, ואת "ההתקדמות" – כלומר, האפשרות לקלוט את הפליטים – שהיא "איטית מדי". עם זאת, הוא מציין את תקוותו לעתיד משופר יותר. ויצמן מדבר גם על היער שיצמח בארץ ישראל שהוזנחה בימים שלפני שוב הבנים לארץ. הוא מדגיש את הקשר שבין היהודים לארץ אבותיהם ומבטיח להפריח את השממה כדי שהיער המלבלב ישמש "מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך".
ביום שבו נשא ויצמן את נאומו לא שיער איש מה צפוי ליהודי אירופה. אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו את שנות ההשמדה המאורגנת, השטנית, שבהן ייפלו קורבן מיליוני יהודים חפים מפשע, חסרי כל, נטולי מעמד ומדינה שתגן עליהם. בדיעבד, גם דבריו של אותו לורד אנגלי, שדיבר על "התאבדות אינטלקטואלית" של גרמניה המגרשת את המדענים היהודים, נשמעים תמימים עד כאב, במיוחד לנוכח העובדה שגם אחרי שהמלחמה הסתיימה, ממשלתו היא זאת שלא אִפשרה ליהודים לעלות לארץ, אלא רדפה את ספינות המעפילים. במקרה אחד, של אקסודוס, היא אף העזה להחזיר את העקורים לאירופה.
ויצמן היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שקמה 13 שנה אחרי שנשא את נאום החנופה למלך ג'ורג'. לאורך שנותיה מעניקה המדינה מחסה ומקלט ליהודים מרחבי העולם, שבכוח חוק השבות רשאים להגר אליה. האם יצליחו בני העם היהודי להיות נדיבים ולהעניק מקלט דומה לקומץ פליטים בני עמים אחרים? ומה צפוי לה, למדינה, בשנים הקרובות? האם הריבונות היהודית במדינת הלאום תישמר, או שמדיניות הסיפוח של הגדה המערבית תביא לאובדן הרוב היהודי? ואולי תחליט המדינה לספח את האדמה, אבל לא את תושביה הפלסטינים, ולא תעניק להם זכויות אזרחיות?
במגילת ההכרזה על הקמת המדינה, היא "מגילת העצמאות", נכתב כי "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם". עוד נכתב במגילה כי המדינה "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", וגם "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". האם המדינה מתעתדת לציית לקווי היסוד הללו, שקבעה לעצמה ביום שהוקמה? ימים יגידו.
______________________________________________________
איך ניסה הרצל לשכנע את העולם שהיהודים צריכים מדינה? הקליקו על התמונה:
