חייה של לוחמת הפלמ"ח זהרה לביטוב היו אמנם קצרים, אבל היו לחלק מהאתוס הציוני. הנערה בת ה-20 שנהרגה במלחמת השחרור התפרסמה בעקבות סדרת מכתבים שהחליפה עם אהוב ליבה, שמואל (שמוליק) קופמן, שנהרג גם הוא באותם ימים של בניין הארץ. בזכות המכתבים הללו הונצח הרומן הטרגי שלהם בספרות ("לאהוב עד מוות" מאת דבורה עומר, "כזוהר הרקיע" מאת עופר רגב) ובתיאטרון ("שמוליק של זהרה" מאת חגית רכבי-ניקולייבסקי) ונחשב לסיפור מופת המלווה דורות של ישראלים.
צפו בהצגה "שמוליק של זהרה", שהועלתה בשנות ה-80 בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער:
לביטוב נולדה ב-20 באוקטובר 1927 לזיתה וליהודה, ממייסדי קיבוץ קריית ענבים, והם קראו לה זהרה משום ש"הכניסה זוהר לחיינו". היא גדלה כבת יחידה בין קבוצת בנים בקיבוץ והיה בה שילוב של יופי, חוצפה, שנינות ודעתנות שעורר סביבה תשומת לב ועניין רב. כשהייתה בת חמש, נולד אחיה עמוס, והיא פרסה עליו חסות. אחרי שסיימה את בית הספר התיכון, הצטרפה לפלמ"ח. בהתחלה נשלחה לפלוגה שפעלה בקיבוץ תל יוסף, ומאוחר יותר שובצה להכשרה בעין חרוד, שם התבלטה בכושר מנהיגות ובכושר גופני יוצאי דופן ומשכה את תשומת ליבו של מ"כ צעיר בשם שמואל קופמן. הוא כתב לה מכתבים, ובמחווה של חיזור הציע שתקרא לו שמוליק. לביטוב לא נענתה בקלות: היא אמנם השיבה למכתביו, אבל הקפידה לקרוא לו שמואל ולא הביעה רגשנות יתרה. באותם ימים היה קופמן לקראת שחרור והתכונן לבחינות קבלה לאוניברסיטה, ואילו לביטוב מונתה למ"כית ואימצה בכל מאודה את רוח הלחימה והאחווה של הפלמ"ח.
במהלך שירותה היא השתתפה בפעולות מבצעיות רבות, בהן פיצוץ גשר א-זיב במסגרת ליל הגשרים, 16 ביוני 1946, שבמהלכו היא נפצעה בעיניה. כשהגיעה לבית הוריה, כתבה לקופמן: "ובכן, הגעתי הביתה, ושמי הלך לפניי. התברר שבבית סיפרו את העניין, אך אני הכחשתי בתוקף". ימים אחדים לאחר מכן הגיע קופמן לבקר אותה, והידידות הולידה ניצנים של אהבה. מכאן ואילך פנתה לביטוב לקופמן במילים "שמוליק שלי" ונטעה במכתביה געגוע וציפייה לבאות.
לנוכח אירועי השעה החליט קופמן להאריך את שירותו בפלמ"ח. כשאהובתו החלימה, היא חזרה לעין חרוד, וסיפור אהבתם נעשה פומבי. הם חלקו אוהל, שהיה מטופח ומקושט, ובפרקי הזמן שבהם נאלצו לחיות בנפרד בשל משימות שהוטלו עליהם, החליפו מכתבים ארוכים ורגישים. הוא כתב לה: "שום מרחק לא ישנה את היותנו שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק" (5 בדצמבר 1946). היא כתבה לו: "איני יכולה להירדם בלי להגיד לך ליל מנוחה" (18 בדצמבר 1946). הוא כתב לה: "זהו ערב אחד, יחיד, שאת, יקרה מכל, אינך עימי פה" (20 בדצמבר 1966). היא השיבה: "גם העט מתגעגע אליך. אני מרגישה זאת באופן כתיבתו" (2 בינואר 1947).
לביטוב וקופמן תכננו להתחתן מיד עם שחרורם ולנסוע יחד לארצות הברית, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ב-2 במאי 1947, היום שבו אמור היה קופמן להשתחרר מהפלמ"ח, הוא החליט, בעידודה של אהובתו, להשתתף בתרגיל מטווח באש חיה כאקט פרידה מחניכיו – ונהרג מפיצוץ רימון יחד עם שני לוחמים נוספים.
כחודש לאחר מכן כתבה לו לביטוב מכתב:
31.5.47
שמוליק שלי!
התחלתי כמו פעם לכתוב לך מכתבים. ההבדל היחידי הוא, שאז גם קיבלתי מכתבים, ולא רק כתבתי, אלא גם שלחתי, ואילו עתה נשארים המכתבים בארוני כאבן שאין לה הופכין. זוכר אתה, ילדי? אני מחכה לך, שמוליק שלי. לא אדע מתי תבוא. כולם מנסים לשכנע אותי שלא תבוא, אך למרות כל העובדות שעומדות נגדי, אני מחכה, שמוליק, מחכה לך כל רגע וכל שעה, ובכל זאת, קוצי המציאות האיומים נתקעים מדי פעם בבשר החי ודוקרים בפיכחונם המר: שמוליק לא ישוב יותר. קברת את שמוליק. ראית איך כיסו אותו באבנים כבדות. נסתם עליו הגולל, ואיך יבוא?
בכל 24 השעות של היום חושבת אני עליך. הכל כשהיה. חושבת אני על העבר, על ההווה שיכול היה להיות ואיננו. השתנתה זהרה שלך, שמוליק. השתנתה מאוד. חיה אני בשני עולמות. בעולם אחד איני אלא אוטומט מסתובב ומתנועע, עושה את הנדרש ממני, ובשעת מעשה איני רואה דבר אלא את החלל הרחב שנוצר סביבי ואת התהום שנפערה תחתיי. ועולם שני, שממנו איני יוצאת כמעט, הוא הציפייה והמתיחות. מחפשת אני אותך בלכתי, באוטובוס, מחכה לצלצול טלפון ממך, למכתב: ואפילו לצלצול הדלת אני רצה לפתחה, אולי אתה הוא העומד בפתח. חולמת אני בחלום ובהקיץ עליך, איך היה יכול להיות ואיך יהיה. האמנם יהיה? הבטחתי לך לא לבכות. פעמיים ראית אותי בוכה, פעמיים בגללך, ופעמיים יחידות. עתה, ילדי, בוכה אני יותר. אל תכעס עליי בשל כך, הן ידעת, אינני בכיינית. מדוע בכיתי אז? הרי היית עימי, ומה חסרתי? פחדתי, מולי קטן שלי, פחדתי – ואשר יגורתי בא לי. בכיתי עליך, ילדי, עוד ארבעה ימים לפני היום הנורא ההוא.
שמוליק, שוב אליי, תראה, יהיה לנו נורא טוב. כמו שכתבת אתה בכל מכתביך. תראה, שמוליק, יכול היה להיות כל כך טוב, ויצא לנו כל כך נורא. ליל מנוחה, שמוליק קטן. עד עכשיו אני עושה כמנהגנו: בשעה שאיננו יחד, אני מברכת אותך בליל מנוחה. החש אתה בזאת? בעצם, איני רוצה שתישן במנוחה, רוצה אני שתקום, תתעורר ותבוא אליי.
ילדי שלי, בוא הביתה, שמוליק.
סיפורה של זהרה לביטוב ז"ל:
ביום הולדתו ה-20 של קופמן, שחל שבעה שבועות אחרי מותו, כתבה לו לביטוב כך:
20.6.47
שמוליק שלי!
יום הולדת לך היום – יום ההולדת ה-20. זוכר אתה מה קבענו ליום הולדתך? החלטנו לתת לך מתנה, והיא חתונה. והנה בא היום, ואני פה, ואתה... אתה לא באת. שמוליק שלי, הרי כל כך נורא לחשוב שאינך לא כאן ולא רחוק-רחוק. אין מקום בו אוכל למצוא אותך בכל רחבי תבל הענקית או הקטנה הזאת. אינך בא. רק מכתביך איתי, חפציך, דמותך ואהבתך. אלה נותרו לי, אך מה אעשה בהם בלעדיך? לא אוכל, שמוליק, לא אוכל להמשיך כך. רק עתה רואה אני שבעצם במשך כל הזמן חיה אני את התקופה הזאת כתקופה שצריכים ומוכרחים לעבור אותה, ומשנגיע לסופה, שוב אמצא את שמוליק שלי, השובב והרציני, העליז והחמור, היודע לנחם ויודע לאהוב. איפה אמצאך? לו גילה לי מישהו את הדרך? אני מחפשת, שמוליק, ומחפשת אותך או את הדרך אליך. האמצא?
לביטוב המשיכה וכתבה לקופמן. אחרי שהשתחררה מהפלמ"ח, החליטה לממש את התוכנית ולנסוע לארצות הברית, שם החלה ללמוד רפואה. עם פרוץ מלחמת השחרור עזבה את הלימודים והצטרפה לקורס טיס שאורגן בקליפורניה על ידי מוסדות היישוב היהודי. כשסיימה את הקורס, חזרה לארץ ונעשתה טייסת תובלה. ב-3 באוגוסט 1948, בתחילתה של טיסה שגרתית מירושלים לתל אביב, נקלע המטוס שלה לתקלה טכנית, התנגש בחומה של מנזר המצלבה והתרסק.
לביטוב נהרגה במקום. עם כל הצער, ייתכן שאפשר למצוא מעט נחמה במותה, שכן אולי כך היא מצאה סוף-סוף את אהוב ליבה; אולי כך התגשמה משאלתה, ושמוליק שלה חזר אליה.
___________________________________________________________
מפתיע, אבל גם האיש הקשוח הזה היה רומנטיקן וכתב מכתבי אהבה. הקליקו על התמונה:
