אחת הסצנות הדרמטיות במחזה "יוליוס קיסר" מאת וויליאם שייקספיר. ארונו של הקיסר מונח בפני המוני רומאים שנאספים בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס אומר לפני שמת, בהפתעה ובזעזוע, הם: "גם אתה ברוטוס?" ואז, בכאב עמוק, שנובע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אומר לעצמו הנרצח: "עכשיו תיפול, קיסר", ואז הוא נופל שדוד. המון זועם מתקבץ סביב הגופה, וברוטוס חייב להרגיע אותו. הוא פונה לנוכחים, מבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך על הגינותו ולבחון את דבריו בתשומת לב.
"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר", הוא מפתיע בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך". הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת עניין בקהל. אפשר לדמיין את ההמונים עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן. "לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר", אומר ברוטוס, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?" ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו". בשלב זה הוא מצביע על הדמעות השוטפות את לחייו, מעורר אהדה לכאב שהוא מביע, ואז פונה לקהל ומציג שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן היא לעורר בנוכחים תחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושהם לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?
המסקנה: ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך, הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מרקוס אנטוניוס, וברוטוס עושה את טעות חייו ומאפשר לו לדבר. אנטוניוס נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.
הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפיו (כאן בתרגומי):
רעיי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אליי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עימו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דבריי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול הדעת, חיות טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
ליבי שם, בארון עם קיסר,
עליי להשתהות, עד שישוב אליי.
הקשיבו לנאום בשפת המקור בביצוע דמיאן לואיס:
ב-35 השורות הראשונות של נאום אנטוניוס מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו; כלומר, להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו-קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר. איך אם כן מצליח אנטוניוס להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהוא הקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב למענם ולמען חירותם.
אנטוניוס נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה בקו של ברוטוס: הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח. אנטוניוס גם מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו" – כלומר, המעשים הטובים שעשה – ייקברו איתו, וייוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח איתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. אם אכן כך − חטאו היה כבד". באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל (If It Were So) – כלומר, כזה שאין סיכוי לקיומו. אנטוניוס יחזור עוד שלוש פעמים, ובשינוי קל, על אמירתו שקיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן", ושוב כך, בהמשך. ככל שאנטוניוס חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בליבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה איתו והביע את אהדתו; והכי חשוב - כשאנטוניוס הציע לו את הכתר, קיסר סירב לו.
הדובר מעלה, אם כן, שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן. בהמשך הוא גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא מציג שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"
לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון". כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן?" ודאי שלא. יתר על כן: כבר בפעם השנייה שאנטוניוס מזכיר את שאפתנותו לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל ליבם את הספקות הרצויים לו. זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני עניינים, ובעצם קובע שקיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון. אמנם, הוא טוען שאין לו כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה - הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.
בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי להתייחד עם כאבו, יכול אנטוניוס לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה. ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים; אנטוניוס – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי. בתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד". שומעיו כבר בשלים: מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה. מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחם של מילים בכלל ושל נאומים בפרט וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.
_____________________________________________________
בעקבות אהבתם של שני הגברים נולד נאום מזהיר. הקליקו על התמונה:
