איך תיאר אוסקר וויילד "אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה" - ונכנס לכלא
הסופר המפורסם ענה לשאלת עורך דין בבית משפט ונשא נאום בשבחי האהבה שבין גברים בוגרים לצעירים. הצופים באולם הגיבו בתשואות, אבל זה לא מנע ממנו עונש כבד
"אין דבר כזה, יצירת אמנותית 'לא מוסרית'. על ספרים אפשר לומר רק אם הם כתובים טוב או רע".
"זאת השקפתך? גם על ספר פרוורטי אפשר לומר שהוא 'טוב'?"
"אין לי מושג למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'ספר פרוורטי'".
"למשל, הספר 'תמונתו של דוריאן גריי'".
"רק פראי אדם בורים היו יכולים לומר זאת. קשה להפריז בעוצמת הטיפשות של אנשים נבערים, שמדברים על אמנות".
"ספר לי על המכתב שכתבת לדאגלס. מדובר במכתב רגיל?"
"בהחלט לא. מדובר במכתב יפהפה".
"ואם לא מדברים על אמנות?"
"אני לא יכול להשיב על שאלה שאינה נוגעת באמנות".
חילופי הדברים הללו, התשובות האמיצות והלא מתפשרות, נלקחים מתוך פרוטוקולים של משפט דיבה שהתנהל באנגליה ב-1895, ובו תבע הסופר אוסקר וויילד את ג'ון שולטו דאגלס, שנשא בתואר "המרקיז מקווינסברי" והיה אביו של אלפרד דאגלס, מאהבו. אלפרד דאגלס שנא את אביו ודרבן את וויילד לתבוע אותו על כך שהפיץ שמועות על טיב הקשר ביניהם, שאותו השתדלו להסתיר. עד מהרה נהפכה תביעת הדיבה למעין כתב האשמה ציבורי נגד התובע, וההומוסקסואליות שלו נחשפה. בין היתר העלה סניגורו של האב עדים שסיפרו על קשריהם המיניים עם וויילד. הומוסקסואליות הוגדרה אז פשע באנגליה: רק ב-1967 נקבע כי היא אינה מהווה עבירה על החוק.
חייו ויצירתו של אוסקר וויילד:
אוסקר וויילד, שנולד ב-1854 בדבלין, נחשב לאחד מגדולי היוצרים בשפה האנגלית. הוא נודע בשנינותו וכתב, בין היתר, את "תמונתו של דוריאן גריי", רומן פילוסופי שנחשב עד היום נכס צאן ברזל של הספרות. כמו כן כתב עשרות מחזות, רומנים וקובצי שירה, בהם "הנסיך המאושר", "חשיבותה של רצינות", "הזמיר והשושנה", "מניפתה של גברת וינדרמיר", "הענק וגנו" ועוד. כל אלה לא הועילו לו: במשפט הדיבה הוא הפסיד, ובעקבות אותו משפט הועמד בעצמו לדין בשל מה שכינו אז באנגליה "התנהגות מופקרת וגסה".
במהלך המשפט נחקר וויילד על ידי עורך דין, והוצגה לו השאלה "מהי אותה אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה?", שצוטטה ממכתב שכתב לו אלפרד דאגלס. בתגובה, נשא וויילד נאום קצר, שנותר חקוק בזיכרון:
"במונח 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה' מתכוונים בימינו לחיבה עמוקה שחש גבר מבוגר כלפי גבר צעיר, כמו החיבה ששררה בין דוד ליהונתן, כמו זאת שעליה ביסס אפלטון את הפילוסופיה שלו, כמו זאת שאפשר לראות בסונטות של מיכאלאנג'לו ובאלה של שייקספיר. זאת חיבה עמוקה ורוחנית, טהורה, כשם שהיא מושלמת. היא מכתיבה יצירות אמנות דגולות, כמו אלה של שייקספיר ושל מיכאלאנג'לו, וחודרת לתוכן, כמו גם אל שני המכתבים שלי.
"בתקופתנו רבים טועים להבינה, טועים עד כדי כך שאפילו יש מי שמתארים אותה 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה', וזאת הסיבה שבגינה אני כאן. זאת אהבה יפה, נאותה, אצילית ביותר. אין בה שום דבר לא טבעי. היא נוגעת באינטלקט, והיא מתקיימת שוב ושוב בין גברים בוגרים וצעירים: המבוגר ניחן באינטלקט, והצעיר ממנו – בכל התקוות וזוהר החיים הפרושים לפניו. והעולם אינו מבין. העולם לועג לאהבה ולפעמים קושר בגללה את הגבר האוהב אל עמוד הקלון".
כשסיים וויילד את נאומו, נשמעו באולם תשואות רמות, מלוות בהתלחשויות. אלה העלו את חמתו של השופט, שאיים כי ידאג לפנות את הנוכחים, ואת המשך המשפט ינהל בדלתיים סגורות. חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה. וויילד שוחרר בערבות, אבל נאלץ להישפט שוב והורשע ב"מעשי סדום ובהתנהגות מופקרת וגסה".
הקשיבו לנאום כפי ששוחזר בסרט "משפטי אוסקר ווילד" (1960):
על וויילד נגזרו שנתיים מאסר עם עבודות פרך, ותנאי הכליאה שלו היו קשים ביותר: הוא ישן על מיטת עץ, בלי מזרן; במשך שעה ביום הותר לו לפסוע בחצר לצד אסירים אחרים, אבל נאסר עליו לתקשר איתם. בתקופה הראשונה אסרו עליו לכתוב. הוא סבל רעב מתמיד ולקה בדיזנטריה. "כמו כל מי שאינו מורגל בעבודה גופנית ומרצה עונש דומה, הוא צפוי למות בתוך שנתיים", אמר מפקד הכלא לאחד מידידיו של וויילד.
אבל וויילד נשאר בחיים, ואחרי שהשתחרר מהמאסר, כתב לאהובו מכתב:
"איש יקר שלי,
"קיבלתי את המברק שלך לפני חצי שעה, ואני כותב לך כמה מילים כדי לומר לך שאני מרגיש שאם אי פעם תתגשם תקוותי לשוב ולכתוב, זה יקרה רק אם אהיה איתך. לא כך היה בעבר, אבל עכשיו הכל שונה. יש בהחלט בכוחך להטעין אותי באנרגיה ובתחושת העוצמה המאושרת שהאמנות זקוקה להן. כולם כועסים עליי, כי אני חוזר אליך, אבל הם לא מבינים אותנו. אני מרגיש שרק איתך אני מסוגל לעשות משהו. בבקשה, תקן את חיי ההרוסים, ואז ימצא העולם בידידות ובאהבה שלנו משמעות שונה. כל כך חבל שנפרדנו אחרי שנפגשנו. יש עכשיו בינינו תהומות כה עמוקים, של חלל ושל מקום. אבל אנחנו אוהבים זה את זה.
"לילה טוב, אהוב.
"שלך תמיד,
"אוסקר".
השניים נפגשו וחיו זמן מה באירופה, אבל כשנאלצו להתמודד עם חסרון כיס, מיהר דאגלס לעזוב את וויילד ושב לאנגליה בגפו. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1900, הלך וויילד לעולמו, והוא בן 46.
______________________________________________________
אותן אף אחד לא יכניס לכלא היום. הקליקו על התמונה:
