שמעון פרס - זוכה פרס נובל לשלום, אדם שכיהן בתפקידים הרמים ביותר בישראל והיה ידוע בצורך המתמיד שלו לפעול - לא הסתפק בפעילות ציבורית אלא גם הִרבה לכתוב. 18 ספרי עיון יצאו תחת ידיו, ביניהם "קלע דוד", על פיתוח יכולותיה הצבאיות של ישראל; "השלב הבא", על הפעילות הביטחונית של המדינה; "מאה שנות ציונות - מה הלאה?", ששמו מעיד על תוכנו; ורבים אחרים, שעסקו בפוליטיקה ובמדיניות פנים וחוץ. פרס גם אהב ספרות יפה והִרבה לקרוא. ספרו "יומן קריאה" מעיד על כך: זוהי אסופת התכתבויות שלו עם סופרים ומשוררים, ביניהם אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהודית הנדל, דויד גרוסמן, ס' יזהר ואחרים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
אבל לא היה די לו בכך. את הצורך העמוק שהיה לו לכתוב שירים אפשר להבין אם חושבים על "הצליין החילוני", מושג שטבע יצחק אוורבוך-אורפז, חתן פרס ישראל לספרות. אוורבוך-אורפז ביקש להסביר כי חיים מלאים במשמעות, כאלה שיש בהם כיסופים חילוניים אל "ההיעדר", וכן יצירה, מאפשרים גאולה פנימית, נפשית, שהיא היפוכה של הייאוש. שמעון פרס הִרבה להביע את אמונתו בעתיד טוב יותר, פעל רבות כדי לממש את תקוותיו, ועם זאת לא ויתר על הבעה אמנותית. חלק משיריו הולחנו והוקלטו על ידי אמנים ידועים. ב-2009, בימים שכיהן כנשיא, ליקט המוזיקאי קובי אשרת 12 משיריו והעלה אותם על דיסק. אחדים מהשירים הולחנו על ידי אשרת עצמו, ואת השאר הלחינו אחרים. האלבום, שנקרא "תפילה בדרך" ושעוטר בציוריו של ראובן רובין, לא הגיע לחנויות, אלא רק לתחנות הרדיו.
"קסמן מסתער ביופי נדיר"
לא מפתיע לגלות שחלק גדול משיריו של פרס נגעו באותם נושאים שהעסיקו אותו בחייו הציבוריים. הנה, למשל, השיר "ביתא ישראל", שכתב ב-2012 בעקבות ביקור בבית ספר בירושלים, שם ראה ילדי עולים. פרס הקדיש את השיר לעולים מאתיופיה, והוא מתאר בו את יופיין של הנערות שראה באותו בית ספר ואת הקשיים שבני העדה נאלצו להתמודד איתם בדרכם לישראל:
הן גדולות, הן בורקות כסנה שלא הוכה אלפי דורות
קסמן מסתער ביופי נדיר, ואישון לציון כמה ומאיר
הלובן בעין כפיסת חרמון, המרחק נחבא בהרים נמוגים
העפעף יורד עניו ומצטדק, ביחד צפוף בעצב מחבק
וביתא ישראל לא נותק
ושמע ישראל לא שותק
המורשת נושמת שלום לאות, הדרך דלוקה חתחתית מאוד
והעם הולך עד שמגיע לנוף מכורה שאינו מרגיע
וביתא ישראל לא נותק
ושמע ישראל לא שותק
ברוך הגעגוע שהביאכם עד הלום
בסוף מסע קשה הגענו כחלום
ושמע ישראל לא שותק
השיר הוקלט ובוצע על ידי עידן רייכל:
"הריה זכרים, מחזריה שריריים"
שיר אחר, "שבחי קליה", שכתב לפני יותר מ-40 שנה, מהלל את קסמו של קיבוץ קליה השוכן בצפון ים המלח. פרס מתאר את קליה כאילו הייתה אישה יפה ומפתה שההרים "השריריים" שמסביב מחזרים אחריה:
מאחורי הקלעים של הכל, קליה מתאפרת
ארגמנית לעת שקיעה
אפורה בהרהוריה
כחולה מאד בשובלה
וחופיה מטושטשים,
גנדרנית במעמקיה
רחוקה מאד באופקיה.
עיר מקלט, מחוז דמיון, משלט של סוף,
מקווה נואשת.
הריה זכרים, מחזריה שריריים, לא קרואים.
מאחורי הקלעים של הכול קליה מתאפרת.
ריחה עתיק
פיתוייה נינוחים
ניתן לנסוע אליה, אך אין להגיע עדיה,
עדי בערבה - תמונה מודרנית
דלוקה לפתע, אך לא מוצתת
דלוקה לפעמים, אך לא עלומה,
נוף בעתודה.
יפה כאישה ולוטה בעצב
מאחורי הקלעים של הכול קליה מתאפרת.
השיר הולחן על ידי קובי אשרת, הוקלט בביצוע יפה ירקוני והגיע למצעדי הפזמונים באמצע שנות ה-70. צפו בירקוני מבצעת אותו:
"הנופל הוא זה שקם"
בשיר "תפילה בדרך", שהולחן גם הוא על ידי אשרת, פונה הדובר אל מישהי בשאלה אינטימית כדי לברר איתה אם יש להם "סיכוי או ערך" ומסביר לה כי אינו "צייד צמא דם", לעולם לא יישבר ברוחו, מכל מפלה ישוב ויקום, וגם על פי תהום לא יפסיק לחלום. האם הוא מדבר כאן אל אישה אהובה? אל ארצו למודת הסבל? אל שתיהן?
שאלתיך במוצאי הכרך
הלפנינו סיכוי או ערך
ובנושאִי תפילה כורע ברך
נסת ונעלמת, ראשית הדרך
לא, איני צייד צמא דם
אף לא נווד נואש ותם
הרי נשבעתי, לא תישבר אדם
וכי הנופל הוא זה שקם
ובעומדי על שפת לועך התהום
לא תיפרם מלב רקמת התום
ובהישמע קול נפץ של חלום
אמרנו לך, לנשר עוד נרום
"תפילה בדרך" בביצוע המקורי של יזהר כהן:
ובביצוע שרית חדד:
"אחוז אהבה, מלא תום"
גם כשפרס כתב שירים אישיים, וידויים, על עצמו, אפשר לראות כיצד הוא נאחז במציאות קונקרטית, ישראלית, לא מפריד בינו לבין הארץ האהובה שבה חי ולמענה פעל. כך, למשל, בשירו "תל אביב":
בתל אביב הייתי נער
אחוז אהבה, מלא תום
בתל אביב גיליתי סהר
תלוי ברחוב, בצהרי היום, תלוי
בתל אביב ידעתי צער
בערוב היום ואין חלום
בתל אביב נפתח לי שער
לערגות אתמול שבגרו פתאום
השיר הולחן על ידי אורי קריב והוקלט בביצוע ששי קשת:
כשהוא מתאהב, חולם, עורג, עיניו רואות את העיר העברית הראשונה, ומה שהוא חש, רגשותיו של אחד ממייסדי המדינה, אינו מנותק ממנה, אלא צומח מתוכה: בתל אביב הוא גילה את הירח, בתל אביב הוא התאהב, התאכזב והתבגר, בתל אביב הוא המשיך להתגעגע. אין ספק שרבים בציבור הישראלי יוסיפו להתגעגע אל אותו איש חולם, שכתב, וגם חולל ועשה.
>> לראיון עם נכדתו של פרס, מיקה אלמוג
