אמצע שנות ה-70. אתי אנטה, נערה אלמונית מהיישוב אזור, מנסה להתקבל לגלי צה"ל ומגיעה לראיון מול ועדת הקבלה. המעמד לא קל: חברי הוועדה מבקשים לעמוד על רמת הידע הכללי של המועמדת ומציגים לה שאלות מאתגרות. "מה שמו של ראש ממשלת הודו?" מקשה עליה אלון שליו, מנהל מחלקת החדשות של התחנה דאז. אנטה לא מתבלבלת. "אני לא יודעת מיהו", היא משיבה, "אבל אם תרצה, תוך שתי דקות הוא יהיה על הקו". חברי הוועדה מקבלים אותה מיד. את התשובה שלה מלמדים בקורסים לכתבים עד היום.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איש הדת ההודי עלה לארץ בעקבות אהבה ופתח מסעדה בגליל
"כמובן שאם היו אומרים לי להשיג אותו, לא נראה לי שהייתי יודעת מה לעשות", מתוודה אתי אנטה-שגב כמעט 40 שנה לאחר מכן, "אבל עברתי את זה, ומאז התשובה מצוטטת".
אנטה-שגב הגיעה למיונים לתחנה הצבאית במקרה. "לא התמצאתי אז בכלום, ורציתי להיות פקידה פלוגתית, כי זה מה שבנות רצו להיות בשנים ההן", היא אומרת. "אחרי שסיימתי תיכון, היה לי המון זמן עד הגיוס, אז חיפשתי עבודה וראיתי שמחפשים מישהו שיעשה שליחויות בעיתון 'מעריב'. ניגשתי, והעבודה הייתה שלי". תפקידה שם היה זניח - להעלות עמודים מבית הדפוס לעורך הראשי, שלום רוזנפלד - אבל היא הצליחה להרשים את כתבי העיתון. "כשהם שמעו שאני רוצה להיות פקידה פלוגתית, הם אמרו: 'מה פתאום? למה את לא הולכת לגלי צה"ל?' אבל לא היה לי מושג מה זה. הכרתי רק את רשת ב'. הם אמרו לי: 'אנחנו נסדר את זה'".
מאז אותו ראיון קבלה השתלבה אנטה-שגב היטב בתקשורת ובתעשיית המוזיקה בישראל ונעשתה מפיקה בכירה. השם והפנים שלה אינם מוכרים לקהל, משום שהיא לא מרבה להיחשף בתקשורת, אבל אין כמעט אמן ישראלי שלא עבד מולה, וטביעות האצבעות האיכותיות שלה ניכרות בהפקות רבות: אלבומים, מופעים, תוכניות טלוויזיה, ספרים ועוד. ממש עכשיו אפשר לראות בערוץ עשר את הסדרה עטורת השבחים בעריכתה, "בית.פזמון", שסוקרת את תולדות המוזיקה הישראלית, ובה מתראיינים כ-100 זמרים מובילים, משלמה ארצי וחוה אלברשטיין ועד נצ'י נצ' וקפה שחור חזק. סביר להניח שאלמלא המעורבות של אנטה-שגב, לא כולם היו מתייצבים. אפשר לשער גם שבלעדיה זה היה יוצא הרבה פחות מוצלח.
צפו בקדימון:
הכל נבע מחוסר ביטחון
אתי אנטה-שגב (60) עלתה לישראל בגיל חצי שנה מרומניה. משפחתה גרה זמן קצר בירוחם, משם עברה לרמלה, ולבסוף השתקעה ביישוב אזור. "גרנו בשיכון מעורב של הודים ומזרחים", היא נזכרת. "ברחוב שמעתי מרוקאית, הודית וטורקית, ואצלי בבית דיברו יידיש. בעצם, אני ילדת פריפריה שבמקרה הגיעה לתל אביב".
את ההיכרות עם המוזיקה הישראלית ערכה באמצעות מקלט הרדיו הביתי, שהיה פתוח באופן קבוע על רשת ב'. "שמעתי הרבה רדיו כשהייתי ילדה. גם אהבתי מאוד מוזיקה ישראלית - פסטיבלי זמר ולהקות צבאיות - ובתיכון התחלתי לפתח טעם מוזיקלי משלי. לילדים שבאים מבתים לא כל כך תרבותיים יש יתרון: מה שהם אוהבים, הם אוהבים באמת, לא משום שאמרו להם שהם צריכים לאהוב את זה. הטעם שלי מאוד רחב".
כשהגיעה לגלי צה"ל, שיבצו אותה במחלקת החדשות, "וזה היה זוועה. לא ידעתי כמעט כלום, והייתי צריכה ללמוד מהר, אבל פיתחתי כל מיני שיטות: למשל, לא הייתי מתקשרת לאף שר או חבר כנסת בלי לברר עליו כל מה שאפשר, כדי שהוא לא יתקיל אותי בשיחה. כשהתקשרתי, גם דאגתי להחמיא לו והפגנתי בקיאות, ומתברר שאין דבר שעובד על אנשים יותר מאשר בקיאות בסיפור שלהם: זה נותן להם הרגשה שבאמת רוצים אותם. אחרי חצי שנה השתלטתי על העניינים, והתחילו להגיד בתחנה שאם רוצים לשכנע מישהו לבוא לשידור, 'תנו לאתי להתקשר'. הכל נבע מחוסר ביטחון ומחוסר ידע, לא מאיזו טקטיקה, וזה הוכיח את עצמו".
כעבור שנה קודמה לתפקיד המפיקה הראשית של החדשות, ואחרי כשנתיים וחצי מונתה למפיקה של מבצעים מיוחדים. במסגרת התפקיד החלה לעבוד גם במחלקת התרבות ("מולי שפירא טיפח אותי"), ונוצר קשר בינה לבין רוני בראון ויוריק בן דוד, שהיו אז מפיקים בחברת התקליטים סי-בי-אס (לימים אן-אם-סי). השניים הציעו לה לעבור לעבוד בחברה ומינו אותה לעוזרת הפקה במחלקה העברית. את שיחת הטלפון הראשונה שקיבלה שם, היא לא תשכח לעולם: "'הלו, שלום, אני אתי, העוזרת של יוריק'. שתיקה. 'זה מתי. תרשמי: להקלטה של מחר אני צריך אגוגו, רוקו-טם-טם...'".
זה היה מתי כספי, שהחל להכתיב לה רשימה של כלי הקשה ברזילאיים שביקש שתביא לאולפן. "לא ידעתי איך לחזור על השמות האלה, וגם לא הבנתי כלום ממה שכתבתי", נזכרת אנטה-שגב. "התקשרתי למתופף אלון הלל, והוא תיקן לי את השמות ואמר לי לאיזו חנות להתקשר כדי להשיג הכל".
כמו בגלי צה"ל, גם כאן היא התקדמה במהירות, ובתוך זמן קצר הפיקה כמה מהאלבומים הבולטים של התקופה, ובהם "וגלוי עיניים" של מאיר אריאל, "סוף היום" של מתי כספי ו"על פני האדמה" ו"מחכים למשיח" של שלום חנוך. "זו התרגשות לעמוד ליד הקונסולה ולשמוע את השירים החדשים", היא אומרת. "מוזיקה זה דבר מאוד מרגש, וגם היום אני מתלהבת מזה וחוזרת הביתה מלאת סיפוק".
ואיך את מתמודדת עם האגואים, הקפריזות והיצרים? הרי זה חלק בלתי נפרד מעבודה עם אמנים.
"קודם כל, האגו מקובל עליי. אמן לא יכול להיות חסר אגו, כי אז יש בעיה: למה שהוא יעלה לבמה ויאמין שכל האנשים באו לראות אותו? לא תמיד האגו הוא דבר רע. מקובל עליי שאמן רוצה או לא רוצה משהו. הרי עלייה לבמה היא משהו שקשה מאוד להתמודד איתו. אני גם מאמינה שאם אתה כמפיק מגיע ממקום של אהבה, ובעד הדבר, הקול שלך נשמע. גם אם לא עושים מה שאתה אומר, מקשיבים לך, כי מבינים שיש לך רצון שההפקה מאוד תצליח".
השיר הזה הוא הפקה שלה:
יש רופא מקסים, תלכי אליו
במהלך שנותיה בסי-בי-אס עבדה הרבה עם מיכאל תפוח, שהיה מנהלו של אריק איינשטיין ובשלב מסוים פנה אליה בהצעה מפתה: להקים יחד חברת הפקות. "שמחתי", אומרת אנטה-שגב, "אבל זה היה מפחיד ומאתגר לצאת לדרך עצמאית בגיל 26. למרות הפחדים, נעניתי להצעה והקמנו יחד את 'המון הפקות'". החברה ייצגה אמנים בכירים רבים, ובראשם שלמה ארצי, גידי גוב, נורית גלרון וריקי גל, וכן טיפחה כישרונות צעירים, שהבולטת בהם הייתה אתי אנקרי. אנטה-שגב התלהבה ממנה כבר בסרט הטלוויזיה "לחם", שבו היא השתתפה, "ואז יהודה עדר הזמין אותי לשמוע אותה בבית ספר רימון. נסעתי, שמעתי אותה מבצעת על פסנתר את 'עד מתי', ואחר כך באתי למיכאל ואמרתי לו: 'יש לנו את זה'. עבדתי איתה צמוד על האלבום הראשון, 'רואה לך בעיניים'. היא מאוד-מאוד מוכשרת".
באותה תקופה, תחילת שנות ה-90, קיבלו תפוח ואנטה-שגב הצעה מהזכיינית טלעד להפיק תוכנית טלוויזיה עם גידי גוב. "לילה גוב" עלתה בנובמבר 1993, ארבעה ימים אחרי עלייתו של ערוץ 2 לאוויר, ושודרה במשך חמש עונות רצופות, כולן בעריכת אנטה-שגב. התכנית נחרתה בזיכרון בעיקר בזכות שירי הסיום שלה, שגוב ביצע עם מיטב אמני ישראל. עכשיו, במלאת 25 שנה לעליית התוכנית, יתקיימו בהיכל התרבות בתל אביב שני מופעים (25-6 בינואר) שבהם יחזור גוב לשירים האלה, כשלצידו אבי קושניר, אלון אולארצ'יק, אריאל זילבר, מוני מושונוב, רמי קלינשטיין ואחרים. "זו הייתה תוכנית מושקעת ומתוכננת לפרטי-פרטים, וגידי עשה מה שהוא רצה", אומרת אנטה-שגב. "הוא היה מפתיע את עצמו ואת הכותבים, וזה היה כל הפאן. חוץ מזה, היו שם מלא נגנים, מלא מוזיקאים, סאונד איכותי - היה אדיר! אנחנו שומעים היום את הביצועים מהתוכנית ואומרים לעצמנו: וואו, זו הייתה תקופה יצירתית".
מתוך "לילה גוב":
העבודה על המופע החדש נעשית ללא שניים מחברי המערכת הבולטים של "לילה גוב" – המחזאית ענת גוב והפזמונאי עלי מוהר, שנמנו עם צוות הכותבים שלה והלכו לעולמם. "אבל כשאתה מכיר מישהו מאוד מקרוב, הוא לא באמת נעלם", סבורה אנטה-שגב. "הוא נשאר, אבל לא בפורמט שמאפשר לראות אותו. הנוכחות שלו, האמירות, הזיכרונות – הכל נשאר".
עם בני הזוג גוב הייתה לה חברות של ממש. "זה התחיל בעבודה על האלבומים של גידי 'דרך ארץ' ו'אין עוד יום' ונמשך בעבודה על 'לילה גוב', שם התקרבתי מאוד גם לגידי וגם לענת. היינו נוסעים יחד לחופשות. באותה תקופה הכרתי את בעלי, שלמה; נסענו אז כולנו ללוס אנג'לס, להתארח באולפן של ג'יי לנו, ובמהלך הנסיעה הודעתי להם בספונטניות שאני הולכת להתחתן בלאס וגאס".
את ד"ר שלמה שגב, שמבוגר ממנה ב-12 שנה, אבי בנה יונתן (19), הכירה בנסיבות קשות. "אבא שלי חלה בסרטן, הייתי אובדת עצות, וחברתי תלמה אליגון-רוז אמרה לי: 'יש רופא מקסים, תלכי אליו והוא יגיד לך מה לעשות'. הלכתי אליו, והוא טיפל באבא שלי שלושה חודשים. כשאבא שלי כבר היה על ערש דווי, הוא שאל אותי אם שגב הוא רק רופא, או שיש משהו בינינו. באותה תקופה לא היה בינינו כלום, אבל שיקרתי לו ואמרתי שאולי יש משהו. הוא שמח, ובאמצע הלילה אמר לי שאנחנו הולכים להתחתן. למחרת הוא נפטר. אחרי שלוש שנים שלמה ואני התחתנו".
שנים אחדות לאחר מכן עזבה את "המון הפקות" ועברה לפעול כעורכת עצמאית של תוכניות טלוויזיה ("שוטטות", "רוקדים עם כוכבים", "גריז") ומופעים (פסטיבל הפסנתר, "שרים בכיכר"). ב-2009 נבחרה על ידי יצחק טוניק, מפקד גלי צה"ל דאז, לעמוד בראש מחלקת התרבות בתחנה. "היה כיף", היא מספרת, "אבל כשירון דקל החליף את טוניק, הוא חשב שצריך לעשות דברים אחרת, ונאלצתי לפרוש. היום לא הייתי חוזרת לגל"צ: המקום השתנה, נהיה פוליטי ונפתח למעורבות של שרים שאוהבים לבחוש".
בתחתית שרשרת המזון
הסדרה "בית.פזמון", שאותה יצרה עם הבמאי אדם סנדרסון, התסריטאית שירי ארצי והמפיקה טמירה ירדני (הפקה משותפת של yes וערוץ עשר), משקפת, לדעתה, את כלל פעילותה. "בכל דבר שאני נוגעת, אני רוצה שתהיה אמירה", היא אומרת. "אני יצור פוליטי במובן החברתי של המילה. אני גם שמאלנית, גם אשכנזייה, גם אישה, גם עברתי את גיל 50 - ממש בתחתית שרשרת המזון. נס שאנשים עדיין מדברים איתי. אז אני בוודאי מעוניינת שהסדרה תהיה מהנה וקומוניקטיבית, אבל אני לא רוצה שהיא תהיה סתם בידור להמונים. האמירה שלי היא לא בוטה או פוליטית במובן הזה שאני אומרת לאנשים איזה פתק לשים בקלפי. זו אמירה חברתית".
ואיזו אמירה מסתתרת מאחורי הסדרה?
"אמירה על השינויים שהחברה הישראלית עברה. היה לי חשוב להתייחס למוזיקה כאל חלק מהפוליטיקה של התרבות שלנו ולהביא את זה ממקום טוב. גם כשיש מחאה או טענות על הדרה, זה נאמר ממקום חיובי של אנשים שאוהבים את הארץ הזאת. אני מסרבת לקבל את מה שקורה עכשיו. חוק הנאמנות בתרבות זה משהו שגורם לי לכאב. אני לא מצליחה להבין איך אפשר לדרוש נאמנות מאמנים. זו תקופה מאוד אפלה מהבחינה הזו".
אז כשמאלנית, אשכנזייה, אישה, בת יותר מ-50 - את מיואשת?
"דווקא לא. אני מאמינה שבגדול, המצב שלנו יותר טוב ממה שמציגים אותו, אבל נוצר רושם אחר בגלל הפוסטים והציוצים. אני לא שם בכלל, לא בפייסבוק ולא בטוויטר; אין לי זמן לזה, וזה גם יעצבן אותי, אבל יש לי מושג על מה שהולך שם, וברור לי שזה מעודד שיח אלים. אבל זה רק שם. כשאנשים נפגשים, המצב טוב יותר ממה שהוא נראה דרך המסכים. בסופו של דבר אני חושבת שעם ישראל כן ערב זה לזה, והמצב לא כל כך גרוע. אני חושבת שאם יהיה שלום בינינו לבין שכנינו, ונהיה מדינה יותר צנועה ויותר הומנית, זה יעשה טוב גם ליחסים בינינו לבין עצמנו".
גם ערן ויץ עובד הרבה עם גידי גוב (וגם אוכל איתו הרבה). הקליקו על התמונה:
