אם מיכל חלד הייתה רוצה בכך, היא הייתה יכולה להיות כיום אחת הנשים המפורסמות במדינה: כזו ששמה מוזכר בתקשורת על בסיס יומיומי, שצלמי פפראצי מנציחים כל צעד שלה, שיחצנים מרעיפים עליה אינספור הזמנות והנחות. אבל חלד אינה מעוניינת בכל אלה, וזו הסיבה ששמה לא אומר הרבה לציבור הרחב, ואיש אינו מזהה אותה ברחוב.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
חלד (55) מעידה על עצמה שלפני הכל, ומעל הכל, היא סבתא במשרה מלאה. מתמונת הפרופיל שלה בווטסאפ ניבטת נכדתה החייכנית תומר, ולשרשרת שלצווארה יתווסף בקרוב תליון לכבוד הנכד החדש, ירדן. "אני מכורה לנכדים שלי", היא אומרת. "הם הדבר שהכי מעניין אותי בעולם. אני קודם כל סבתא, הרבה אחר כך אני אמא, ואז כל השאר".
ו"כל השאר" כולל את העובדה שהיא בת זוגו של שלמה ארצי ב-20 השנים האחרונות ומנכ"לית עמותת צימאון, שאותה הקימו בני הזוג ב-2002. אז איך זה שאתם לא מכירים אותה? "כי אני כמעט לא מתראיינת", אומרת חלד. "אני יודעת שתמיד תגיע השאלה 'אז מה המתכון לקציצות שאת מכינה לו?', ואין לי עניין לדבר על זה. אנחנו אנשים רגילים לגמרי: גם הוא לא סוגר את המכסה של משחת השיניים".
בכך, פחות או יותר, מסתכמים הפרטים שהיא מוכנה לתת על שני עשורים במחיצת הזמר המצליח בישראל. על פעילותה הציבורית היא מוכנה לדבר הרבה יותר, ויש לה במה להתגאות.
הכירו את עמותת צימאון:
חינוך כמחולל שינוי
את עמותת צימאון הקימו חלד וארצי בעקבות צפייה במחזמר "מלך האריות" בלונדון, שבסופו עלו השחקנים לבמה עם כובעים בידיהם והתרימו את הצופים למטרות צדקה. עם שובם לארץ גייסה חלד כמה חברות והתרימה איתן קהל בהופעות של בן זוגה. בשנים שחלפו מאז, מיסדה העמותה את פעילותה והתרכזה במספר פרויקטים.
הפרויקט הראשון של העמותה, שמתקיים עד היום, הוא תמיכה בשכונת גבעת אולגה שבחדרה: העמותה תומכת בספרייה קהילתית, במרכז מוזיקה ובסטודנטים שמתנדבים בשכונה במסגרת מלגה. גם לסטודנטים ממקומות אחרים בארץ מוענקת מלגת לימודים מלאה במסגרת פרויקט נוסף, "מלגה להצלחה". סטודנטים אלה מחויבים בתרומה לקהילה, ולכל אחד מהם יש הורה מלווה ששומר איתו על קשר גם מחוץ ללימודים. "אחת הסטודנטיות אפילו ביקשה מהאמא המלווה שלה שתהיה איתה בלידה", מספרת חלד. "אחר כך כולנו קבלנו בווטסאפ תמונה עם הנכדה הראשונה של צימאון".
לצד אלה מפעילה העמותה את פרויקט "צימאון לחיבוק", במסגרתו היא דואגת למחסורם של ארבעה גני פליטים בדרום תל אביב.
אחד הפרויקטים החדשים של העמותה הוא המכינה הקדם-צבאית ארז שבאור יהודה, שהוקמה לפני כשנתיים ומתמקדת בלימודי תקשורת. בימים אלה לומדים בה 38 חניכים, שבמהלך שהות בת שישה חודשים עוברים קורסים בתקשורת לצד הכנה לצה"ל ותרומה לקהילה (ראו סרטון בראש הכתבה). "הנושא של חינוך כמחולל שינוי עובר כחוט השני בפעילות של העמותה כיום", אומרת חלד. "אנחנו
תומכים בתינוקות ובילדים של מבקשי מקלט בדרום תל אביב, מפעילים את המכינה באור יהודה עבור בוגרי תיכון ונותנים מלגות לסטודנטים".
מנהלת המכינה מטעם העמותה היא גרנית שטוקמן ("החברה הכי טובה שלי", כך חלד), ולצידה פועלים המנהל עצמו, דוד אטרמן, ושלוש נשים - ראשת עיריית אור יהודה, ליאת שוחט, מנכ"לית עמותת אחריי, ענבר הרוש-גיטי, ומנהלת המחלקה לאקטיביזם חברתי בסוכנות היהודית, דנה זקס. "בדרך כלל קשה מאוד לגופים שונים לשתף פעולה", אומרת חלד, "אבל החיבור בינינו עובד מצוין".
לדבריה, ההחלטה להקים את המכינה דווקא באור יהודה לא הייתה מקרית, שכן למרות מיקומה המרכזי של העיר - כ-30 דקות נסיעה מתל אביב - היא מהווה פריפריה חברתית. פעילות המכינה בה נועדה להעלות את שיעורי הגיוס הנמוכים, לצמצם את היקף הנשירה מצה"ל ולהגדיל את אחוזי היציאה לקצונה.
"הקמנו את המכינה במבנה חרב ונטוש, שהיה פעם בית ספר", מספרת שטוקמן. "לידינו יש בית ספר תיכון, ובין שני המבנים יש שביל עם שער שהיה נעול במשך עשרות שנים. אנחנו החלטנו לפתוח אותו כדי שתלמידים ייצאו מבית הספר, יעברו דרך המכינה וישאלו מה קורה בה. לפעמים, כדי להעלות את המודעות, כל מה שצריך זה לפתוח שער".
המבנה נתרם לעמותה על ידי העירייה, שממשיכה לתחזק אותו עד היום. בהמשך התבצע במבנה שיפוץ כללי שנועד להתאים אותו למגורי החניכים ושכלל התקנת מטבח וחדרי שירותים, בניית קירות ועבודות נגרות שונות. "כמעט 70 חברות התנדבו לפרויקט הזה", מציינת שטוקמן. "אפילו האדריכלים הגיעו בהתנדבות. גם החניכים במחזור הראשון השתתפו בכל השלבים: סחבו פלטות גבס, ניקו וצבעו".
באחת הכיתות יש עכשיו ציוד צילום מתקדם; יש גם מזווה גדול המעודד יצירתיות בהכנת ארוחות ערב, והמבואה מקושטת בתמונותיהם של החניכים, כשליד כל תמונה מתנוסס טקסט קצר המתאר את אופיו של החניך וכן את תחושותיו ואת שאיפותיו עם תחילת לימודיו במקום.
"החלטנו ששליש מהחניכים יגיעו מאור יהודה, שליש מהיישובים הקרובים ושליש משאר הארץ", אומרת שטוקמן ומביעה תקווה שפעילות המכינה תתרום למימוש החזון של העמותה, שאותו מפרטת חלד: "המטרה בעיניי היא שכמה שיותר אנשים יצטרפו למעגל הנתינה, ושמעגל הנזקקים יקטן. זאת הפנטזיה".
חניכי המכינה כבר הצטרפו למעגל הנתינה: מדי שבוע הם מקדישים 12 שעות להתנדבות במקומות שונים בקהילה, בהם המשמר האזרחי, בתי ספר ומוסד לפגועי נפש. בעקבות ביקור שערכו בגני ילדים של מבקשי מקלט בדרום תל אביב, המהווים פרויקט נוסף של העמותה, "צימאון לחיבוק" - ביקשו להתנדב גם שם.
"מבקשי המקלט באים מהגיהינום, ואז ממשיכים להם את הגיהינום פה בארץ", אומרת חלד. "הגנים האלה הם פצצת זמן מתקתקת. יש בהם עומס וצפיפות מטורפים. אנחנו פועלים בארבעה מקומות כאלה, וזה אחד הפרויקטים שאני יותר גאה בהם, בגלל היכולת שלנו להסתכל על מי שגר שם כעל בני אדם, בלי קשר לצבע או לדת".
לדבריה, פעילות העמותה למען ילדי הפליטים גוררת תגובות קשות. "כותבים לנו דברים איומים. יש אנשים שלא מוכנים לתרום לעמותה בגלל הפרויקט הזה, אבל אני מתעקשת לספר עליו לתורמים פוטנציאליים למרות העובדה שלפעמים הוא סוגר בפנינו דלתות. בעיניי, עצם זה שחניכי המכינה, שהיא פרויקט אחד של העמותה, יתנדבו באופן קבוע בגנים האלה, שהם פרויקט אחר שלנו, היא סגירת מעגל נפלאה".
השם הזה פותח דלתות
אחרי החגים יזכו חניכי המכינה לביקור של אורח נכבד – שלמה ארצי. "הוא יבוא ללמד פה", אומרת שטוקמן, "יעביר לחניכים שיעורים, וכל שיעור יעסוק בפן אחר של השירה – שירה ומגדר, שירה ומנהיגות, שירה וארץ ישראל. שלמה והלהקה גם תורמים לעמותה הופעות: ההכנסות ממכירת הכרטיסים עוברות לפעילות שלנו".
ארצי מכהן כנשיא העמותה, והבית שלו ושל חלד בשיכון ותיקים ברמת גן משמש לעיתים כמוקד פעילות. "כל העסק הזה מתנהל מתוך הבית", אומרת חלד. "בעבר היינו אוספים המון ציוד כדי לחלק אותו, ועד שזה היה קורה, הכל היה בבית. היום העמותה מתמקדת בפרויקטים חינוכיים, אז יש לנו בסלון פחות ארגזים של מעילים ונעליים".
בסלון הזה מתארחים לעיתים קרובות הילדים של בני הזוג: ילדיה של חלד, שחר וגיא, וילדיו של ארצי – שירי, בן ויונתן. יש גם שבעה נכדים – שניים שלה, חמישה שלו – "וככה אנחנו שבט שלם", אומרת חלד, "סוג של משפחת בריידי".
חלד שומרת על פרטיותה באדיקות, ואפילו חברותיה לחוג הפילאטיס לא ידעו במשך תקופה ארוכה שהיא זוגתו של שלמה ארצי. חלקן גילו זאת בנסיבות כאובות. "לפני כ-15 שנים נפטר אבא של שלמה", נזכרת חלד, "וכשחזרנו מההלוויה, גילינו שפרצו לנו הביתה. המשטרה צילמה את הבית, והתמונות הגיעו לעיתון".
שטוקמן: "ככה גיליתי שהיא בת הזוג של שלמה. היה לנו בפילאטיס חיבור טוב, היא נורא הצחיקה אותי, וכשאבא של שלמה נפטר, ראיתי תמונה שלה בעיתון והבנתי. היא לא סיפרה לי את זה קודם".
שתיהן מסכימות ששמו של ארצי מסייע לפעילות העמותה. "השם הזה פותח דלתות", אומרת שטוקמן. "לא תמיד אנשים תורמים לנו בפועל, אבל הם תמיד מתייחסים אלינו כי הם מרגישים שמה ששלמה מאמין בו ועומד מאחוריו, נקי ואמיתי". חלד מוסיפה שהאמון בעמותה נובע גם מכך שכל הכסף מגיע ליעדו. "אצלנו הברוטו והנטו כמעט חופפים, למעט הוצאות כמו מעטפות, עמלות בנק ורישיון שנתי מהמדינה", היא מציינת. בראש כל הפרויקטים של העמותה עומדות נשים, אבל חלד טוענת שזה לא קרה מתוך אג'נדה פמיניסטית, אלא על סמך כישורים בלבד.
"פעם בחודש וחצי כולנו נפגשות בבית קפה עם חדר פרטי, ובסוף המפגש כל אחת משלמת על הקפה שלה", היא מספרת. "העמותה שלנו לא מממנת שום דבר עבור הבנות. הרבה פעמים אומרים לנו: 'נורא יפה מה שאתן עושות', אבל אנחנו לא מרגישות ככה. אנחנו עושות כי אנחנו יכולות: יש לנו זמן, רובנו כבר לא בגיל של הקמת משפחה, אז אנחנו פנויות לפעילות הזו".
>> מי שרוצה לתרום למכינה באור יהודה או לסייע לה בדרך אחרת, מוזמן לפנות לעמותת צימאון
_____________________________________________________
אחד משיריו המפורסמים ביותר מבוצע על ידי שלמה ארצי. הקליקו על התמונה:
