צפון הארץ מזמין ומפנק בחורף, ואל תאמינו למי שמספר לכם על מצב ביטחוני מתוח. האווירה נעימה וקרירה, הנחלים מתחילים לזרום, הכל ירוק, לפעמים יורד קצת שלג בחרמון ובגולן, ויש כמובן גם הרבה אוכל טוב. במתחם נופית חרמון, לדוגמה, לפני היציאה מקריית שמונה לכיוון צפון, שוכנת מסעדה הודית צמחונית בשם טאלי, שמציעה אוכל מצוין, אם כי במקרה הזה המזון הוא רק חלק מהסיפור. מעניין לא פחות הוא הבעלים, קאלו באבא, שהגיע לארץ מהודו בעקבות אהבה ועל הדרך גם פתח מסעדה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הרקדן הספרדי נרשם במקרה ללימודי עברית, התאהב ועבר לת"א
הסיפור שלו מתחיל בעיר פושקר שבצפון-מרכז הודו, מקום קדוש להינדים ואחד ממקומות העלייה לרגל המרכזיים והעתיקים במדינה. קאלו באבא נולד שם, אבל כמו צעירים רבים במולדתו, הוא מאס בדוקטרינות הנוקשות של הדת ורצה להיפתח לעולם. בסופו של דבר הוא גם יצא אליו, ומכל המקומות שעל פני כדור הארץ, נחת דווקא כאן.
הכירו את פושקר:
חטפתי קללות, זרקו אותי מהבית
קאלו באבא (35) הוא אדם משכיל שדובר חמש שפות: הינדי, רג'סטאני, עברית (שמשתפרת מדי יום), אנגלית וסנסקריט - השפה העתיקה של מלומדי הודו. כולם קוראים לו קאלו, אבל שמו האמיתי הוא סומיט דוליה. "סומיט זה השם הדתי שלי, שניתן לי בטקס שנערך אחרי הלידה", הוא מספר, "אבל בהודו קורה הרבה שלא משתמשים בשם הדתי, אלא בכינוי. אמא שלי כינתה אותי קאלו - ילד שובב ובלגניסט".
השם באבא מקפל בתוכו את הקונפליקט הגדול של חייו. "באבא זה רב, מורה, מדריך רוחני", הוא מסביר. "הגברים במשפחה שלי הם כוהני דת, וגם אני הייתי אמור להיות כזה. שנים למדתי סנסקריט, הלשון העתיקה של הודו, שזה כמו ללמוד תורה בישראל. בגיל 21 סיימתי את הלימודים והפכתי לבאבא, אבל אחרי חודשיים-שלושה אמרתי לעצמי שזו לא הדרך שלי. במשפחה שלי הכבוד חשוב יותר מכסף, וכשאמרתי שאני לא רוצה להיות כהן דת, פרצה מלחמה. היו לי חלומות אחרים, אבל אמרו לי שזה לא מכובד ולא ראוי. בהודו יש מנטליות מאוד מיושנת, וקשה עד בלתי אפשרי לשנות אותה. חטפתי ביקורת וקללות מכל מיני אנשים, אבל לא פחדתי. אמרתי שאני לא עושה רע לאף אחד, אני בסדר, ושום דבר לא יעצור אותי. אני רוצה לחיות כמו שאני אוהב".
להחלטות כאלה יש כמובן מחיר, והמחיר שהוא שילם היה בהחלט גבוה: זרקו אותו מהבית, פשוטו כמשמעו. "אבא היה קשוח איתי. הרגשתי שאני מוריד את הכבוד שלו בעיר. זו תחושה נוראית, אבל אני איש סבלני וחזק מבפנים. החלטתי שאני אראה להם שאני יכול להצליח בדרך שלי, בלי הקופסה שהם בנו לי כדי לחיות בתוכה".
אחרי שיצא מהקופסה, פתח בפושקר דוכן למכירת בדים לתיירים, שהצליח מאוד. "ב-2007 פגשתי את הישראלי הראשון", הוא נזכר בחיוך. "עד אז לא שמעתי על ישראל. ידעתי שיש מקומות כמו אוסטרליה, אמריקה וניו זילנד, אבל לא ישראל. ואז הגיע אליי בחור שהראה לי נקודה קטנה על המפה וסיפר לי כל מיני דברים – למשל, שאתם שמונה מיליון איש. זה הצחיק אותי, כי בהודו יש ערים שיש בהן יותר משמונה מיליון איש. הוא גם אמר שיש הרבה ישראלים בהודו, אז פתחתי להם חנות מיוחדת למצעים. הישראלים ממש עמדו בתור כדי לשלוח מצעים הודיים הביתה".
הישראלים גם גרמו לו להיכנס למטבח ולהתחיל לבשל. מכיוון שפושקר היא עיר צמחונית, שלא אוכלים בה בשר, דגים וביצים, והוא ידע שלישראלים קשה עם זה, פתח עם שותפים מקום קטן שבו הגיש אוכל ישראלי - חביתה, סלט, לבנה ופיתה. בהמשך למד מאכלים תימניים כמו מלאווח וזיווה, ובשלב הבא היה שם גם קוסקוס. "ב-2009 התחלנו להגיש שם ארוחות שישי, ואני זוכר שהדבר הראשון שהישראלים אמרו זה ש'בלי חלה אי אפשר'. למדתי מחבר קונדיטור להכין חלה 'כמו בארץ', והגשתי שקשוקה, ארבעה סוגי סלטים, מרק וקצת אוכל הודי לגיוון. בארוחה הראשונה היו עשרה אנשים. בשנייה כבר הגיעו 60. מהשלישית כבר הגיעו 100 עד 150 איש כל יום שישי".
בעקבות ההצלחה הורחבה המסעדה הישראלית שלו ונעשתה גסט-האוס בשם "הקואלה", וכאן נכנסת ליטל ברזני לתמונה.
קיבלו אותנו נהדר
ברזני (32), בת קיבוץ שדה נחמיה הסמוך לקריית שמונה, יצאה לטייל בהודו כשנתיים לאחר תום השירות הצבאי. "הייתי בסין, במונגוליה ובעוד ארצות", היא מספרת. "הודו לא עניינה אותי במיוחד, אבל בסוף הגעתי לפושקר, שהיא מקום יפה, מעין נווה מדבר שיש בו אגם גדול, אנשים מעניינים ומכניסי אורחים, אווירה מיוחדת, ריחות, מוזיקה ונופים יפים. את קאלו הכרתי כשהגעתי לגסט-האוס שלו. הייתה שם מסיבה, וראיתי מישהו שרוקד יפה, לבוש בבגדים הודיים לבנים, מבסוט, עם חיוך על הפנים. ככה זה התחיל. אחר כך התחלנו לדבר. אחרי כמה זמן בפושקר נשך אותי כלב והייתי צריכה להגיע לבית חולים. מכיוון שהכרתי את קאלו, פניתי אליו, והוא לקח אותי לבית החולים לקבל זריקה. אחר כך הדברים נעשו יותר רומנטיים. כעבור חצי שנה הייתי צריכה לצאת מהודו כי נגמרה לי הוויזה".
"שנתיים וחצי גילגלנו", ממשיך קאלו. "אני באתי לבקר בישראל, ליטל באה להודו. הבנתי שאם אני רוצה לחלוק את החיים שלי עם ליטל, אני אצטרך לעזוב את הודו ואת העסק המצליח שלי שם ולבוא לארץ. חשבתי שאולי זה מעשה קצת משוגע, אבל הרגשתי שאני יכול להסתדר. אמרתי למנהל שלי שאני עובר לישראל ולא יודע אם אחזור; ארזתי את המוצ'ילה ובאתי לישראל ב-2014. בהתחלה רציתי לגור בתל אביב, אבל הגעתי למסקנה שזו עיר עם יותר מדי אנרגיות, ופחדתי שאתחרפן. אני מעדיף שיהיה לי פחות כסף ולהיות פחות לחוץ".
הם גרים בשדה נחמיה, וברזני מנהלת את המסעדה של בן זוגה וגם מלמדת יוגה. קאלו מקבל כאן פרגון מקיר לקיר, ומסתמן שאפילו המשפחה שלו בהודו מתחילה לפרגן לו. "זה בתהליך", אומרת ברזני. "ההורים שלי קיבלו אותו מהרגע הראשון, אבל במשפחה שלו זה היה פחות פשוט. בשנה שעברה פגשתי אותם אחרי כמעט ארבע שנים שלא היינו בהודו, והם קיבלו אותנו נהדר. קאלו היה בלחץ לפני המפגש, אבל הייתה הרבה שמחה, והרגשתי אצלם ממש טוב".
מה גרם לאשתו של יגאל שילון לנסוע להודו לבד? הקליקו על התמונה:
