כשגראו קאודרדו נרשם ללימודים אקדמיים במדריד, הוא לא היה מסוגל לדמיין עד כמה זה ישנה את מסלול חייו. באותה תקופה הוא החל את הקריירה שלו כרקדן פלמנקו ופנה ללימודים כדי ליצור לעצמו תוכנית גיבוי אם לא יצליח בתחום המחול. מכיוון ששפות הן הצד החזק שלו, ביקש ללמוד איזושהי שפה, רצוי משהו פרקטי כמו סינית או יפנית, "כי אם ללמוד משהו, אז שיהיה שימושי", הוא נזכר. בטופס ההרשמה הוא סימן, באופן כמעט אקראי ובעדיפות אחרונה, את השפה העברית – סימון שלקח אותו לדרכים שהוא לא חלם עליהן. "פתאום אני מקבל הודעה שאין מקום באף אחת מהמגמות האחרות שביקשתי, ושהתקבלתי ללימודי לשון עברית", הוא מספר. "התוכנית הייתה לעשות שם את השנה הראשונה, ואז לעבור לתואר אחר, אבל פתאום הבנתי שאני אוהב את זה, אז המשכתי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הסופרת המפורסמת החלה את דרכה עם מכתב דחייה מעליב
האהבה הזו נמשכת עד היום: קאודרדו הוא לא רק בוגר תואר בעברית, אלא גם מדבר את השפה באופן שוטף, גר בישראל ומשמש רקדן מרכזי בלהקת הפלמנקו הישראלית Compas. כבר שלוש שנים וחצי שהוא כאן, ואת חג המולד הקרוב יחגוג הרחק מעצי אשוח ומסנטה קלאוס, על הבמה של מרכז סוזן דלל בתל אביב, בחזרות על היצירה החדשה של להקתו - "אלבה".
להתעורר על החיים שלי
קאודרדו (30) נולד וגדל בברצלונה, ולפלמנקו נחשף לראשונה בגיל חמש, במהלך חוג שאליו הלך. הוא רקד במשך כל שנות נעוריו, ובגיל 18 עבר למדריד כדי ללמוד מחול במוסד אקדמי מקצועי. את התואר בעברית החל כשכבר היה רקדן במשרה מלאה. ביקורו הראשון בישראל נערך במהלך שנתו השנייה ללימודי עברית, אבל במסגרת עבודתו דווקא. "העלו במצדה את האופרה 'כרמן', והביאו את כל הרקדנים מספרד", הוא מספר. "כשהתקבלתי, נורא התלהבתי, כי בדיוק למדתי על התנ"ך ועל ההיסטוריה של האזור. הבעיה הייתה שבביקור ההוא לא הספקתי לראות הרבה, כי היינו עסוקים בעיקר בחזרות. באותה תקופה גם דיברתי רק עברית תנ"כית, שאותה למדתי במסגרת התואר, ופניתי כאן לאנשים בשפה כזו. אמרתי דברים כמו 'אני רוצה לאמור', והם לא הבינו מה אני אומר, אז אמרתי לעצמי שאני צריך להגיע לכאן כדי ללמוד עברית כמו שהיא באמת".
והוא אכן הגיע לכאן שוב, במסגרת חילופי סטודנטים, והעביר סמסטר באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע. "לקחתי רק קורסים שקשורים לישראל: על מיעוטים, על הסכסוך, וגם עברית כמובן. בסופי שבוע הייתי נוסע לתל אביב, והיה לי ממש כיף". את הסמסטר כאן הוא סיים כשהוא בזוגיות עם ישראלי, ובדיוק כשעלתה ביניהם השאלה איך ממשיכים, ואיפה, המקריות שוב נכנסה לתמונה. "אחי הצעיר, שגם הוא רקדן, חי אז בגרמניה ורקד שם בלהקת בלט. הוא פגש ברחוב רקדן פלמנקו ספרדי שסיפר לו שהוא עומד לנסוע לישראל ולהצטרף ללהקת פלמנקו מקומית. אחי סיפר לו שאני בישראל, והבחור קישר אותי למנהלת האמנותית של הלהקה, מיכל נתן. ככה מצאתי כאן עבודה, ויכולתי להישאר".
כשהוא מצויד בעברית טובה, בעבודה ובזוגיות, עבר לחיות בתל אביב. ההתאקלמות לא הייתה קלה לו. "בהתחלה הייתי אירופאי מדי", הוא מספר. "אני יותר מדי מנומס, וזה לא עובד כאן. בהתחלה הפלתי הכל על בן הזוג שהיה לי. למשל, רציתי שהוא ילך לעשות קניות בשוק, כי אני לא מסוגל: יש שם בלגן, אין תורים מסודרים. יכולתי לעמוד שם ליד הדוכן כל היום ולחזור הביתה בלי שקניתי כלום. הייתי צריך להתעורר על החיים שלי".
אנשים, תפרגנו
היום, כשהוא שוב רווק, קאודרדו חי בדירת שותפים במרכז תל אביב, ולצד פעילותו בלהקה הוא גם מלמד פלמנקו. העברית שלו מצוינת, לא מסגירה את העבודה ששהותו כאן מסתכמת בשנים אחדות בלבד, אבל הוא עדיין מתבונן בנו מהצד. "האנשים פה חמים, ואני מאוד אוהב את זה. אם אתה לבד, תמיד יזמינו אותך לארוחה. ואם אני חולה, וכמובן שאני לא יכול לנסוע לאמא שלי שתטפל בי, אנשים תמיד נרתמים ומוכנים לעזור, וזה משהו שאני מעריך".
עכשיו הוא עסוק בחזרות למופע "אלבה" של להקת Compas, שיועלה לראשונה ב-27 בדצמבר. המופע מבוסס על המחזה "בית ברנרדה אלבה" של המחזאי הספרדי לורקה, מה שאולי יגרום לקאודרדו להרגיש קצת פחות רחוק מהבית. "בהתחלה לא אהבתי את המוזיקה של הפלמנקו", הוא אומר. "היא צעקנית ובכיינית, וכשאתה ילד, זה די כבד, אבל לאט-לאט התחברתי. יש בפלמנקו המסורתי הרבה מאוד אלתור, אם כי המוזיקה בנויה על חוקיות מסוימת. צריך להכיר אותה, וככה יודעים מתי אפשר לאלתר. סולו פלמנקו מביע מה שהרקדן מרגיש באותו רגע: יש הרבה סגנונות, יש שמחים ועצובים, אבל בסוף אתה מוציא את מה שאתה מרגיש בזמן אמת".
כשהוא חושב על העתיד, הרגשות שלו מעורבים. "מצד אחד, אני אוהב את ישראל ואת תל אביב, שהיא מאוד חיה: בבתי הקפה תמיד יש אנשים, וכל המקומות מפוצצים. מצד שני, כדי להישאר פה, אני תמיד צריך להיות תלוי במשהו – עבודה, זוגיות או כל דבר אחר שיכול לתת לי ויזה - ואני לא אוהב להרגיש תלוי באחרים, ככה שאני לא יודע מה יהיה איתי. הישראלים חושבים שכולם שונאים אותם, וזה לא נכון. כשהתעסקתי בנושא של הוויזה, כל הזמן רציתי להגיד לפקידים: 'אנשים, תפרגנו'. אני אמנם הגעתי לכאן כתוצאה מצירוף מקרים, אבל גם אני וגם אנשים שלמדו איתי בספרד - כולנו אוהבים את המקום הזה".
הוא רקדן ישראלי, ויש לו סיפור חיים יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
