כשמביטים בה רוקדת על הבמה לצלילי מוזיקת פלמנקו וסוחפת את הקהל בכל תנועה ותנועה, קשה להאמין שמיכל נתן (53) - רקדנית, כוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של להקת הפלמנקו הישראלית קומפאס - נולדה עם רגליים עקומות, אבל זו עובדה. בגיל חמש לקחו אותה הוריה לאורתופד, הציגו בפניו את רגליה, והוא המליץ שבמקום להתקין סדים על הרגליים, הילדה תלמד בלט. ההורים נענו להמלצה ושלחו את בתם ללמוד בסטודיו למחול ברחובות. מה שהתחיל כשיטה לטיפול בבעיה רפואית, הפך לאהבה גדולה ולחלק מרכזי בחיים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"בשנתיים הראשונות שבהן למדתי בלט, לא התחברתי לעולם הזה ונהגתי להפריע למורה", מספרת נתן, "אבל הכל השתנה כשנסעתי עם ההורים לשליחות בדרום אפריקה במסגרת עבודתו של אבא שלי. הוריי רצו שאמשיך את הטיפול ורשמו אותי שם לבית ספר יוקרתי לבלט. המקום כל כך הקסים אותי, שהפכתי להיות בלרינה קטנה וממושמעת. כבר בגיל שבע החלטתי להפוך את הריקוד לקריירה".
נתן המשיכה לרקוד בלט עד שהשתחררה מצה"ל, ואז הגיעה לצומת דרכים. "הבנתי שלא אוכל להמשיך לרקוד בלט קלאסי בגלל מבנה הגוף שלי. עד גיל 14 היה לי גוף של ילדה, ואז הוא החל להתפתח ונעשה נשי יותר. בזמנים ההם הייתה דרישה מרקדנים למבנה גוף נערי, שלי לא היה, אז כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לחפש סגנונות מחול אחרים. החיפושים נמשכו שנים, ובמהלכם למדתי מחול מודרני, בוטו יפני ומחולות אתניים אחרים. במהלך החיפושים פגשתי גם את הפלמנקו, שבו, בניגוד לבלט הקלאסי, יש לך אפשרות לבטא את האינדיבידואליות שלך. ההיכרות עם סגנון הריקוד הזה הייתה כמו התאהבות ממבט ראשון".
הכירו את להקת קומפאס בניהולה האמנותי:
חיים על הקצה
מהרגע שבו התאהבה בפלמנקו, החליטה להתמקצע בו והלכה ללמוד אצל סילביה דוראן, מהדמויות הבולטות בפלמנקו הישראלי. אחרי שלוש שנים הבינה שאם היא רוצה להיות רקדנית גדולה באמת, עליה לטוס לארץ מוצאו של הפלמנקו. וכך, שבוע לאחר שנישאה ליאיר שיינפלד, העוסק במכירות, עלו השניים על מטוס והגיעו לספרד, שם השתלמה נתן אצל גדולי המורים וכן הופיעה ולימדה בעצמה. "בעלי תמך בי לאורך כל הדרך", היא אומרת. "הרבה בחורים שיצאתי איתם לפניו לא ידעו איך לאכול את זה שאני רוצה להיות רקדנית מקצועית, אבל הוא מאוד הבין את זה, ויש בינינו כבוד הדדי ומקום לכל אחד לממש ולהגשים את עצמו. הוא גם קיבל את ההחלטה שלי להמשיך לרקוד בתור אמא".
בני הזוג הורים לשלושה ילדים: עמרי (22), ליה (20) ואיתן (17). "במשך השנים השילוב בין הקריירה לאמהות היה מאתגר", אומרת נתן, "אבל היה לי ברור שלא אשנה את חיי. אני מאוד אוהבת את העולם שלי, ולא מצאתי סיבה לסיים אותו רק בגלל שהפכתי לאמא".
בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת סיימה המשפחה את השהות בספרד וחזרה לישראל. לקראת סוף העשור הקימה נתן את להקת קומפאס. בנוסף להיותה המורה והמנהלת האמנותית של הלהקה, נתן גם רוקדת בה. יש בהרכב שמונה רקדנים בני 20 עד 30, והיא מבוגרת מהם בשני עשורים לפחות, "אבל פער הגילאים לא מלחיץ אותי", היא אומרת. "בניגוד לבלט ולמחול מודרני, שם הרקדנים מגיעים לשיאם בגיל 35 ואז פורשים, בפלמנקו אפשר לרקוד כל עוד אתה רוצה והגוף מאפשר לך. יש בפלמנקו משהו מאוד בשל, שלא מצריך ממך לקרקר כמו תרנגול צעיר. בעיניי יש חן גם ברקדנים מבוגרים וגם בצעירים, והשילוב הוא יפה".
אחת הרקדניות הצעירות בלהקתה היא בתה ליה, שנמשכה למחול מגיל צעיר, וכשהייתה בת 12 ביקשה ללמוד פלמנקו. "היא למדה אצל רקדנית מהלהקה, וכבר מההתחלה ראיתי שיש לה את זה, שהפלמנקו בא לה בקלות. למרות העובדה שהיא הבת שלי, אני לא נותנת לה יחס מועדף, והיא צריכה להוכיח את עצמה בדיוק כמו כולם. כרגע היא מאוד נהנית, אבל אני חושבת שבסופו של דבר היא תפנה לתחום הרפואה, ואני מבינה אותה, כי יש במקצוע הזה הרבה מאוד קשיים.
"קודם כל, זה תחום מאוד קשה מבחינה כלכלית, ומי שמחפש ביטחון כלכלי לא יכול לעבוד בו. רקדנים תמיד חיים על הקצה, והמשכורות נמוכות מאוד גם בארץ וגם בחו"ל. מעבר לכך, הריקוד מלווה בחשיפה נפשית: כשאתה רוקד על הבמה, אתה חושף הרבה מעצמך, ולא תמיד קל להתמודד עם מי שאתה. יש גם תופעה של הפרעות אכילה שנובעות מהלחץ להיות עם מבנה גוף נערי. לי היו הפרעות אכילה במשך שנים, במיוחד בנעורים, כשהגוף שלי התפתח.
"בתחום הזה קיימות גם הטרדות מיניות, ונחשפתי להרבה. למשל, הגעתי לאירוע מסוים של איזו הפקה, ואחד האורחים שהכרתי באופן אישי הציע לי שאבוא איתו לשירותים. סירבתי מיד. מצד שני, לפעמים סתם נוצרת תדמית רעה לרקדנים מסוימים. אני זוכרת שהזמינו אותי לאודישן ללהקה ספרדית, ומכרה שלי אמרה לי שהבוחן ידוע כמי שמטריד מינית ושהוא לא מקבל נשים שלא ממשיכות איתו הלאה. פחדתי, ובכל זאת החלטתי להגיע לאודישן. היינו רק שנינו באולם חשוך וגדול, והוא קיבל אותי מיד; לא הייתה שום הטרדה מינית מצידו, וגם אחרי שנים אנחנו עדיין בקשר טוב".
נתן בראיון לתוכנית "לחיות טוב" בערוץ 2:
תאונה ונפילה
קושי נוסף שעליו נתן מצביעה הוא ההתמודדות הפיזית. "זה תחום שחשופים בו מאוד לפציעות גופניות", היא אומרת, "ואם נפצעת, אתה עלול לא לחזור לריקוד".
היא עצמה נפצעה קשה בגיל 17, בתאונת דרכים, כשבן זוגה לשעבר חצה צומת ברמזור אדום, ושתי מכוניות התנגשו ברכב שבו הם נסעו. נתן נחתכה בעיניה ובפניה, עברה כמה ניתוחים ואושפזה בבית החולים שיבא. לפני 15 שנה נפצעה שוב כשנפלה מסולם בעת שסידרה את הווילונות בסטודיו שלה. היא מתחה גיד בכתף, וכתוצאה מכך לא הייתה מסוגלת להזיז את ידה. "הרופאים אמרו לי שהיד שלי לא תחזור לעצמה, אבל לא הייתי מוכנה לקבל את זה. לאט-לאט עבדתי על היד, הרמתי משקולות ועשיתי מתיחות תוך הקשבה לגוף, ואחרי שנה היד החלימה ואני חזרתי לרקוד".
היא לא מפסיקה לרקוד. בימים אלה מוצג ברחבי הארץ המופע ה-19 של להקתה – "כימיקה", מהמילה כימיה, דבר שלדברי נתן חייב להיות בין הרקדנים, התזמורת והקהל. המופע כולל מוזיקה ושירה חיות, ומתארח בו הרקדן הספרדי אדריאן סנטנה. מופע נוסף של הלהקה הוא "שלגיה ושבעת הגמדים", הפקה לכל המשפחה המציגה את האגדה הידועה דרך ריקודי פלמנקו ועם טקסטים בעברית ובערבית. "הופענו מול ילדים דוברי ערבית ועברית", אומרת נתן, "והיה מדהים לראות איך ילדים מתחברים לעולם של הריקוד, ובמיוחד לפלמנקו. הריקוד מצליח להעביר את הסיפור אפילו יותר ממילים".
______________________________________________________
"אני עוד מעט בת 30, אין לי בן זוג, בקרוב אוותר על הופעות כדי להקים משפחה". הקליקו על התמונה:
