>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"התחלתי לרקוד באופן מסודר בגיל שלוש, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני רקדנית", היא אומרת. "בגיל שש נכנסתי למסלול לימודים בקונסרבטוריון, אחרי 12 שנה סיימתי שם בהצטיינות עם בגרות במחול, ומאז לא הפסקתי לרקוד. בהתחלה רקדתי בלט ומחול מודרני, אבל בגיל 14 התחילו להעביר לנו שיעורי פלמנקו, והתאהבתי בזה. משהו בפלמנקו דיבר אליי, וידעתי שזה הכיוון שלי. לא ניגשתי אפילו לבחינה פסיכומטרית כי ידעתי שאין טעם: ידעתי שהתחום שלי זה ריקוד, יצירה ואמנות.
"בצבא הייתי מש"קית ת"ש, אבל לא הפסקתי לרקוד. הייתי חלק מלהקת הפלמנקו הישראלית, והתמזל מזלי שהמפקדת שלי בקורס רקדה פלמנקו בעצמה, כך שהיא באה לקראתי ואיפשרה לי לצאת הביתה כל יום כדי שאוכל לרקוד, להופיע וללמד".
כבר במהלך השירות הצבאי ידעה שהיעד הבא שלה הוא לימודי ריקוד בסביליה שבספרד, ואחרי השחרור החלה לחסוך כסף כדי להגשים את החלום. "עבדתי בשתי עבודות, ישנתי שלוש שעות בלילה, עשיתי כל מה שאפשר כדי לחסוך כסף לטיסה. בבוקר עבדתי במסעדה אחת, בערב במסעדה אחרת, ובין לבין הופעתי ונתתי שיעורי פלמנקו. בדיעבד אני לא יודעת איך הצלחתי לעשות את זה, אבל עבדתי בלי הפסקה עד שחסכתי מספיק כסף כדי לטוס.
"אנשים אמרו לי: 'איזה אומץ יש לך, לעזוב הכול בלי לדעת לאן את הולכת, בלי שפה', אבל אני לא הרגשתי ככה. רציתי את זה במשך שנים, והרגשתי שאני מגשימה חלום. לא הייתה לי חוויה קשה. אחרי שנתיים-שלוש התחילו געגועים הביתה וגעגועים לאוכל של אמא ושל סבתא; עד היום אני מתגעגעת, אבל האמנות והריקוד סוחפים אותי. אני גרה בספרד כבר שמונה שנים, ואני מאוד שמחה שם".
ההשתקעות שלה בספרד הייתה קלה יותר בזכות מלגת לימודים שקיבלה מטעם קרן עדי לפלמנקו בישראל. היום היא גרה בסביליה, והראיון הזה התבצע באמצעות הסקייפ. "מסביליה אני נוסעת לכל העולם", היא מספרת. "יש לי מקומות קבועים שאני מופיעה בהם, ואני משתתפת גם בפסטיבלים", היא אומרת. "מאז שהגעתי לסביליה, התחלתי להגשים חלומות, וכל פעם החלומות התפתחו והגיעו למקום יותר ויותר גבוה. בהתחלה, לדוגמה, רק למדתי. אחרי שנתיים של לימודים התחלתי להופיע במועדוני 'טבלאו', שהם מועדוני פלמנקו קטנים. אחר כך התחלתי ללמד. בשלב הבא הזמינו אותי להופיע בהולנד, ומאז אני מופיעה בכל העולם. כל שנה אני נוסעת לכמה חודשים להופיע וללמד בסין, וגם הייתי בבלגיה לא מזמן, והופעתי בצרפת, ביוון ובאיטליה".
צפו: עדי עקיבא על הבמה
המחיר של להיות ישראלית
היא נולדה בכפר סבא ל"משפחה ממוצעת", כהגדרתה. אמה ילידת תימן ועוסקת בקוסמטיקה; אביה יליד איראן ועובד במפעל.
"ההורים שלי לא אקדמאים", אומרת עקיבא, "וכל החיים הם היו צריכים לעבוד קשה לפרנסתם. למרות הכול, הם דחפו ועודדו אותי. כשלמדתי ריקוד בגיל שש בקונסרבטוריון, היה להם מאוד קשה לשלם את שכר הלימוד. זה עלה הרבה מאוד כסף. אמא שלי הגיעה, בכתה שאין לה כסף, וכשהמנהלת ג'ודי ברקן שמעה שמדובר בי, היא באה לקראת אמא שלי בהסדר התשלומים והשאירה אותי שם. בזכותה אני רוקדת. עד היום אנחנו בקשר קרוב. אני אסירת תודה לה על כך שהיא גילתה את הכישרון שלי כבר אז".
למרות הקשיים הכלכליים שהיו בבית, היא מתארת את ילדותה כ"מאוד שמחה". עד היום היא קשורה מאוד להוריה ולשני אחיה ובעיקר מתגעגעת אליהם ממרחקים. "היום אין בעיה לשמור על קשר", היא אומרת. "הטכנולוגיה באה לעזרתי: יש סקייפ, יש טלפונים. כשנולדה לי אחיינית חדשה לפני כמה שבועות, ישר לקחתי טיסה ובאתי לראות אותה. כשיש אירועים גדולים במשפחה, אני לא מפספסת אותם".
לדבריה, עובדת היותה ישראלית פוגעת בה לפעמים. "קרה שהלהקה שבה אני חברה הופיעה בדובאי, ולא יכולתי להצטרף אליה. גם לא יכולתי להשתתף בפרויקטים בערב הסעודית שהציעו לי. הישראליוּת שלי קצת מפריעה לפעמים, אבל לא נורא, אני גאה להיות ישראלית. אני גם יודעת לא להיכנס לפינות בהקשר הזה: כשאני שומעת ביקורת על ישראל, אני בוחרת לא להתייחס אליה בכלל. אני מעדיפה לדבר על הדברים האלה רק עם חברים קרובים, שאיתם אני מרגישה בנוח. אני חייבת לומר שאני גם מקבלת חיבוקים כי אני ישראלית. יש הרבה אנשים, שכשהם שומעים שאני ישראלית, הם מתלהבים מאוד".
הרבה יותר מריקוד
לעקיבא חשוב להדגיש שהפלמנקו הוא לא רק ריקוד. "מדובר באמנות רחוב", היא מסבירה, "אמנות טוטאלית של שירה ומוזיקה, וכרקדנית אני מנסה להעביר הלאה את האמנות הזו. אני גם תמיד אומרת שהפלמנקו הוא לא רק עניין טכני של צעדים או מקצבים, ולכן הוא סוחף כל כך. בסביליה נושמים את הפלמנקו: זו דרך חיים, דרך להביע את עצמך, להביע רגשות, ולא רק על הבמה. זו גם דרך לתקשר בין אנשים ברחוב. אני לא מפסיקה לגלות עוד ועוד דברים על התחום הזה".
יש לא מעט רקדניות ספרדיות שהפלמנקו זורם בעורקיהן מילדות. איך הצלחת להשתלב ביניהן?
"אני חושבת שזה בעיקר עניין של אמונה ודבקות במטרה. אני מכוונת למשהו, מפוקסת עליו ובאה באנרגיות טובות, ובזכות זה אני מצליחה. אני מרגישה כאילו כל יום אני נחשפת קצת יותר, מורידה עוד ועוד שכבות, חושפת את עצמי, וכנראה שזה נוגע באנשים. אני גם עובדת מאוד קשה על הטכניקה".
עשית ויתורים למען הקריירה?
"המון ויתורים. אני עוד מעט בת 30, אין לי בן זוג, בזמן שרוב החברות שלי כבר נשואות, חלקן גם עם ילדים. זה חסר, וזה מחיר שאני משלמת. בקרוב יגיע היום שאעשה ויתורים לצד השני - אוותר על הופעות וארצה לבנות משפחה".
