"יש לי מחלה נבזית", אומר שמואל אימברמן על הפריקנסון שבו לקה לפני כעשר שנים, ושבגללו הוא מעביר כיום את רוב שעותיו בסלון ביתו שבהוד השרון, ובמקום לביים סרטים וסדרות, מסתפק בצפייה בהם. אימברמן (81) אמנם מפוכח לגמרי וגם משתדל לשמור על אורח חיים פעיל – בבוקר הראיון השתתף באירוע משפחתי, בערב הקודם ביקר בתיאטרון – אבל בשביל אדם כמוהו, שכל חייו לא הפסיק לעבוד, זה ממש לא מספיק.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ראיון: השמאלני מישראל נעשה חזן בבית כנסת בגרמניה
אדם כמוהו, שהוביל הפקות ענק בארץ ובחו"ל, כתב תסריטים רהוטים, נתן הוראות בימוי מדויקות, ניהל משאים ומתנים קשוחים - מוצא את עצמו מגמגם עכשיו. אימברמן מתחיל לדבר, בן שיחו מתרשם שהוא עומד להגיד משהו מעניין, ואז חוט המחשבה שלו ניתק לפתע, ושתיקה מביכה ממלאת את החדר. המבוכה היא בעיקר שלו. "אני מאוכזב מחוסר השליטה שלי בעצמי", הוא אומר. "לגמגם בראיון – זה דבר שלא היה לי מעודי. אני גם לא עובד הרבה: יושב שעות ליד המחשב וסתם מתקתק. אהבתי את עצמי יותר כמו שהייתי פעם. הייתי כוכב במלוא מובן המילה".
אלמלא המחלה הנבזית, סביר להניח שהיה ממשיך לככב, ובימים אלה היו רואים בבתי הקולנוע סרט חדש שלו - "היער השחור", מותחן על צעיר ישראלי שנפצע קשה בלבנון ומתאהב ברקדנית גרמנייה, שאחיה הצלם נהרג מירי ישראלי בכפר כנא. הרעיון נולד בעקבות טיול שערך אימברמן בגרמניה לפני מספר שנים. "בהתחלה לא נהניתי, כי זו גרמניה", הוא מספר. "אחר כך נסענו ליער השחור, שמצא חן בעיניי, ועדיין היה לי קשה עם זה שאנחנו בגרמניה. חשבתי על אבא שלי, שכל המשפחה שלו נספתה במלחמה, ובמשך שנים הוא אפילו לא הסכים לקבל פיצויים, והנה אנחנו בגרמניה, מטיילים בצורה כל כך פשוטה. זה לא הרפה ממני".
אחרי שחזר לארץ, החל לכתוב תסריט, אבל בתוך זמן קצר התחיל הפרקינסון להגביל אותו בצורה משמעותית, ואימברמן הבין שהוא לא יוכל יותר לעשות קולנוע. הפתרון: במקום לביים סרט, כתב ספר. "היער השחור" נפרד מהמסכים, עלה לאחרונה למדפים ותפס מקום לצד "מיייקינג-אוף" - אוטוביוגרפיה שראתה אור לפני חמש שנים, ובה תיאר אימברמן את חייו, יצירתו ומחלתו.
צפו בו מספר על כך בסרטון שצולם ב-2013:
קטן, אבל גאון
לפני 12 שנה קיבל אימברמן פרס הוקרה מיוחד מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה "על מכלול עבודתו ועל תרומתו לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל". הפרס הוענק לו בצדק, אבל אי אפשר לומר שהוא שיקף את היצירה שלו במלואה, שכן בתחילת דרכו עסק אימברמן גם במוזיקה, על אף שמעולם לא ניגן בשום כלי ולא למד לקרוא תווים. "אז איך הלחנתי שירים? אני גאון", הוא מכריז. "קטן, אבל גאון".
ב-1964, כשעוד היה חבר קיבוץ דן שבגליל, ופסגת יצירתו האמנותית הייתה הדרכה של להקת חובבים במשק, הלחין שיר בשם "לאור הנר", שאת מילותיו כתב ברוך שדה, ושלח אותו לפסטיבל הזמר. "ואז הודיע לי חנוך חסון, המפיק: 'הוועדה רוצה את השיר הזה, אבל עם טקסט אחר'. נסעתי ליעקב שבתאי, שגר אז בקיבוץ מרחביה, וביקשתי ממנו טקסט. אחרי שעה הוא נתן לי את המילים החדשות, וככה נולד 'הרחק בלילה', שאמנם לא זכה בשום פרס, אבל מאז מתנגן לי בראש, ואני מניח שגם בהרבה ראשים אחרים".
שנה לאחר מכן התקבל לפסטיבל שיר נוסף שלו, "ליל קרב", שזכה במקום השלישי (ראו תמונה למעלה). השיר הבא שהלחין, ושהיה ללהיטו הגדול ביותר, הוא "אנחנו לא צריכים", שאבי קורן כתב, ושלמה ארצי מבצע בהופעות עד היום:
הקשר האמיץ שלו למוזיקה מתבטא גם בכך שבסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 ביים עשרות קליפים לזמרים ישראלים, ובעיקר ללהקות צבאיות: אימברמן הוא האיש שהכניס את שלמה ארצי לאמבטיה ("כשאהיה גדול", ראו סרטון למעלה), זרק את טוביה צפיר לאגם ("אחד חולמני"), הרקיד את שלום חנוך למרגלות הגולן ("הללויה"), שם קסדה על ראשו של שלמה בראבא ("שירו של צנחן"), הלביש את מתי כספי בבגדי ליצן ("אני מת"), ועוד. "כל אלוף פיקוד רצה שאצלם את הלהקה שלו לטלוויזיה", מספר אימברמן. "קרסתי מרוב עבודה". באותה תקופה הוא גם עשה היסטוריה, כשביים את סדרת הדרמה המקורית הראשונה שהוקרנה בטלוויזיה הישראלית – "חדוה ושלומיק". בהמשך ביים, כתב והפיק סרטים רבים ("שתי דפיקות לב", "בוא נפוצץ מיליון", "חמש-חמש", "לא שם זין", "מנת יתר") וכן סדרות, תוכניות בידור, סרטים תיעודיים ופרסומות. העשייה הזו הפגישה אותו עם רוב האמנים הבולטים שפעלו כאן ב-50 השנים האחרונות, והוא זוכר את כולם. זרקתי לו שמות של אייקונים, ואימברמן חפר בזיכרון ושלף ממצאים ארכיאולוגיים מופלאים, למרות הפרקינסון.
אריק איינשטיין.
"הייתי אז חבר קיבוץ, ופתאום קיבלתי טלפון ממנו. הוא אמר: 'אני רוצה לשיר בפסטיבל את השיר שלך, 'הרחק בלילה'. כמה אני צריך לשלם לך?' אמרתי לו: 'אתה לא צריך לשלם', וגמגמתי כמו שאני מגמגם עכשיו, אבל אז זה היה מהתרגשות. אריק איינשטיין רוצה שיר ממני? הוא הרי היה כוכב ענק כבר אז. והוא התעקש: 'אני צריך לשלם לך כסף, לתת לך משהו'. אמרתי: 'שום דבר'. הוא שר את השיר, אבל אחר כך לא היה בינינו שום קשר. הוא רק ביקש ממני רשות וקיבל ממני רשות".
דודו טופז.
"אוי, זה נורא. האיש הזה שאל אם אני מוכן לעשות איתו את הסרט 'תל אביב-לוס אנג'לס'; שמחנו, החלטנו, חתמנו, התחלנו לעבוד, ומאז, כל יום, שבועות וחודשים, הייתי מקבל ממנו טלפון בארבע בבוקר. בוקר-בוקר, שבועות וחודשים, הוא היה מצלצל בגלל דברים שקשורים בניפוח אגו בצורה בלתי רגילה. צר לי עליו ועל מה שקרה לו, אבל האיש הזה היה יותר מדי מאוהב בעצמו ובדברים שהוא עשה. אשתי יכולה להעיד. הוא היה מצלצל בארבע בבוקר על שטויות. למשל, 'למה אתה אומר שזה שחור כשזה כחול?' ואני אומר לו: 'השעה ארבע בבוקר. זה מה שחשוב לך בארבע בבוקר?' אבל הוא - שום בעיה, שום דבר, הוא מלך העולם. יכולתי לדעת שזה ייגמר רע. נכון, הוא לא האמן היחיד שאוהב את עצמו, אבל אצלו זה היה במינון הרבה יותר גבוה".
דן בן אמוץ.
"תותח. טיל בליסטי. אף אחד לא הבין למה הוא נתן דווקא לי לעשות סרט מהספר שלו 'לא שם זין'. הרבה אנשים רצו, והוא התלבט הרבה זמן. קבענו פגישה בבית שלו ביפו, ובטלפון הוא ביקש שאביא לו מאבולעפיה שני בייגלך – אחד עם מלח ואחד עם סומסום. הפגישה נגמרה, וכשראיתי שהוא לא אוכל אותם, אמרתי לו: 'מה עם הבייגלה? לא נגעת בו'. הוא חייך ואמר: 'תלמד משהו, ילד. את הדברים הטובים באמת אני תמיד משאיר לסוף'".
יהורם גאון.
"איתו עשיתי את הסרט 'מטולדו לירושלים' ותוכנית שירים לטלוויזיה. ליהורם אתה בא בחרדת קודש. כשהוא שר בלאדינו, אתה לא מבין רבע מילה, אבל הוא גורם לך להתאהב בשפה הזו. פתאום אותה אוכל לאדינו, שותה לאדינו, מחבק לאדינו, שר יחד איתו למרות שאתה לא דובר את השפה. והיה תענוג לעבוד איתו".
ירדנה ארזי.
"היפה של להקת הנח"ל. היא לא הייתה כוכבת מהתחלה, אבל אי אפשר היה להתעלם מהמראה שלה. היא נראתה נהדר. אני זוכר הרבה קליפים, הרבה שירים, שהיא סחבה על הכתפיים שלה לבד. היא טובה מאוד".
מירי אלוני.
"בשיר 'יום כביסה' רציתי שהיא תיכנס לדוד של מכונת כביסה במכבסה של כפר גלעדי, והיא לא הסכימה. אמרה: 'אני לא שרה, לא רוצה לעשות את זה'. הצלם ניגש אליי ואמר: 'תזרוק אותה', אבל העפתי אותו. אחרי כמה דקות החלטתי לעשות תרגיל ואמרתי לצוות לכבות פנסים, לקפל ציוד: 'חוזרים לתל אביב'. זה עבד: מירי נבהלה ונכנסה למכונת הכביסה כמו שרציתי. היא עשתה בדיוק מה שביקשתי ממנה, ועשתה את זה נפלא. אחרי שהיא השתחררה, בחרתי בה לשיר את שני השירים ב'חדוה ושלומיק'".
אין להם זכר
כל החומרים הנפלאים האלה מאוחסנים עכשיו בארגזים, לקראת מעבר של הבמאי הוותיק לדיור מוגן. ייתכן שבמדינה אחרת היו שולחים לאמן במעמדו ארכיבאי מקצועי שיעזור במיונים, ועל הדרך אולי ימצא איזשהו פריים נדיר שלא הוקרן מעולם; אימברמן נאלץ לעשות הכל בעצמו, כשהוא נעזר באשתו מרגלית, בילדים טל, נעמה ואיילת ובשבעת נכדיו.
עם האמנים הרבים שאיתם עבד, אין לו קשר. כשנודע שלקה בפרקינסון, פנו אחדים מהם לצד שלישי והתעניינו במצבו, אבל איש לא טרח לבוא לבקר או להרים טלפון. את אימברמן זה מאכזב. "עבדתי עם מאות אנשים, אולי אפילו אלפים, ויש לי חלק בקריירה שלהם", הוא אומר. "הייתי מצפה לקבל מהם איזשהו יחס, אבל אין להם זכר".
מי שהפתיע אותו לטובה בהקשר הזה הוא שלמה ארצי, שלפני שנים אחדות הזמין אותו להופעה שלו ברעננה. בשלב מסוים של המופע כוונו המצלמות אל בני הזוג אימברמן, שישבו במרכז השורה השלישית, וארצי סיפר לקהל על הקליפים הראשונים שבהם השתתף, כששירת בלהקת חיל הים, ועל האיש שביים אותם ואחר כך הלחין לו להיט ענק שמלווה אותו עשרות שנים. אימברמן ואשתו קרנו מרוב אושר. יותר מזה הם לא היו צריכים.
__________________________
רבים מהשירים שביים אימברמן הולחנו על ידי אבא שלה. הקליקו על התמונה:
