יותר מכל היא זוכרת את הידיים: זוהי האסוציאציה הראשונה שעולה במוחה כשאומרים לה את המילה "אבא". "לא יודעת למה", אומרת קרן רוזנבלום-פולק. "אולי כי היו לו ידיים נורא יפות, גדולות כאלה, וזה משהו שנורא מזוהה אצלי איתו. והיה גם הליטוף. הוא היה מלטף אותי הרבה. היה אבא חבקן ולטפן".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
הידיים שחיבקו וליטפו אותה גם פרטו על קלידי הפסנתר והפיקו שורה ארוכה של להיטי נצח ויצירות מופת. הנה רשימה חלקית של שירי יאיר רוזנבלום, שהיום (27.8) מלאו 20 שנה למותו: "ליל חניה", "מה אברך", "גבעת התחמושת", "על כפיו יביא", "בשמלה אדומה", "ישנן בנות", "שלווה", "בלילה על הדשא", "מסביב למדורה", "היה לי חבר, היה לי אח", "בתוך", "מיקה", "בנימין זאב", "להיות לבד". רוזנבלום, שנפטר בגיל 52, לא הספיק לקבל את פרס ישראל על השירים האלה – גם פרס אקו"ם הוענק לו רק ברגע האחרון, כשהתברר שהוא גוסס מסרטן – אבל בעשורים האחרונים זוכה יצירתו לעדנה: מושמעת יותר, מוערכת יותר, נחקרת יותר.
אפילו אוניברסיטת בר אילן, לא בדיוק מעוז של תרבות הפופ, ערכה לאחרונה כנס שהוקדש לו. האולם בן 300 המקומות היה מלא עד אפס מקום באנשי אקדמיה – חלקם הגדול בני 70 לפחות, רובם המוחלט חובשי כיפות או פאות – וההרצאות כללו מושגים שנראו רחוקים מעולמם הרוחני של מרבית הנוכחים: להקה צבאית, גיטרה חשמלית, מהפכת הרוק, חטיבת כלי קצב, פסטיבל הזמר. הוזכרו גם רבים מהאמנים שהיו חניכיו של רוזנבלום במהלך שירותם בצה"ל, והרשימה אינסופית: שלום חנוך, שלמה ארצי, ירדנה ארזי, גידי גוב, דני סנדרסון, רבקה זהר, שלמה בראבא, מירי אלוני, דפנה ארמוני, אבי קורן, שולה חן, שלומית אהרון, דורית ראובני, חנן יובל – כולם היו בניו. בתו קרן ישבה במרכז השורה הראשונה, נהנתה מכל רגע ובעיקר השתאתה לנוכח השינוי שחל במעמדו של אביה: מי שבשנותיו האחרונות התפרנס מעבודה עם להקות נוער וחבורות זמר וארגן חגי משק בקיבוצים, נחשב כיום לאחד מענקי המוזיקה הישראלית, ושמו מוזכר בנשימה אחת עם אייקונים בסדר גודל של סשה ארגוב, משה וילנסקי, נעמי שמר ונחום היימן ז"ל.
"יש כאן איזושהי הכרה שהוא לא זכה לה בחייו", אומרת רוזנבלום-פולק. "הוא עצמו כן הרגיש את ההישגים של חייו; הוא נפטר בתחושה שהוא השיג המון, אבל אני חושבת שההכרה בהיקף התרומה שלו היא תוצאה של אפקט מצטבר, והמקום שלו בפנתיאון הוא משהו שנבנה לאט-לאט אחרי מותו".
איך את מסבירה את זה?
"יש כאן תהליך של הפיכת משהו לקלאסיקה. לעובדה שהוא איננו יש חלק חשוב בתהליך הזה. גם לתוכניות הריאליטי, שבהן מחדשים שירים שלו, יש קשר. פתאום יש לשירים שלו איזשהו תוקף חדש וצעיר. ילדים בגילאים של הבת שלי מתוודעים לשירים האלה ורואים בהם קלאסיקה שאפשר לחדש".
השיא כנראה עוד לפנינו. "ממש עכשיו פנה אליי הבן של יורם טהרלב, דניאל, וסיפר לי שפנו אליו אנשים של דיזי ראסקל, ראפר בריטי מאוד ידוע שלקח דגימה מ'אנשי הדממה' ומשתמש בה. אני מוכרחה להשמיע לך. זה הזוי".
היא מושיטה לי את הסלולרי. בהתחלה שומעים את החלילן של להקת חיל הים 1970, אבל כעבור שניות אחדות - היכן ששלמה ארצי וחבריו נכנסים עם "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה/ הרעש עושה לנו חור באוזניים" - מגיע טקסט באנגלית שאין לו שום קשר ללוחמי השייטת. "אין לי מושג איך זה קרה", אומרת מי שעשויה להרוויח הרבה כסף אם השעטנז המוזר הזה יצליח, "אבל יש לי חבר שעוסק במוזיקה אלקטרונית, אז קודם כל הוא עף לגמרי כשאמרתי לו את השם דיזי ראסקל, כי כנראה שמי שמכיר יודע שזה שוס, והוא גם אמר שיש שם אנשים שמתעסקים בדגימות, יושבים וחופרים ומחפשים כל מיני חומרים אזוטריים ביוטיוב".
אז אולי ליאיר רוזנבלום יהיה בקרוב להיט בינלאומי?
"יכול להיות", היא צוחקת. "לך תדע. כמו אמינם ודיידו".
אבא במשרה מלאה
יאיר רוזנבלום נולד בתל אביב ב-1944, שירת בלהקת הנח"ל כאקורדיוניסט, ואחרי שחרורו כתב לה את שירו הראשון, "חופשה רבע שנתית". מאוחר יותר התמנה למנהל המוזיקלי שלה, ובהמשך הפך למוזיקאי הבולט בבידור הצה"לי כולו: הוא הלחין ועיבד מאות שירים ללהקות הצבאיות וכן הדריך וניהל מוזיקלית רבות מהן. במקביל, עבד בשוק האזרחי עם הגשש החיוור, רבקה מיכאלי, יוסי בנאי ואחרים.
בתחילת שנות ה-70 נישא לעדנה רמות, שהייתה קצינת חינוך בפיקוד מרכז, וב-1973 נולדה בתם היחידה, קרן. "המוזיקה הייתה בבית כל הזמן", היא אומרת. "היא הדבר שהגדיר אותו ואפיין אותו כבן אדם, ועובדת היותו אמן הייתה מאוד נוכחת, עם מצבי הרוח וכל מה שקשור לזה. אני התחלתי לנגן בגיל צעיר, והוא מאוד אהב את מה שעשיתי ומאוד האמין בי, אבל אף פעם לא דחף אותי בצורה אקטיבית. נהפוך הוא: בתור ילדה רציתי להשתתף בפסטיבלי ילדים, והוא לא הרשה לי".
ב-1980 נסעה המשפחה ללונדון ושהתה שם חמש שנים. "זה היה אחרי תקופת הזוהר", אומרת רוזנבלום-פולק ומתכוונת לנסיגה בקריירה של אביה, שהחלה עם פירוק הלהקות הצבאיות בסוף שנות ה-70 ונמשכה בשנים הבאות, בין השאר בהשפעת "הלהקה", סרטו של הבמאי אבי נשר. הסרט, שיצא לאקרנים ב-1978 והפך לקאלט, כלל גרסאות חדשות לשירים של רוזנבלום, ובכך הגביר את הפופולריות שלהם, אבל הוא גם שפך אור על אירועים קשים שהתרחשו בלהקות הצבאיות: ראו שם התעללויות, השפלות, טרטורים; הוצגו יחסים בעייתיים בין החיילים לבין הבמאי והמנהל המוזיקלי. איש לא הכחיש שחלק מהסצנות התבססו על חומרים מהמציאות ועל דמויות אמיתיות – ובראשן המלחין רוזנבלום והבמאי דני ליטאי.
הרבה סיפורי זוועה נקשרו בשמו של רוזנבלום; הם הגיעו גם לבתו, שמסרבת להתרגש. "הכל זה מיתוסים שהתעצמו ופרחו", היא אומרת. "בתקופה ההיא נעשו דברים שהיום נראים קיצוניים וקשים, ואני לא מדברת רק על האזור של אבא שלי: היו גם אלופים שהרשו לעצמם לעשות כל מיני דברים, וקשה לשפוט התנהגות כזאת לפי אמות המידה המוסריות של היום. אני מניחה שיש דברים שהוא עשה, ושהיום הוא היה מצטער עליהם, אבל במבחן ההישגים והרמה הגבוהה שהוא הגיע אליה מבחינה מקצועית, הדברים הוכיחו את עצמם. אסור גם לשכוח שהוא היה מאוד צעיר בתקופה הזו, אז כנראה שהיו קצת שיגעון גדלות וקצת שתן שעלה לראש. אבל את הסיפורים האלה מספרים היום כקוריוז, כמשהו שאפשר לצחוק עליו בדיעבד, לא כאיזו טראומה שמישהו חווה".
טראומה או לא – רוב חניכיו לשעבר של רוזנבלום לא התגעגעו למי שנהג להעיר אותם בשתיים בלילה כדי לעשות חזרות, או ציווה עליהם לרוץ סביב הבסיס כשהביצוע לא היה לרוחו. הם מיעטו לפנות אליו, והמלחין נקלע למצב שהוא חסר עבודה, לא רלוונטי, פאסה. "הנסיעה ללונדון קצת הסיטה את תשומת הלב מזה", מספרת בתו. "הוא היה יותר בבית, יותר התרכז בי. בדיעבד אני חושבת שהנסיעה הזאת התאימה לו, כי זו הייתה הזדמנות בשבילו להתרענן קצת, לצאת. בתקופה הזו אמא הייתה הקרייריסטית - הייתה בלונדון סגנית מנהל משרד התיירות - והוא גידל אותי והיה אבא במשרה מלאה. אני זוכרת שהייתי יוצאת מבית הספר, והיו עומדות בחוץ כל האמהות ומחכות - וביניהן יאיר. הייתי בת יחידה והייתי נורא-נורא קשורה אליו".
אחרי החזרה לארץ התגרשו בני הזוג; בתם עברה לגור אצל האם, אבל הקשר הקרוב עם האב המשיך להתקיים. הזיקה ההדוקה אליו גם קירבה אותה למוזיקה וגרמה לה לפתח שאיפות ללכת בדרכו. על להקה צבאית ויתרה לטובת סיירת מטכ"ל ("אם כבר צבא, אז משהו מעניין"), אבל במקביל לשירותה שם הופיעה עם אביה בערב משיריו שהועלה בשנותיו האחרונות. אחרי מותו למדה ברימון והעלתה מופע יחיד, אבל בשלב מסוים החליטה לפרוש מהתחום, "כי כנראה שמבנה האישיות שלי לא מתאים לעולם הזה. זה הרי אף פעם לא מבוסס רק על כישרון. צריך מכלול של תכונות כדי להצליח, וכנראה שלי זה לא מתאים. יש לי רגעי חרטה לפעמים, אבל בגדול אני שלמה עם ההחלטה הזאת. היא באה ממקום נכון".
תקופה מסוימת למדה עיצוב בשנקר, אבל בשנים האחרונות היא מגדירה את עצמה כ"אמא במשרה מלאה". בעלה יורם הוא בעל חברת קריאייטיב, ויש להם שלושה ילדים – אלה (14), אורי (10) ויובל (6) – שיודעים היטב מי היה סבם. "יש אצלנו מושג בבית, 'סבא יאיר', וזו דמות מאוד נוכחת. זו הזכות הגדולה, שבן אדם ממשיך לחיות בזכות היצירה שלו. היצירה שלו היא מין ישות כזאת שממשיכה להתקיים. הילדים שלי מעולם לא הכירו אותו, אבל הוא כאילו כל הזמן אצלנו דרך השירים והפרסונה".
איזה שירים שלו הם הכי אוהבים?
"את 'כשאהיה גדול' הם נורא אוהבים, ואלה אוהבת את 'גשם אחרון', שגם אני מאוד מחוברת אליו, כי ביצעתי אותו הרבה. לדעתי, זה אחד השירים היפים שלו".
שלאגרים שאף פעם לא הבנתי
לפני שלוש שנים סיימה לערוך ספר משירי אביה, "תמיד עולה המנגינה" (ידיעות ספרים), ולדבריה, רק במהלך הפרויקט הזה קלטה את ההיקף העצום של יצירתו. היום היא כבר מומחית, ויש לה העדפות. "הטעם שלי נוטה יותר לשירים האישיים", היא אומרת, "פחות לשירים של הלהקות הצבאיות".
והזוכה הוא?
"זה משתנה. מאז הכנס בבר אילן, 'תקופות השנה'. תמיד אהבתי אותו וחשבתי שהוא לא מוערך מספיק, וכל כך שמחתי שד"ר אלון שב צלל פנימה ונתן הרצאה מאוד מעניינת עליו. היום זה הפייבוריט שלי.
"מבחינה רגשית, מספר אחת אצלנו זה 'שיר של יום חולין', שנכנסנו איתו לחופה. זה היה שנה אחרי שאבא נפטר, וכולם מסביב עמדו ונזלו. אחר כך השמענו אותו בכל אחת מהלידות שלי. כל הילדים שלי שמעו את השיר הזה בחדר הלידה. זה הדבר הראשון שהם שמעו בחיים".
למה דווקא השיר הזה?
"כי זה שיר אהבה נורא יפה. טקסט כל כך יפה של רחל שפירא; כל כך מרגש בתיאור הקטן והיומיומי".
זהו, שזה שיר יומיומי, ואת לקחת אותו לחופה ולאירועים הרבה יותר גדולים.
"אבל מה זה חופה אם לא איזושהי התכוונות ליומיום כזה?"
איך את מתייחסת ל"שיר לשלום"?
"מבחינה אמנותית הוא לא אחד החשובים. שיר טוב, אבל הוא התפרסם בזכות קונטקסט מסוים ונסיבות מסוימות. אבא אמר פעם שהוא מתייחס לשיר הזה כמו אל ישות נפרדת ממנו, כמו אל ילד שעובר להיות ברשות עצמו ויש לו חיים משל עצמו. פעם הוא הרשה למרצ לעשות בו שימוש, אבל אני מאוד משתדלת ונזהרת שלא ייעשה שימוש פוליטי כזה או אחר בשירים שלו. אנחנו משתדלים לשמור על הקלאסיקות ברמה הממלכתית-לאומית".
יש שירים שלו שאת לא אוהבת?
"כן. 'יא ליל יא לילי', 'סוף הקיץ', 'יש לי אהוב בסיירת חרוב' - שלאגרים כאלה שאף פעם לא הבנתי".
"סוף הקיץ" נהדר. בעיקר שינוי המקצב שהוא עושה שם בין הבית לפזמון.
"זה מה שאני לא סובלת. יש לו כמה כאלה, שהבית יפהפה, ואז הוא דופק את כל העסק בפזמון".
בעיניי, שינוי המקצבים הוא אחד הדברים הכי יפים בשירים שלו. תראי את "הייתי נער".
"בסדר, זה מדהים. אבל קח את 'שירים הם חברים': את הבית אני כל כך אוהבת, והפזמון הוא אומצה-אומצה כזה. חבל".
למה את הכי מתגעגעת?
"לשבת איתו על קפה, לדבר, לפטפט. זה היה חלק מאוד יומיומי בחיים שלי, וזה חסר לי. ועצוב לי שהוא לא ראה את הילדים שלי. זה חבל, גם מבחינתם, גם מבחינתו, גם מבחינתי. נורא הייתי רוצה שהוא יכיר אותם".
כשאת נוסעת באוטו ושומעת פתאום שיר שלו, מה זה עושה לך?
"תראה, געגוע זה דבר חמקמק. אני יכולה להגיע לאזכרה שלו באיזו שנה, ולעמוד שם, וזה לא יעשה לי כלום, ואני יכולה לשמוע שיר שלו ולהיחנק מדמעות, וזה מגיע, וזה מציף".
איזה שיר גורם לך לבכות?
"אני חושבת ש'ונתנה תוקף'. מדהים מה שקורה עם השיר הזה. מעולם לא הוציאו אותו בדיסק רשמי, אבל יש לו חיים משל עצמו, בעיקר בארצות הברית: כבר ביקשו ממני זכויות, כבר הדפיסו פרטיטורות ומנגנים אותו ביום כיפור בבתי כנסת שם, וזה קורה בלי יחצנות ובלי כלום. זו יצירה מאוד עמוקה, חשובה ונוגעת. היא יכולה לרגש אותי עד דמעות".
______________________________________________________
אחד השירים המפורסמים ביותר של רוזנבלום נכתב לזכר החייל הזה. הקליקו על התמונה:
