אסף לויטין בוודאי לא חשב שיום יבוא והוא יהיה חזן, ועוד בגרמניה. אחרי הכל, הוא גדל בראש פינה, בסביבה חילונית לגמרי, והזדהה עם ערכי התנועה הקיבוצית שבמסגרותיה למד, אבל כיום הוא גר בברלין, משמש כחזן של הקהילה היהודית בהאנובר, ורוב המוזיקה שבה הוא עוסק היא יהודית.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- סדרת כתבות: לא חייבים להיות ראש עיר כדי לתרום לקהילה
"גיליתי שזאת נישה שמעניינת אותי, שיש לי מה להגיד בה, ושבמקומות רבים יודעים להעריך את מה שאני עושה בתחום הזה", אומר לויטין. אבל אין ספק שהוא לא ציפה לכך. "הפעם הראשונה בחיי שבה ישבתי בבית כנסת בכל החגים, הייתה כשעבדתי בזה. אז גם קראתי במחזור התפילות, נחשפתי ליופי שבמוזיקה הזו וגיליתי בעצמי משיכה לכך. אמנם אני שמאלן, ליברלי ופלורליסט, אבל כשאני מתפלל, אני מתפלל".
הוא הגיע לחזנות במקרה, וכך גם לשירה: ניגן בקלרינט בנעוריו, תכנן להיות נגן מקצועי, אבל אחרי שלא התקבל לתזמורת צה"ל, החליט שאם אינו יכול לנגן כמו שצריך - ינסה לשיר. "לא היו לי שאיפות להיות זמר, אבל חשבתי שבמקום להיות מתוסכל מכך שאני לא עוסק במוזיקה, לפחות אשיר. באתי לאחת החזרות של מקהלת רינת, נעמדתי בין הזמרים ששרו בס, וכך התחילה הקריירה שלי".
הקשיבו לו:
רק לא קרבי
לויטין (46) נולד בגבעתיים למורה לפסנתר ולאדריכל. בגיל שבע, אחרי שהוריו התגרשו, עבר עם אמו לקיבוץ איילת השחר, וכעבור שנתיים עבר איתה לראש פינה. בבית תמיד נשמעה מוזיקה, אבל בהתחלה הוא ניסה לברוח מהתחום. רק בכיתה ז' החל לנגן בתופים, וכשהגיע לראשונה לתזמורת, הבין למה התכוונה אמו כשדיברה על הכישרון המבוזבז שלו בשנים שבהן העדיף לשחק כדורסל. "הייתי מוכשר למוזיקה באופן יוצא דופן", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו שבברלין, "אבל לא רציתי לעסוק בזה. בתזמורת פגשתי ילדים בני גילי שהתחילו לנגן בגיל מוקדם וניגנו כמו מקצוענים; זה העלה לי את המוטיבציה להצליח, והתחלתי להתאמן כמו משוגע. אחרי חצי שנה ניגנתי כמוהם. בשלב הזה כבר הבנתי שהדבר שאני הכי אוהב לעשות, ושהוא הכי חשוב לי בחיים, זה מוזיקה".
אחרי שהשתעמם מתופים, פנה לסקסופון ואחר כך לקלרינט. במקביל, למד במסגרות של ילדים מחוננים והצטיין בכל, ובקלות, לדבריו. כשהגיעה שעתו להתגייס, הייתה תזמורת צה"ל יעד מתבקש, אבל כאן ציפתה לו הפתעה לא נעימה. "לא התקבלתי, וזה היה קשה, מאכזב - ויותר מכל, מפחיד, כי לא רציתי לעשות שום דבר אחר. כבר אז התנגדתי לכיבוש, כך שניסיתי כל דבר כדי לא להגיע לתותחנים או למשהו דומה. בסוף התקבלתי לעיתון 'במחנה'. יצא לי להכיר את הצבא מכל זווית אפשרית ולראות דברים מיוחדים: נסעתי באוטובוס עם מגורשי חמאס בלבנון, טסתי במסוקים עם הרמטכ"ל ואלופי הפיקוד. הייתה תקופה מרתקת, אבל כל הזמן הפריע לי שאני לא מנגן. אחת לשלושה חודשים הייתי נתקף גוש של עצב: הייתי מנגן בקלרינט ומתבאס מזה שאני לא בכושר. כשקיבלתי תפקיד במערכת העיתון והפסקתי לצאת לשטח, היה לי קצת יותר זמן, והצטרפתי למקהלת רינת".
לאחר השחרור הצטרף לאנסמבל הקולי הישראלי והחל ללמוד זמרה באקדמיה למוזיקה בתל אביב. כעבור שנה עבר ללמוד בגרמניה והתחיל להשתתף באופרות ובאורטוריות. לחזנות הגיע עוד קודם לכן. "רוב הזמרים הגברים בישראל נוסעים בחגים לקהילות ברחבי העולם: זאת חלטורה לא רעה מבחינה כספית והזדמנות לטייל. אני נסעתי לסידני ולסאן פאולו כחלק ממקהלה שמלווה חזן. אחרי שעברתי לגרמניה, הציעו לי לשיר במקהלה של בית כנסת בסופי שבוע, ובעקבות זאת הלכתי ללמוד חזנות בצורה מסודרת וקיבלתי תעודה של חזן מוסמך. למדתי את כל ההקשרים, הנוסחים והסולמות והתוודעתי להגות ולפילוסופיה הדתית".
בנוסף לעבודתו כחזן, לויטין מנצח על המקהלה הברלינאית Shalom Chor שעוסקת בחומרים יהודיים, משתתף בפרויקט מוזיקלי חינוכי בין-דתי ומופיע עם הרכב החזנות Die Drei Kantoren (שלושת הקנטורים). מתברר שבגרמניה יש ביקוש למוזיקה יהודית גם מחוץ לכותלי בית הכנסת. "רוב הקהילות היהודיות כאן הן יותר תרבותיות מאשר דתיות", הוא מסביר. "רק יהודים מעטים מקיימים אורח חיים אורתודוכסי. אנחנו מביאים מוזיקה שקשורה ליהדות מכל מיני כיוונים, חלקם יותר קלילים, כמו השיר 'נח' של מתי כספי, ופיוטים שונים. עכשיו אנחנו מוציאים דיסק משולש של שירים בלדינו".
העיסוק במוזיקה יהודית לא קירב אותך לדת?
"לא נהייתי יותר דתי, אולי משום שרוב חיי היה לי קשר עם התנועה הקיבוצית: הלכתי לבתי ספר שהיו שייכים אליה, ניגנתי בתזמורת של בני קיבוצים ועשיתי שנת שירות. באופן אישי אני חושב שאמונה זה אובר-רייטד".
צפו בו מבצע את "ערב של שושנים" במסגרת שלושת הקנטורים:
לא כבשתי את לה-סקאלה
עם כל ההצלחה שלו, לויטין עדיין רחוק מלהגשים את חלומותיו. "הייתי בטוח שאכבוש את העולם, והמציאות חבטה על פניי", הוא מודה. "קריירה במוזיקה זה לא תמיד טיסות במחלקה ראשונה ולימוזינות. בדרך כלל נוסעים בתחבורה ציבורית שעות ארוכות, מחפשים מלון בלילה, והשכר לא בשמיים. אני עובד ועסוק, אבל לא כבשתי את לה-סקאלה".
הוא נשוי לישראלית ילידת גרמניה, ושני ילדיהם (בן עשר ובת שש) הולכים למוסדות חינוך יהודיים בברלין. בבית הם מדברים עברית, "אבל הילדים שלי לא ישראלים לגמרי", אומר לויטין. "יש להם זהות מורכבת. אנחנו מבקרים בארץ, ואני כמובן מקפיד להשתתף בבחירות, אבל בינתיים אנחנו כאן. אם החיים פה יהפכו לבלתי נסבלים, נחזור. הטרנד של הימין הקיצוני בגרמניה עוד לא מורגש בחיי היום-יום, אבל אני כבר מרגיש שגבולות השיח נמתחים, ואנחנו יודעים לאן מגיעים עם טינופים. רואים את זה בארץ ובכל העולם, ואנחנו לא נחכה שההיסטוריה תחזור על עצמה".
על המצב בארץ, בעיקר על הממשלה, יש לו ביקורת נחרצת, והוא לא מהסס להביע אותה בכל פורום אפשרי. "כשמתווכחים איתי, ולבני שיחי אין יותר מה להגיד, הם אומרים לי: 'אבל אתה בכלל לא גר כאן'. זה נכון, אבל תחושת השייכות למקום שממנו באתי מעולם לא התפוגגה. מהמקום שבו אני נמצא יש לי פרספקטיבה, ואני רואה דברים שאחרים לא רואים. מתרחשים תהליכים חמורים; הם אמנם קורים באיטיות, אבל הם יותר חזקים מאותם כמה אנשים שמתנהגים בסדר".
כישראלי בגרמניה יצא לך לחטוף ביקורת?
"כן, והיא הייתה כל כך מופרכת, שזאת הייתה אחת הפעמים היחידות בחיי שהגנתי על ביבי. השוו בינו לבין היטלר, ואני לא אתן לשום גרמני לנקות ככה את המצפון שלו".
__________________________
גם דניאל זמיר עוסק במוזיקה יהודית. יש מצב לשת"פ עם אסף לויטין? הקליקו על התמונה:
