דניאל זמיר לא העלה על דעתו שהחיים שלו יעברו טלטלה גדולה כל כך ושהוא יעבור מהפך, אבל בסביבה שלו לא כולם הופתעו, שכן מדי פעם הוא פיזר סימני דרך שהובילו אל המקום שבו הוא נמצא כיום. אחד הסימנים הללו זוהה על ידי עיתונאי שהגיע לראיין אותו לפני כ-15 שנה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"גרתי אז בניו יורק", הוא מספר. "נסעתי אליה כמה חודשים אחרי ששוחררתי מצה"ל, והתחלתי ללמוד שם מוזיקה. לקראת הופעה שלי בארץ, בפסטיבל הג'אז באילת, הגיע אליי העיתונאי מאיר שניצר ועשה עליי כתבה. היו לי אז קוקו ושני עגילים והייתי הולך עם גלבייה ומקל קטורת. הייתי הכי קוּל בסביבה, אבל לפרנסתי ניגנתי בחתונות של חרדים בניו יורק. הייתה לי אז להקה בשם סטלה, ובהופעות היינו שמים קלטות של הרב אמנון יצחק שהייתי מביא מאיזו חנות יהודית שמצאתי. זה היה קטע שלנו, לשלב נאומים במוזיקה. כשסיפרתי את זה לשניצר בראיון, הוא אמר לי בצחוק: 'חתונות של חרדים, קלטות של אמנון יצחק - בקצב הזה אתה עוד תחזור בתשובה'. שנינו צחקנו. שנה לאחר מכן כבר הייתי באותה חנות יהודית בניו יורק - הפעם כדי למדוד ציצית".
מאז הוא לא הוריד את הציצית. הוא גם גידל זקן, החל לשמור מצוות ולקיים אורח חיים חרדי, וקשה לזהות בו את הצעיר הכי קוּל בסביבה. רק דבר אחד לא השתנה אצלו: העיסוק במוזיקה.
אמריקאי לכל דבר
זמיר (36) נולד וגדל בפתח תקווה, החל ללמוד פסנתר בגיל שש, עבר לכינור בגיל תשע, ובגיל 11 מצא את מה שהפך לכלי שבו התמקצע – הסקסופון. את שנות התיכון העביר במגמת המוזיקה של בית הספר לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים, שם למד לצד הסקסופוניסט אלי דג'יברי והחצוצרן אבישי כהן, שאיתם הוא שומר על קשר עד היום.
"כנער הייתי בצד השמאלי מאוד של המפה", הוא מספר. "הצבעתי בפריימריז של מרצ לאילן גילאון כשאנשים עוד לא הכירו אותו, תמכתי בח"כים תאופיק זיאד והאשם מחאמיד, השתתפתי בהפגנות. היום דעותיי אחרות, ואני חושב שגם הדעות של מרבית אזרחי המדינה השתנו".
כשהתגייס לצה"ל שובץ בחיל החימוש, אבל כעבור חודשים אחדים נמצא שהוא בתת-משקל והוחלט לשחרר אותו. זמיר לא הצטער יותר מדי והחליט לנסוע ללמוד בניו יורק. "אהבתי את העיר הזו מהרגע הראשון", הוא נזכר. "אהבתי את התזזית, את האקשן. הרגשתי שהניו-יורקים מנומסים ולא חצופים יחסית לישראלים, ומהר מאוד נעשיתי אמריקאי לכל דבר. לא דיברתי עברית ולא היו לי חברים ישראלים. הייתי יוצא הרבה למועדוני ג'אז, ויום אחד הבאתי הקלטה שלי לג'ון זורן, סקסופוניסט ומפיק יהודי-אמריקאי. למחרת קיבלתי ממנו הודעה קולית שופעת מחמאות. הוא אמר: 'תודה לך שעשית את המוזיקה היהודית הזו'. לאט-לאט זה הפך לסימן ההיכר שלי – ג'אז יהודי".
הופעה של זמיר ולהקתו בפסטיבל תרבות יהודית בקראקוב, פולין:
לאט-לאט תפסה היהדות מקום מרכזי גם בחייו הפרטיים. "מה שהוביל אותי ליהדות היה קונפליקט שהתפתח ביני לבין חבר טוב. הטריד אותי האופן שבו התנהגתי, ורציתי לחקור את עצמי. התחלתי לחפור בבודהיזם, בהינדואיזם, באיסלאם, בנצרות; קראתי מרטין לותר קינג, חליל ג'ובראן - אבל לא העליתי על דעתי לבדוק גם יהדות, כי לא חשבתי שהיהדות מתעסקת ברוחניות.
"תוך כדי מסע החיפוש העצמי הזה הגעתי לנגן בפסטיבל הג'אז באילת, ועל הדרך נסעתי לבקר בים בתל אביב. אדם מבוגר ניגש אליי שם ורצה שנשחק מטקות יחד. מכיוון שהייתי אז בשיא האמריקניזציה שלי, אמרתי לו: 'לא, אני לא עושה מטקות'. אבל הוא ניג'ס לי, אז נכנעתי, והתחלנו לשחק ולדבר. בנקודה מסוימת הכדור נפל, ושנינו באנו להרים אותו. פתאום הוא אמר לי: 'אני רואה בעיניים שלך שאתה מחפש רוחניות'. הוא סיפר לי שהוא עשה מדיטציות ועבר דברים מדהימים שהיו החלום שלי, ולפני שהלך, הוא אמר: 'אני ממליץ לך לקרוא שני ספרים – משלי וקהלת'.
"חזרתי לניו יורק, התחלתי לקרוא וראיתי שזה מדבר על רוחניות ועל משמעות החיים ושזה לא פחות חכם מכל מה שלמדתי קודם. ואז דיברתי על זה עם ג'ון זורן, שהיה הולך עם ציצית, והוא אמר לי לעשות אותו דבר. ככה חזרתי לחנות ההיא. בהתחלה לא חשבתי שהתהליך הזה יימשך, אבל קראתי דברים נפלאים, נכנסתי לזה יותר ויותר, ובזכות הפתיחות שקיבלתי מהבודהיזם, למדתי שאם יש משהו ישר ונקי, אני יכול להיות פתוח כלפיו. לאט-לאט גידלתי זקן, התקנתי בבית שני כיורים, התחלתי לשמור כשרות. למשפחה זה היה מוזר בהתחלה, אבל תמיד הייתי מישהו שמוצא את הנתיב שלו ולא מוותר. בדברים מסוימים אני היום הכי קיצוני גם ביחס לחברה החרדית. בפסח, למשל, אני יותר מחמיר מהרבה אחרים: לא אוכל שום דבר שיצא ממפעל, ולא מורח כלום על המצה. כמו שמישהו אמר על עצמו פעם, והזדהיתי איתו: 'אני לא כבשה בשום עדר'".
מתגעגע לחומוס
לישראל חזר לפני עשר שנים. הוא גר בירושלים, גרוש ואב לשניים - שלמה גד (שבע) ומנחם מענדל (ארבע וחצי). מאחוריו 12 אלבומים: שישה יצאו בשוק הבינלאומי בלבד, והאחרים הופצו גם בארץ. במהלך הקריירה שלו שיתף פעולה עם אמנים ישראלים רבים, בהם ברי סחרוף, אביתר בנאי, מאיר בנאי, ארז לב ארי, יוני רכטר, איה כורם, שלומי שבן ועוד, אבל אחד האמנים הקרובים אליו ביותר הוא זמר הרגאיי היהודי-אמריקאי מתיסיהו, חברו הטוב מספסל הלימודים בניו יורק, שבעצמו חזר בתשובה ולפני שנים אחדות נפרד מהזקן ומהכיפה. "אנחנו מדברים כל הזמן", אומר זמיר. "עברנו מסלולים דומים, עבדנו יחד; בקיצור, אני חולה עליו".
מה דעתך על חזרתו בשאלה?
"הוא הולך בעקבות האמת שלו, ואני מעריך את זה מאוד. זה מעורר השראה שהוא לא עושה חישובים אינטרסנטיים צרים. הרי כל התדמית שלו הייתה מבוססת על העניין היהודי, אבל בשביל להיות אמיתי עם עצמו הוא היה מוכן לוותר על זה".
צפו בהופעה משותפת של מתיסיהו וזמיר:
הוא עצמו שלם עם אורח חייו, אף שהשילוב בין דת למוזיקה לא תמיד קל לו. "לצערי, אין חינוך למוזיקה בעולם החרדי", הוא אומר. "פעם, כשהיו לי התלבטויות, פגשתי רב שאמר לי שחד-משמעית, המוזיקה היא השליחות שלי".
בשליחות המוזיקה הוא נוסע ברחבי העולם, ואחת המדינות שבהן הוא מתרגש במיוחד להופיע היא גרמניה. "זה אדיר ועצום בעיניי שאני מופיע שם עם כל מרכיבי הסטיגמה היהודית כפי שהייתה בגרמניה בעבר: אף נשרי, משקפיים, ציציות וכיפה. הגרמנים של היום צמאים למוצא פי ושרים איתי. ככל הידוע לי, אני נגן הג'אז החרדי היחיד היום בעולם, ואני גאה בזה. אני גם גאה בכך שאני היום חרדי לכל דבר, למעט אולי בלבוש המלא".
אתה מתגעגע למשהו מהעבר החילוני שלך?
"לחומוס אבו גוש. כשהייתי גר בניו יורק, הייתי נוהג לעשות ביקורי פתע בישראל ולהגיע בלי להודיע להורים. ידידה טובה שלי הייתה אוספת אותי משדה התעופה, ומשם היינו נוסעים ישר לחומוס אבו גוש. היום אני אוכל חומוס כשר למהדרין, וזה לא אותו דבר".
______________________________________________________
גם הזמר הזה חזר בתשובה. הקליקו על התמונה:
