כשגי מארדל מגולל את סיפור חייו, הוא מחלק אותו לחמש תקופות, שכל אחת מהן יכולה למלא בקלות סיפור חיים שלם. מארדל הספיק להיות משפטן, זמר, מפיק ומסעדן בצרפת, וכיום, יותר מ-50 שנה מאז שהחל את הקריירה הראשונה בפריז, הוא תלמיד ישיבה, גר בירושלים ומקדיש את רוב זמנו ללימודי תורה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
צופי תחרות האירוויזיון לשנת 1965, שראו את הופעתו המרשימה כנציג צרפת והעניקו לו את המקום השלישי, בוודאי ציפו שהזמר השרמנטי ינצל את ההישג המכובד שקצר בתחרות כדי לבסס קריירה בתחום המוזיקה והבידור. הם לא העלו על דעתם שכעבור עשרות שנים הוא יתרחק מהשואו ביזנס, ייקח מרחק גדול גם מצרפת, ישתקע בארץ אחרת ויפליג לעולמות שונים לגמרי, שתחרות האירוויזיון ומוזיקת הפופ תופסות בהם מקום זניח לחלוטין, אם בכלל.
צפו בהופעתו של מארדל באירוויזיון 1965:
לא היה לי סיכוי מול יפהפייה בת 17
סיפורו של מארדל מתחיל באלג'יריה, בה נולד לפני 72 שנים בשם מרדכי אלקובי, שאליו חזר בשנים האחרונות. בגיל 15 היגר עם משפחתו לצרפת, וארבע שנים לאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה בפריז, "כי לא ידעתי מה לעשות, והבנתי שזה יהיה טוב בשביל כל דבר". באותה תקופה התאהב במוזיקת ג'אז, ואחרי הלימודים נהג לנגן עם קבוצת חברים בחדר חזרות. מנהל המקום שמע אותם, התלהב והחליט לסגור איתם דיל: הם יקבלו את חדר החזרות בחינם, ובתמורה יופיעו בשבתות בפני צעירי האזור. הם נענו להצעה בחיוב, והנער היהודי מאלג'יר, שעד אז הסתפק בתפקיד הפסנתרן, לקח על עצמו גם את השירה, שכן "הייתי היחיד שם שיכול היה לשיר בסדר".
שישה חודשים לאחר שהתחילו בהופעות, החליטה חברתו באותם ימים להכיר לו את דודתה, שעבדה בחברת מו"לות פריזאית. הדודה התרשמה ממנו לטובה והכירה לו את המפיק המוזיקלי לי האלידיי, דודו של הזמר ג'וני האלידיי, שהתלהב גם הוא, החתים אותו על חוזה בחברת התקליטים פולידור ושינה את שמו לגי מארדל. התקליט הראשון שהוציאו יחד לא נמכר היטב, ומארדל ביקש להפסיק את הקשר עם פולידור ולהפיק את תקליטו הבא בעצמו. הוא פנה לאביו ועשה איתו עסקה: האב ילווה לו סכום ראשוני להפקה, ואם התקליט יצליח – הכסף יוחזר לו; אם לא – מארדל יפרוש ממוזיקה.
אחרי שההקלטות הסתיימו, הגיעה התוצאה ללוסיאן מוריס, מפיק בכיר בתעשיית המוזיקה הצרפתית, שבין השאר היה בעלה ומנהלה של הזמרת דלידה (שנים לאחר מכן שם קץ לחייו). מוריס החליט שלמארדל יש פוטנציאל, החתים אותו על חוזה, ותוך זמן קצר הוציא בשמו לרדיו את השיר "Si Tu N'y Crois Pas" (אם אתה לא מאמין), שהפך ללהיט וסייע במכירת מאות אלפי עותקים מהאלבום. "אבא היה מרוצה מהעסקה", מספר מארדל בחיוך. הקשיבו לשיר:
באותם ימים סיים את לימודי המשפטים, ובמקביל עבד על חומר לאלבום שני. כשהשמיע למוריס את שיריו החדשים, שמע בתגובה שעליו להמשיך לעבוד. הוא ביקש זמן לכך, אבל רגע לפני שהפגישה עם מנהלו הסתיימה, נזכר בקיומו של שיר נוסף, שאותו לא השמיע. "ממש לפני שלוסיאן התכוון לצאת מהחדר, נזכרתי שהלחנתי שיר שאת המילים שלו כתבה פרנסואה דורין, שבאותו חודש, ב-1964, היו לה שני להיטים ברדיו. שכנעתי אותו להישאר בחדר ולהאזין לשיר אחד אחרון".
השיר נקרא "N'avoue jamais" (לעולם לא אגלה לה), ומוריס כל כך התלהב ממנו, שאמר לבן חסותו שהוא רוצה שהשיר ייצג את צרפת בתחרות האירוויזיון. "לוסיאן עבד על זה, ואחרי כמה שבועות התקשרו אליי מהטלוויזיה הצרפתית והודיעו לי שהשיר נבחר. הלכתי לפגישה עם אחד המנהלים שם ואמרתי לו שאני רוצה לבצע את השיר בתחרות. הוא אמר לי שצרפת צריכה לנצח, ואני רק בן 20; אין לי ניסיון בהופעות מול מיליוני צופים, אז עדיף למסור את השיר לזמר אחר. אמרתי לו שאני מבטיח שאם אני אשיר, נגיע לאחד משלושת המקומות הראשונים. הוא ביקש יומיים לחשוב על זה.
"בפגישה היה גם פול לדרמן, המנהל של קלוד פרנסואה, שהיה אז זמר מאוד מצליח, והוא אמר שאם אני אבחר להופיע לאירוויזיון, הוא ייתן לי להיות זמר חימום של קלוד כדי שאלמד ממנו. אחרי שנבחרתי, פול אמר לי: 'קדימה, עכשיו לעבודה'. מאותו רגע עבדתי מאוד קשה, הופעתי עם קלוד בכל צרפת ובעצם למדתי ממנו להופיע".
ב-20 במארס 1965 עלה מארדל הצעיר לבמת תחרות האירוויזיון בנאפולי, איטליה. "לא קלטתי בכלל מה קורה סביבי", הוא נזכר, "אבל עמדתי בהבטחה שלי: זכיתי במקום השלישי". במקום הראשון זכתה פראנס גל, שייצגה את לוקסמבורג עם שיר שהפך ללהיט בינלאומי ענק (וגם הוקלט בעברית) - "Poupée de cire, poupée de son" (בובת שעווה, בובת קש) מאת סרז' גינסבורג. "היא הייתה אז בת 17, ויפהפייה, ולא היה לי סיכוי מולה", אומר מארדל. "כשחזרתי לפריז, כולם הכירו אותי. החיים שלי השתנו. אני זוכר שרציתי להחנות את המכונית שלי במקום אסור, וכשהשוטר זיהה אותי, הוא אמר שזה בסדר ולא נתן לי דו"ח. צריך לזכור שלא היה אז אינטרנט ולא היו כל כך הרבה תחנות טלוויזיה, כך שכולם ראו את האירוויזיון".
צפו בפראנס גל מבצעת את השיר הזוכה:
לאחר התחרות יצא מארדל לסיבוב הופעות נוסף לצד קלוד פרנסואה, ובהמשך ייצג את צרפת בתחרויות זמר בספרד, בצ'כוסלובקיה, בברזיל וביפן. גם במקסיקו ובארגנטינה הופיע. "הייתי כמו מכונה", הוא צוחק. אבל בשלב מסוים החלה מכונת הלהיטים לחרוק.
חברים שלי חשבו שאני משוגע
החריקות התחילו בראשית שנות ה-70, כשמוזיקת הרוק נעשתה דומיננטית בכל העולם, ובצרפת דחקה לשוליים את השאנסונים הרומנטיים מהסוג שמארדל ביצע. מארדל, שכבר היה אז נשוי ואב לשני ילדים, החליט לרדת מהבמה אל אחורי הקלעים ולהתחיל לשמש כמפיק של תוכניות טלוויזיה. הוא כבר ויתר לגמרי על הזרקורים, אבל יום אחד קיבל טלפון מחבר שביקש ממנו לבוא ולהציל את רצועת השידור של יום ראשון בצהריים באחד הערוצים המרכזיים. הוא נענה בחיוב והחל להנחות תוכנית אירוח שזכתה להצלחה גדולה. "הופיעו בה רבים מהכוכבים הגדולים של התקופה: אלן דלון, חוליו איגלסיאס, ז'ילבר בקו", הוא מספר.
בשלב מסוים צירף לתוכנית את העיתונאי מישל דרוקר ולאחר מכן הסתכסך איתו. כשהנהלת הערוץ ביקשה מהם להפיק את התוכנית יחד, החליט לפרוש כנפיים. "אמרתי ביי-ביי", מספר מארדל. "אני אף פעם לא התפשרתי. דרוקר, לעומתי, לא יצא מאז מהטלוויזיה; מופיע שם עד היום. אבל השלמנו בסוף, והוא אפילו אמר לי שהפגישה שלו איתי הביאה לו את המזל".
ב-1978, כשהוא נשוי בשנית ואב לארבעה, פתח חברת תקליטים וניהל אמנים. שמונה שנים לאחר מכן עשה שינוי נוסף. "שמתי לב שאף אחד כבר לא מזמין אותי לשיר, והיה לי קשה עם זה, כי השירה הייתה האהבה שלי. החלטתי שאני צריך מקום משלי שבו אהיה הבוס ושאוכל לשיר בו, והקמתי את מסעדת Chorus cafe. היא הייתה מסעדה רגילה, אבל הייתה פתוחה רק בלילה, ובשעה עשר הייתי עולה לשיר עם הלהקה שלי, וכולם היו נעמדים על השולחנות. חברים שלי חשבו שאני משוגע, אבל הייתי בטוח בעצמי. הרגשתי שאחרי גל הדיסקו של שנות ה-70 וה-80 אנשים מתגעגעים לשירים הישנים של שנות ה-60. ובאמת, זה מאוד הצליח".
המסעדה הייתה מוסד ידוע ופעלה עד 2006. בשנותיה האחרונות דעך באופן הדרגתי העניין שמארדל מצא בה, עד שהוא החליט לסגור אותה סופית. הראש שלו כבר היה במקומות אחרים לגמרי.
עובר מהשקר לאמת
ההתקרבות שלו ליהדות החלה באמצע שנות ה-80, סמוך לפתיחתה של המסעדה. "גדלתי בבית יהודי, אבל לא הייתי חובש כיפה", הוא מספר. "ואז התחלתי ללמוד יהדות ברצינות, ולאט-לאט זה גדל. הייתי על הפסנתר בפריז, אבל הראש שלי היה בגמרא בירושלים. בשנים הראשונות חילקתי את זמני בין פריז לירושלים; גם ניהלתי את המסעדה בשלט-רחוק מירושלים, אבל כבר יותר מעשר שנים אני רק כאן, לומד בכל מיני מסגרות. עכשיו אני לומד עם אחד הבנים שלי אצל הרב יעקב סיטרוק בכולל 'אלף לדורות'".
עברת מהאירוויזיון לישיבה. זה חתיכת מהפך.
"המעבר שאני עושה הוא מהשקר לאמת, ואני עושה אותו צעד-צעד. כשאני מסתכל אחורה, אני רואה שכל חלק בחיים שלי, כל אדם שפגשתי, היו חלק מתוכנית של אלוהים. ראיתי אנשים עשירים ומפורסמים שכולם רוצים
להיות כמותם, אבל יש להם בעיה: הם לא שמחים. האנשים לא מאושרים, הם תמיד רוצים את מה שאין להם: טלוויזיה חדשה, מכונית חדשה, מקרר חדש. הם עובדים כדי להשיג עוד ועוד. אני חושב שהתורה ניתנה לנו כדי שנלמד דרכה להיות מאושרים על פני כדור הארץ. אני רוצה להיות פנים טובות לתורה, שאנשים ירצו להיות כמוני. אני מופתע ועצוב מזה שבישראל יש כזו חלוקה בין חילונים לדתיים. כולנו יהודים, אז למה לריב? למה לחשוב שמישהו יותר טוב מהאחר?"
אתה עוד מתעניין במה שקורה בתחום המוזיקה, באירוויזיון?
"כן, ואני רואה שהיום האירוויזיון משוגע: צריך לשים ליפסטיק וזקן. זה מאוד שונה ממה שהיה בשנים ההן, למעט העובדה שעדיין צריך מלודיות טובות ושירים טובים. בתרבות של היום אין כבוד, אין סמכות, אין חוקים. מאשימים בכך את הדור של הסיקסטיז והסבנטיז, אבל אם תסתכל על השיער של הביטלס או של הרולינג סטונס, אתה תראה כמה הם היו נקיים. בהשוואה למה שהולך היום, הם נראים כמו מלאכים".
______________________________________________________
קוראים לו דוד פון סל, ואמו זמרת ישראלית מיתולוגית שהופיעה גם היא באירוויזיון. הקליקו על תמונתו:
