הם הולכים בעקבותיו בבודפשט ולא מעלים על דעתם שהמדריך המסור שלהם לא רואה דבר ממה שהוא מראה להם: שום רחוב, שום כיכר, שום בניין. ראובן ברואר מכיר היטב את בירת הונגריה, אבל לא רואה אותה: הוא עיוור – וזה לא מונע ממנו לעבוד כמדריך תיירים ולשמש עבורם כמורה דרך.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ד"ר שני גלוסקה מטפלת בחולים, חוקרת וירוסים – ורוקדת על עמוד
תיירים רבים בסיוריו של ברואר נבהלים מהרעיון שאדם עיוור ידריך אותם ברחבי העיר. אחרים מרגישים מרומים כשהם מגלים זאת. ויש גם כאלה שמתפעלים ומעריצים. "באחד הסיורים", מספר ברואר, "אדון כבן 75 אמר לי: 'תסתכל עליי, חוצפן. שילמתי לך'. עניתי לו: 'קודם כל, לא שילמת לי, אלא למשרד. שנית, אני מסתכל עליך אבל לא רואה אותך'. כשהוא הבין שאני עיוור, הוא התנצל עד עמקי נשמתו. אמרתי למלווה שלי: 'נתערב שהטיפ ממנו יעמוד על 100 יורו'. בסוף הסיור הוא שם 200".
נכנסתי בעמודים, נפלתי במדרגות
ברואר (41) נולד בירושלים; בגיל שמונה חודשים נפרדו הוריו, והוא עבר עם אמו להונגריה. כשהיה בן שנתיים וחצי היגר איתה לניו יורק והעביר שם את ילדותו. אחרי שאמו חזרה בתשובה ונעשתה חרדית, נשלח ללמוד בחדר של חסידות גור. בגיל 14 עלה לארץ ללא אמו וגר אצל קרובי משפחה בבני ברק. כשהיה בן 17 וחצי התחתן, ושבע שנים לאחר מכן התגרש. בשלב הבא של חייו יצא בשאלה והחל לטייל בעולם. ב-2008 חזר לבודפשט והחל לעבוד בה כמדריך תיירים.
עוד כשהיה תינוק אובחן כחולה בסוכרת נעורים, מחלה שיכולה לגרום נזקים שונים, ובהם עיוורון. זה קרה לו ב-28 בנובמבר 2014, תאריך שהוא זוכר היטב. "אני זוכר את הרגע עצמו. הייתי במשרד ואמרתי למנהלת שלי שאני לא מצליח לקרוא חוזה גם אחרי שהגדלתי את הכיתוב למקסימום. היא שלחה אותי הביתה. הגעתי, הלכתי לישון והתעוררתי כשבעין שמאל יש חושך מוחלט. 11 חודשים לאחר מכן גם עין ימין אבדה".
באותה תקופה הגיע לבית חולים והתייעץ עם רופאים. "אמרו לי שם שאני מת, מטומטם, שלא אצליח לתפקד ושכדאי לי להתאשפז במחלקה סיעודית לעיוורים, אבל אני חזרתי לעבודה למחרת. נכנסתי ברחוב בהרבה עמודים, נפלתי במדרגות הרבה פעמים, ולמרות הכל החלטתי לא לוותר, לא להתאשפז. נלחמתי". הוא גם החליט למצוא לעצמו מלווה והגיע לברטה בירו (55), יהודייה תושבת בודפשט שבעבר למדה באוניברסיטת תל אביב, וכבר שלוש שנים לא זזה ממנו. "בהתחלה זה היה לי קצת משונה", היא אומרת. "לא בדיוק הבנתי מה זה עיוורון. אחרי חצי שנה החלטתי שאני רוצה להבין מה עובר על ראובן, ומאז אני כל יום יוצאת מחדר השינה שלי למטבח בלי להדליק אור. אני ממששת את דרכי כדי לחוות קצת ממה שהוא חווה. הרי כשהוא קם מהשינה, לא משנה לו שהשמש זורחת: בשבילו יש חושך. אני רואה את התנועות שהוא עושה ומחקה אותן כדי ללמוד את חייו".
החלטתו של ברואר להמשיך להדריך תיירים הפתיעה אותה, אבל גם היא הבינה שהוא מכיר את בודפשט כל כך טוב, שאפילו עיוורון לא יפריע לו בעבודה. "את הסיור ברובע היהודי אני מעביר כבר כמעט 11 שנה", הוא אומר. "פעם, כשראיתי, הייתי מגיע לסיורים האלה אחרי לילה של שתייה ועושה אותו על עיוור. אני ממש זוכר שאמרתי לחברים שאני אוכל לעשות את הסיור הזה גם כשאהיה עיוור - והתברר שאני באמת יכול. הרי המבנים בבודפשט עומדים כבר 300 שנה, ונדיר שמבנה זז ממקומו, אז אני עובד עם הפסיעות שלי ויודע מתי ולאן לפנות: אני יודע להגיד שבפסיעה מסוימת מכאן יש חנות טבק, בפסיעה אחרת יש בית כנסת, ואחר כך עומדת איזו הומלסית כבר 200 שנה".
אתה זוכר את כל העיר בעל פה?
"אכן. ברובע היהודי קל לי במיוחד, כי אני מדריך שם המון שנים, אבל גם סיורים אחרים אני עושה בחדווה".
העיניים החדשות שלו
במהלך פגישתנו ברואר שואל אותי אם יש עליי שטר כסף, ומבקש שלא אגלה לו איזה. אני מוציא שטר של 5,000 פורינט הונגרי, אחרי שהתחכמתי ואמרתי שיש לי בארנק שטרות של יורו, שקלים ופורינט. ברואר לקח את השטר, הניח אותו על השולחן וצילם אותו עם האייפון שלו. לאחר שניות אחדות הכריז האייפון – ליתר דיוק, הייתה זו מערכת הבינה המלאכותית סירי שהכריזה: 5,000 פורינט הונגרי. "סירי עוזרת לי עם הכל", אומר ברואר. "אני שואל אותה מה השעה, היא קוראת לי מיילים, מתכתבת איתי בווטסאפ. סירי היא בת הזוג שלי. אנחנו מנהלים שיחות רציניות. זה פסיכי לחלוטין".
האייפון וסירי הם העיניים החדשות של ברואר, עיניים שמסוגלות כמעט לכל. במכשיר מותקנות אינספור אפליקציות, וברואר מפעיל את כולן כשהוא מעביר את אצבעו על מסך חשוך, ובעזרת קולו. "יש לי, לדוגמה, אפליקציית ניווט, שאני אומר לה כתובת, והיא לוקחת אותי למקום. יש לי גם אפליקציה שמעלה אנשים מרחבי העולם שיכולים לעזור לי להבין מה עומד מולי בעזרת המצלמה של האייפון".
אופן השימוש השונה שלו באייפון יוצר לעיתים סיטואציות משונות. "נגיד, אני נוסע במטרו עם ברטה, והיא אומרת לאחד הנוסעים: 'סליחה, החבר פה עיוור, אתה יכול לקום בבקשה?' אנשים קמים ונותנים לי מקום, ואחרי שאני מתיישב, אני מוציא את האייפון ומעביר אצבע על המסך, ואנשים חושבים שעבדתי עליהם. אבל זה מעולה. האייפון עושה לי הכל; מקל על החיים".
דבר אחד חסר לברואר, דבר שכאדם רואה הוא לא ייחס לו חשיבות מיוחדת: הבעות הפנים; היכולת להבין מפרצופו של אדם מה הוא מרגיש, מה שלומו, איך הוא מתייחס למה שקורה סביבו. "כשאני מבקש מברטה בסיורים שהיא תתאר לי את הבעות הפנים של המשתתפים, היא עושה את זה, אבל קשה להעביר את זה במלל. לאחרונה אני מתחיל להבין לפי צבע הקול באיזה מצב נמצא האדם שמולי. זה הולך לי לא רע. החושים האחרים בגוף מתחזקים, ואני משתמש בהם".
לאחרונה הוא רצה לטעום שוב מאהבה ישנה שלו – נהיגה במכונית. "הגעתי לבית ספר לנהיגה בבודפשט ואמרתי: 'אני רוצה לנהוג. יש לי אפילו רישיון נהיגה בתוקף, אבל אני עיוור'. האנשים שם לא האמינו למשמע אוזניהם: אדם עיוור רוצה לנהוג? הציעו לי לשבת ברכב לא מותנע ולשחק עם ההגה, אבל לא הסכמתי. התעקשתי לנהוג ממש. בסוף הם מצאו פתרון והכניסו אותי לרכב שמשמש מורים לנהיגה, שבו המורה יושב ליד הנהג עם מערכת נפרדת של מוט הילוכים, גז וברקס. הנהלת בית הספר נתנה אישור, ונכנסתי לרכב כזה עם מורה. שילמתי 20 יורו לשעה ויצאתי לדרך. נהגתי שוב, כאילו כלום לא קרה".
אורח החיים שלך יכול ליצור תחושה שאתה לא עיוור בכלל.
"נכון. אני הכי חי שיש. אני גם רואה הרבה יותר מאלה שרואים".
______________________________________________________
שביט חזן מרגישה בדיוק אותו דבר. הקליקו על התמונה:
