"בגיל 17 הלכתי לבדיקת ראייה כדי להוציא רישיון נהיגה", משחזרת שביט חזן את התהליך ששינה את חייה. "יש שם את המספרים האלה מהגדול לקטן - ואת השורות הקטנות לא הצלחתי לראות. האופטומטריסט ניסה לשים לי את כל העדשות האפשריות, אבל עדיין לא הצלחתי לראות, והוא אמר: 'אני חושב שאני יודע מה יש לך, אבל אני לא מוסמך להגיד. לכי לעשות בדיקות'".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- סגירת מעגל: הילדה שגדלה בפנימייה היא היום מנכ"לית ארגון הפנימיות
הבדיקה השגרתית חצתה את חייה של חזן לשניים – ילדות והתבגרות עם ראייה, ואחריהן שנים של אובדן הדרגתי של מאור עיניה עד לעיוורון מוחלט. "עשיתי כל מיני בדיקות, וגילו שיש לי ניוון רשתית - מחלה הנגרמת ממוטציה גנטית. באותו רגע כל מה שעניין אותי היה אם יהיה לי רישיון נהיגה או לא. חשבתי שאם לא יהיה לי רישיון, אז זהו, העולם מת. ממש מרגע הגילוי התחיל אצלי עיוורון לילה, ועם השנים הראייה לאט-לאט הידרדרה. כל פעם הפסקתי לראות עוד משהו. בחושך עוד הייתי רואה את הקווים בכחול-לבן של קצה המדרכה, אבל עם הזמן גם את זה הפסקתי לראות, ופשוט הייתי נופלת.
"בטיפשותי, לא הלכתי עם מקל, כי 'אני לא עיוורת'. זה היה מוזר, כי ביום הייתי רואה רגיל, ובחושך לא הייתי רואה בכלל. ניסיתי להסתיר את זה, אבל עם הזמן, במשך שבע שנים, איבדתי את הראייה לגמרי".
צפו בה עושה מבחן טעימה:
אלה היו שנים נוראיות
חזן (29) היא כיום מאמנת אישית, מדריכה בתערוכת "דיאלוג בחשכה" במוזיאון הילדים בחולון ומנהלת פרויקטים בעמותה לקידום הסטודנטים העיוורים והדיסלקטים (עלה). בנוסף, היא מפעילה את בלוג הווידאו "טעימה עיוורת", שבו היא בודקת את איכותם של מוצרים בלי לראותם (ראו דוגמה למעלה). בדירה הקטנה בחולון שבה היא גרה עם בן זוגה, התסריטאי גסטון דרוגר, שהוא לקוי ראייה, קופץ לעברי בהתלהבות לברדור לבן עתיר אנרגיה, ובפיו צעצוע. "זה הומר", היא אומרת באהבה גלויה לכלב, "הוא המתנה שלי".
היא נולדה במעלות, "מקום שבו כולם מכירים את כולם", לדבריה. "כילדה, טיילתי כל היום בחוץ, שיחקנו תופסת ומחבואים וחיפשנו צנוברים בין העצים. הייתי אחות קטנה מבין ארבעה, והייתי הילדה של כולם. היינו משפחה דתית, אבל ללא כפייה: הלכתי לבית ספר דתי ולאולפנה, אבל לא מהקשוחים. מי שהיה רואה אותי, היה יכול לומר שאני חננה, אבל אני בעטתי בכל. הייתי יושבת בים במקום ללכת לבית הספר. בעטתי גם עם בנים. לא היה אצלנו דבר כזה, לדבר על סקס, אבל כן היינו יוצאים, והיו חברויות וטיולים. היה לי חבר ראשון בגיל 15, עם נשיקה ראשונה והכל".
חבר ראשון ונשיקה ראשונה בגיל 15 מותרים באולפנה?
"אני מניחה שלא".
אז מבחוץ היית חננה, ומבפנים?
"מבפנים עשיתי מה שבא לי. ואז, בכיתה י"ב, בעיית הראייה שלי התפרצה, ונכנסתי למשבר ולא ידעתי איך להתמודד איתו. הייתי יוצאת ללימודים, מזייפת למנהל חתימה של אמא שלי שהיא מאשרת לי לחתוך, וחוזרת הביתה לישון כל היום. לקחתי את זה כל כך קשה, שייתכן שזה גרם לראייה להידרדר עוד יותר".
אבל אובדן הראייה ההדרגתי לא הרתיע אותה מלעזוב את מעלות ולעשות שירות לאומי בגן ילדים. "אלה היו שנים נוראיות מבחינתי: לא הרגשתי שייכת - לא לחברים שלי מהצפון, לא לעולם בכלל - וסבלתי מחוסר ביטחון עצמי. אבל אחרי השירות הלאומי עברתי לירושלים, למכינה אקדמית ללקויי ראייה ולעיוורים, ושם הכרתי עוד אנשים כמוני: כבר לא הייתי החייזר היחיד במדינה. יצרתי לעצמי מסגרת, סיימתי בגרויות ופסיכומטרי והוצאתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות ובניהול משאבי אנוש במכללה למינהל.
"על פניו, המשכתי את החיים, אבל ברגשות מעורבים. השינוי הגדול קרה כשבאמת הבנתי שאני לא רואה - שאני נחשבת לעיוורת וצריכה להשתמש במקל. אז הוקל לי מאוד, כי לא היה לי יותר מה להסתיר. קיבלתי ביטחון להגיד: 'זאת אני, זה מה יש, תתמודדי עם זה'. בשבע השנים של המשבר הייתי כל הזמן במלחמה מול העולם כדי להוכיח שגם אני יכולה, ופתאום זה נגמר. אני חושבת שהמסר של הסיפור שלי הוא שלכל אדם יש איזשהו משבר בחיים, ואפשר להתמודד עם הכל: צריך לתת מקום לאבל הזה, לחבק את הכאב ואז להתמודד איתו".
איך חווית מפגשים עם גברים בתקופת אובדן הראייה?
"מהרגע שזה התחיל, אמרתי: 'אני לא רוצה לקוי ראייה או עיוור. אני מחשיבה את עצמי כבן אדם רגיל'. ההגדרות שלי היו מעוותות באותן שנים. יצאתי רק עם גברים רואים. היו לי קשרים ארוכים וגם הרבה דייטים; פגעתי המון ונפגעתי המון. הייתה תקופה שחשבתי שגברים לא ירצו אותי כי אני לא רואה, וזה לא היה סתם דמיון: יצאתי עם מישהו חודשיים, וזה נחתך בדיוק בגלל זה.
"לפני הפגישה הייתי מסבירה להם בטלפון מי אני. הרבה זרמו, וזה לא הפריע להם. זה אפילו היה להם נחמד שאני יכולה להבחין בדברים לא באמצעות ראייה. אם גבר היה יושב מולי בדייט ולא מסתכל עליי אלא לצדדים, הייתי מעירה לו, והוא היה שואל: 'איך את יודעת?' זה הגניב אותם".
יש יתרונות בפגישה שלא רואים בה?
"כשאנשים רואים, הם שופטים את המראה החיצוני. כשלא רואים, אין לך במה להתעסק: אתה לא מתעסק בשאלה אם הוא שמן או רזה או איך הוא יושב. אתה נטו מקשיב לבן אדם: אתה שומע את חוסר הביטחון שלו, או את השחצנות, או את השעמום - הכל. בדייטים זה היה הכי כיף, כי הייתי יכולה להבין מיד מי הבן אדם, ולא הייתי צריכה להמשיך איתו לעוד דייט".
מי צריך כתב ברייל?
אני יושב מול שביט חזן ומבין שאותה יכולת אבחנה חדה שעליה היא מספרת, מתקיימת גם ברגע זה ממש. אני חש שעל אף שהיא לא יודעת איך אני נראה, היא רואה אותי טוב יותר מכל אדם זר אחר שפגשתי. היא גם מישירה אליי מבט כל הזמן.
"אני משתדלת ליצור עם האדם קשר עין", היא אומרת. "הרי אני לא באמת רואה אותך, אבל אני מסתכלת לכיוון שלך. זה משהו שעיוורים מלידה לא עושים: הם מביטים למטה או למעלה. אצל אנשים רואים, קשר עין הוא מאוד חשוב, וכשאני יוצרת קשר עין עם בן אדם, הוא פתאום שוכח שאני לא רואה, וזה כבר לא מפריע לו".
את בן זוגה הכירה בתערוכה "דיאלוג בחשכה". באותו שלב החליטה לא למנוע מעצמה להכיר עיוורים או לקויי ראייה, וזה הוכיח את עצמו: עוד חודשיים הם מתחתנים. לרגל יום האישה, שחל אתמול, הצטלמה לקמפיין של חברת בריילו שמייצרת חולצות ותכשיטים עם הדפסים בכתב ברייל. "בהתחלה קצת ירדתי עליהם", היא מספרת. "אמרתי להם: 'מי צריך ברייל? אף אחד כבר לא משתמש בזה', כי היום תוכנות מחשב קוליות החליפו את הברייל. עברה שנה, והם שלחו לי צמיד עם השם שלי בברייל. התפדחתי שירדתי עליהם, כי הוא היה יפה. הם הזמינו אותי לקמפיין שלהם וצילמו אותי. היום אני חושבת שהיוזמה הזו מדהימה. אני לא יודעת ברייל, אבל זה מגניב לשמר את השפה הזו. אפשר גם להתייחס לזה כאל משהו אופנתי בלבד".
שאיפות לעתיד?
"כמאמנת אישית, השאיפה שלי היא לעזור לאנשים שנכפה עליהם שינוי בחיים, להתמודד ולצאת לדרך חדשה. אני רוצה לעזור לאנשים ללמוד לקבל את עצמם ולאהוב את עצמם, ולהגשים את החלומות שלהם. ברמה האישית אני רוצה להיות אמא, להמשיך להיות מאושרת ולזכור גם ברגעים הקשים שאני היחידה בעולם שיכולה להחליט מה עושה אותי מאושרת".
______________________________________________________
"פתאום התחלתי לראות מטושטש. עבר מישהו לידי, ולא ראיתי אותו מיד". הקליקו על התמונה:
