ההודעה על מותה של חברתה הדס מלכא בפיגוע בשער שכם בירושלים ב-16 ביוני 2017, תפסה את רוויה בלום בצד השני של הפלנטה. "אמצע יוני", היא משחזרת, "אני שוכבת על הגב מול האוקיינוס ההודי שנפרס לי מול העיניים בקצה השני של העולם, במדגסקר, ופתאום הכל נופל. ומה שהזוי זה שלמרות העובדה שהייתי כל כך רחוקה, ידעתי על זה עוד לפני שההורים שלה ידעו. ככה זה עם הווטסאפ היום, וזה באמת נורא".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- אלמנת הגשש המיתולוגי עדיין מאמינה בדו-קיום, למרות ההסלמה
בהלוויה היא לא הייתה; צפתה בה בסקייפ, אבל באזכרה השתתפה וגם ביצעה בה את השיר "שבת המלכה", שאותו כתבה לזכר מלכא (ראו סרטון למעלה). "הביצוע לא היה הכי נכון מבחינה ווקאלית", אומרת בלום, "אבל לשיר לה: 'התעוררי, התעוררי, מעפרך קומי, התנערי, הדס' - היה נכון מאוד מבחינה רגשית".
מאז ממשיכה הטרגדיה הזו ללוות את בלום כאמנית, כחברה וכבן אדם. "בראש השנה האחרון חבר שמע אותי שרה את השיר", היא מספרת, "התרגש בטירוף, ויום אחרי החג דאג שאקליט אותו. מיד בתום ההקלטות נסעתי עם הדיסק למושב עזר, לבית הוריה של הדס. לא הכרתי אותם לפני כן, אבל באתי וסיפרתי להם שהיינו חברות בטירונות מג"ב, ושכתבתי שיר כדי להנציח אותה. השארתי להם דיסק ונסעתי הביתה. לא עברו שעתיים, והם התקשרו, והייתה לנו שיחה מדהימה. דוד, אבא שלה, אמר לי שאין להם נחמה, אבל השיר הזה בכל זאת עוזר. מאז, בכל פעם שהם עולים לקבר של הדס, הם משמיעים שם את השיר".
ביום הזיכרון האחרון השיר שודר - בין היתר בגלגלצ ובכתבה בערוץ כאן 11. "עשו כתבה על הדס והזמינו אותי לשיר מול ההורים שלה", מספרת בלום. "אבא שלה ישב מולי, אני שרה, ואמא שלה ממררת בבכי בסלון. זו הייתה סיטואציה סוריאליסטית".
צפו בכתבה:
גאווה של אבא
סיפורה של רוויה בלום (24) מערבב הכל מכל: יהדות, ציונות, קשיי התבגרות, יציאה בשאלה, יציאה מהארון. היא נולדה בשווייץ לזוג הורים צרפתים שקיימו אורח חיים דתי והעניקו לה חינוך ציוני. "אבא שלי היה החזן של הקהילה היהודית בלוזאן", היא מספרת, "ושם, להיות חזן זה מעמד. היינו מאוד מוכרים בקהילה. למרות זאת, אני זוכרת שכל הזמן אמרו בבית: 'עוד מעט עוברים לישראל'".
זה קרה כשהיא הייתה בת 11. התחנה הראשונה של המשפחה הייתה ההתנחלות כוכב יעקב. "משווייץ המתוקתקת והמנומסת עשינו מעבר חד למדבר הישראלי, שבו כולם מסתובבים יחפים, ובגינה של השכנים יש חמור. הכי אנטיתזה - ואני התאהבתי בזה. למדתי עברית בלי אולפן. התאקלמתי מהר".
שני אחיה הגדולים הגיעו לישראל כמה שנים קודם לכן ולמדו בישיבת הסדר. "בדיוק באותה תקופה התחילו אצלי שאלות על הדת. אני זוכרת שרציתי לחבק את אחי, והוא התחמק. הרב שלו אמר שצריך לשמור נגיעה בין אחים, ואני השתגעתי מזה. חשבתי, איך ייתכן שבשווייץ אפשר להיות דתיים ולהתחבק, וכאן בארץ לא?"
הפערים הופיעו בעוד מקומות. "שנה לאחר העלייה לארץ עברנו לגור בהתנחלות אפרת. למדתי בחטיבה דתית, והמורות היו עומדות בבוקר בכניסה כדי למדוד את אורך החצאיות שלנו. לא הבנתי איך בשווייץ יכולתי להיות גם דתייה וגם ללבוש מכנסיים, וכאן זה אסור".
אחר כך עברה טרגדיה - שני חברים קרובים של המשפחה נפטרו מסרטן – וסימני השאלה גדלו. "אני לא יודעת אם זו הסיבה שבגללה יצאתי בשאלה, אבל האירועים האלה בהחלט השפיעו עליי". גם המעבר לאפרת לא היה קל עבורה, ולא רק בגלל המורות שעמדו בשער של בית הספר. "אם השנה הראשונה בארץ הייתה מדהימה, אז השנתיים הבאות היו סיוט: סבלתי מחרם חברתי, ובנות הציקו לי על איך שאני מתלבשת ומתנהגת".
אין ספק שהיא הייתה חריגה: החזות שלה מיוחדת, את פניה מעטרים לא מעט פירסינגים, וסגנון הלבוש שלה גברי, מאצ'ואיסטי משהו. "מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי טום בוי. כשהייתי קטנה, אמא הייתה קונה לי בארביות, והן היו נשארות סגורות בתוך האריזה. בכיתה ט' עברתי לפנימייה באולפנה דתית מחוץ לאפרת, ושם דברים כבר השתפרו, אם כי בנים לא עניינו אותי. בהתחלה נבהלתי מזה, חשבתי שאולי משהו לא טוב אצלי, אולי משהו דפוק. הסתכלתי רק על בנות. הלכתי לדבר על זה עם אמא, והיא הייתה מדהימה. היא אמרה לי שזה בסדר ושזה בלבול של גיל ההתבגרות. היא לא יכלה לדמיין שיום אחד אצא מהארון. ואז, יום אחד פשוט נעמדתי בכניסה לחדר של ההורים שלי ואמרתי: 'אבא, אמא, אני אוהבת נשים. לא יודעת מה יהיה מחר או בעוד עשר שנים, אבל היום אני אוהבת נשים'. הפנים של אבא שלי החווירו: הוא פשוט נהיה לבן. אמא עוד איכשהו הייתה קצת מוכנה לזה, אבל לאבא לא הייתה שום הבנה בעניין. בשלוש השנים הבאות לא היה שיח בינינו על זה. היה פיל ענק בתוך החדר".
מאז ידעה מערכת יחסיה עם הוריה עליות ומורדות, כשהנטייה המינית שלה משחקת תפקיד משמעותי בקשר. "אמא שלי חששה שאהיה אומללה. היה לה ידיד גיי שהיה בן אדם נורא עצוב ודיכאוני, והיא ישר השליכה את זה גם עליי. לקח לה זמן להבין שגם ככה אני יכולה להיות מאושרת. היום אמא שלי גאה בי בטירוף. היא מציגה אותי, עם החזות המיוחדת שלי, לכל החברים שלה בעבודה ואומרת בגאווה: 'תראו, זו הבת שלי'". לאביה היה קשה יותר עם הנושא. "לא דיברנו על הנטייה שלי שלוש שנים. ערב לפני הגיוס שלי לצבא ישבנו לדבר, והוא מאוד התגאה בי שאני הולכת לשרת בצבא כלוחמת ואמר לי: 'רוויה, אני גאה בך לא רק על הגיוס לצבא, אלא על מי שאת, על כל הצדדים שלך'. זה היה מאוד מרגש. התחבקנו ובכינו".
השירים חיזקו אותי
האהבה הראשונה שלה החלה כשהייתה בת 16, ונמשכה שנתיים. "זה היה בערך באותו הזמן של היציאה מהארון", היא אומרת, "וזה היה לא קל". את המפלט מהקשיים מצאה במוזיקה. "כמה שנים לפני כן לקחתי גיטרה ליד והתחלתי ללמוד. בתקופה הזו, של היציאה מהארון, כתבתי המון שירים שחיזקו אותי". מאז, היא אומרת, המוזיקה מלווה אותה בכל שלב בחיים.
במקביל ליציאה מהארון התרחקה מהדת. התהליך קיבל ביטוי מעשי עם סיום לימודיה באולפנה, כשהחליטה ללמוד במכינה קדם-צבאית בלכיש. "ידעתי שאני רוצה להתגייס לצבא כלוחמת; זה היה ברור לי תקופה ארוכה, אבל רציתי שנה אחת לעצמי. במכינה פגשתי לראשונה את החברה הישראלית האמיתית. באפרת כולם היו מאותו זרם, זה הרגיש לי מאוד מסוגר, ובמכינה גיליתי אנשים מדהימים, מכל הסוגים. הבנתי שאפשר לשבת לקפה וסיגריה גם עם בן אדם שבא ממקום אחר לגמרי".
בתום השנה במכינה התגייסה לשירות של שלוש שנים במג"ב, שבמהלכן חוותה רגעים מרגשים רבים. "אחרי החטיפה של שלושת הנערים בגוש עציון, שבעקבותיה פרץ מבצע צוק איתן, היינו מסיירים הרבה בירושלים כדי לתרום לתחושת הביטחון של האזרחים. הם חיבקו אותנו, ואני הרגשתי גאווה עצומה על מה שאני עושה".
כיום היא עובדת במסעדה, אבל מקווה להשתלב בתחום המוזיקה. הראיון הזה הוא הראשון שבו היא מספרת על חייה, והמהלך לא קל לה. "התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם על הראיון", היא אומרת. "לאבא לקח כמה רגעים לקבל את זה, אבל בסוף גם הוא וגם אמא אמרו לי שהם לגמרי מאחוריי. אני מאמינה שאם יש עוד בחורה אחת כמוני, שהיא או מישהו מהמשפחה שלה יוכלו ללמוד משהו מהסיפור שלי – זה שווה הכל".
______________________________________________________
איך נראה יוסי קלאר כיום, אחרי שיצא בשאלה? הקליקו על התמונה:
