מהחדר למכללה: הסיר את הכיפה ונאלץ להשלים לימודים בסיסיים

"אני מסרב לקרוא לעצמי חילוני", אומר יוסי קלאר. "לפעמים אני מרגיש שאני עדיין חרדי שפשוט לא שומר תורה ומצוות".

עוד בערוץ אנשים:

• דתייה מהשומרון וחילונית מת"א עושות שלום
• עורכת הדין סגרה את המשרד כדי לטייל בעולם
• הגיורת ויתרה על ירושה למען אהבה
  

קלאר (24) אומר את הדברים האלה בביתו בירושלים, לבוש בג'ינס ובטי-שירט; על הקיר תלויה כרזה של הסרט "הסנדק", בידו הוא מחזיק סמארטפון, ושום דבר באווירה לא מסביר את הקרבה שהוא חש למגזר החרדי. אבל כשיוצאים מחדרו הפרטי לסלון, מבינים הכל: זהו בית חרדי לכל דבר, עמוס ספרי קודש; אמו חובשת כיסוי ראש; אביו מתהדר בשטריימל בשבת. כאן גדל קלאר, כבן זקונים אחרי ארבעה אחים ואחיות. כיום הוא נמצא במחוזות שונים לגמרי, אבל בניגוד ליוצאים בשאלה רבים אחרים, שמנסים להתנתק מעברם, קלאר עדיין שומר על קשר הדוק עם זהותו החרדית, גם מעצם העובדה שהוא עדיין גר בבית הוריו, וגם בבחירות שעשה מאז שזנח את החליפה השחורה ואת המגבעת. במסגרת שירותו הצבאי, לדוגמה, סייע בגיוסם של אלפי חרדים, ועם שחרורו היה שותף בהקמת עמותת יוצאים לשינוי, העוזרת ליוצאים בשאלה להשתלב בעולמם החדש.

"כשהכתבה הזו תפורסם", הוא אומר, "בטח יגיעו תגובות כמו: 'אתה מתעסק בחרדים, מנסה לחנך אותם, למה מי אתה?' אבל אני לא רוצה לחנך אף אחד. יחד עם זאת, כשאני רואה שהאחיינים שלי לא מקבלים לימודי ליבה, זה קורע לי את הלב. אני יודע מה הם יעברו, זה מעצבן אותי, ולכן אני פועל כדי לתקן את זה".

סוגיית הלימודים במגזר החרדי קרובה לליבו במיוחד, בין השאר משום שבשנה האחרונה הוא נאלץ להשלים פערים לצורך לימודיו האקדמיים. "ללמוד במכינה ולהשלים לימודי בסיס זה קשה, לוקח המון זמן ועולה מלא כסף", הוא אומר. "אני התחנכתי בחדר ובישיבות, שבזכותם אני מסוגל היום לשבת וללמוד המון שעות בלי לקום מהכיסא, אבל לא קיבלתי שום ידע במדעים, באזרחות או במתמטיקה - מעבר לכפל וחילוק. כשהמדינה לא נותנת לילד לימודי בסיס, היא פוגעת בו קשות".

הוא עצמו הצליח להתגבר על הקשיים, והשבוע הוא מגשים חלום ומתחיל ללמוד פוליטיקה ותקשורת כסטודנט מן המניין במכללת הדסה. "כשהגעתי למכינה, היו לי הרבה חששות", הוא אומר. "עכשיו אני בעיקר מתרגש".

קלאר. "יש חומה בלתי נראית, שכחרדי אסור לך לעבור אותה"(צילום: אלכס קולומויסקי)

ויהי אור

מכללת הדסה נמצאת במרחק הליכה משכונת מאה שערים, הלב הפועם של הקהילה החרדית הירושלמית, שבה נמצא החדר שבו למד קלאר עד גיל 14.

"ברחוב הנביאים, שבו ממוקמת המכללה, יש חומה בלתי נראית, שבתור חרדי אסור לך לעבור אותה", מסביר קלאר. "בצד אחד שלה נמצא העולם החרדי, ומהעבר השני ממוקם רחוב יפו החילוני. למרות הפערים העצומים, הכל נורא קרוב ובמרחק הליכה, ומאוד סמלי בעיניי שזה הנתיב שהלכתי בו".

לחדר הוא הגיע מדי בוקר מהבית בשכונת הר נוף, שבו הוא גר עד היום. הוריו גדלו במאה שערים ומשתייכים לחסידות סלונים, ובכל זאת בחרו לגור בשכונה מעורבת. "זו שכונה מאוד מגוונת", אומר קלאר, "המהווה מדגם מייצג של קשת שומרי המצוות: בילדותי גרו לידינו חסידים, ליטאים, ספרדים ודתיים לאומיים. זו גם שכונה ליברלית יחסית: בבית תמיד היה לי מחשב, למרות שבחדר אסרו עלינו להכניס מחשבים לבתים, ושיחקתי כדורגל עם הילדים של כולם. אורח החיים הזה מנע ממני לאמץ את התפיסה החרדית שאומרת ש'אנחנו צודקים והם טועים'. לא אומרים את זה בגלוי, אבל כשמשדרים לך שחסידות סלונים היא האמת המוחלטת, אז המשמעות היא שכל השאר זה לא".

בגיל עשר עבר עם משפחתו לארצות הברית, שם למד אנגלית ויידיש והכיר חרדים מסוג אחר. "למדתי במוסד חרדי אורתודוקסי, לכאורה כמו בארץ, אבל שם לכולם היה מחשב בבית, שיחקתי עם חברים חרדים בפלייסטיישן, וכל ההורים עבדו. בארץ היו לי רגשי נחיתות מהעובדה שאבא שלי עובד ומפרנס, כי אבא צריך להיות אברך. שם גיליתי עולם אחר לחלוטין. היה לי טוב; לא חשבתי שזה מוזר, אבל כשחזרנו לארץ, אחרי שנתיים, חזרתי ללמוד באותו חדר וקלטתי את הפער: שני המקומות חרדיים, אבל שם זה מותר ופה זה אסור. נפל לי אסימון ענק, ששוקל טון, והבנתי שאין סיכוי ששתי הדרכים נכונות: הרי יש אלוהים אחד, והוא יודע מה הוא רוצה, לכן בטוח שמישהו טועה. התחלתי לשאול שאלות, בעיקר את עצמי".

בסיום הלימודים בחדר עבר ללמוד בישיבה. במקביל, התחיל לגלוש באינטרנט בחשאי ולגלות עד כמה רחב ומסקרן הוא העולם שבחוץ. "זה היה סוג של 'ויהי אור': העולם פתוח בפניך, אתה יכול להגיע לאן שאתה רוצה, לשאול שאלות. ראיתי המון סרטים תיעודיים, קראתי ערכים בוויקיפדיה, נכנסתי לרשימת שירי הרוק הכי טובים, ל-200 הסרטים המומלצים של IMDB. ראיתי הכל, אבל עדיין הייתי חרדי: הלכתי כל בוקר לישיבה עם כובע וחליפה, ואף אחד לא ידע כלום.

"לאט-לאט הסתדרתי פחות עם המורים והמשגיחים, עברתי בין ישיבות עד שמצאתי את עצמי בישיבה לנושרים. בדרך הכרתי חבר טוב, דוד כהן, שאיתו דברתי הרבה על אמונה. במשך כמה חודשים ראינו סרטונים ביוטיוב על אתאיזם, ניהלנו דיונים על תיאולוגיה, וככה יצאתי בשאלה ברמה הרעיונית. כלפי חוץ עוד לא עשיתי את הצעד, כי ידעתי שיש לזה מחיר: אתה מאבד הרבה חברים, מתרחק מהמשפחה. אחותי שרה יצאה גם היא בשאלה, אז דיברנו הרבה על המחירים שצריך לשלם. למרות הכל, בגיל 17 החלטתי לעזוב את הישיבה והתחלתי לעבוד במשרד פרסום חרדי. הבנתי שזו הצהרה, ששידוך טוב אני כבר לא אקבל. באותו שלב עברתי לחולצות פולו, והחלטתי שאני רוצה להתגייס לצבא. הבנתי גם שלא אוכל לחיות כל החיים את השקר הזה, ושאני צריך לצאת בשאלה. עדיין לא ידעתי איך ההורים יקבלו את הבשורה, אבל הייתה לי תחושה שלא אשן ברחוב".

איך הם הגיבו?

"מכיוון שהם לא היו ערים לתהליך שעבר עליי, הם קצת הופתעו, אבל לא נפלו מהכיסא. הייתה שיחה שבה אמרתי לאבא שלי :'אבא, החלטתי שאני יוצא בשאלה, ואני אבין לחלוטין אם תרצה שלא אגור פה. כמובן שאם אשאר, אני אכבד אתכם, אשים כיפה'. הוא אמר לי: 'זה בסדר גמור, אני מקבל אותך כמו שאתה. תעשה מה שאתה חושב ומבין'. שמחתי מאוד, כי לא נעים לעזוב את הבית ולהתנתק מההורים".

קלאר בתקופת הלימודים בישיבה. "נפל לי אסימון ענק, ששוקל טון"

העבריינים חסרי הלב

לקראת גיוסו לצה"ל ביקש לשרת כלוחם, אבל לא היה לו פרופיל מתאים. כשפנה למדור שילוב חרדים בבקשה לשרת בו, נענה בחיוב. לפני הגיוס יצא לטיול באיטליה, "וזו הייתה הפעם הראשונה שנראיתי חילוני", הוא מספר. "כשחזרתי, פרסמתי בפייסבוק תמונות שלי בלי כיפה, ובעצם יצאתי מהארון. היה לי פייסבוק כבר מגיל 14, אבל עם שמות בדויים כדי שהישיבה לא תגלה. זה הזמן להתוודות ולומר למשגיח היקר שאני זה שפתחתי עמוד לישיבה ועדכנתי מתי הוא נכנס ויוצא".

הגיוס שלו התרחש בתזמון מושלם, ערב ביטולו של חוק טל, "תקופה שבה שילוב החרדים הפך מתופעה חביבה למפלצת אדירה שמגייסת אלפים בשנה, ואני לא יכולתי לבקש שירות טוב ומשמעותי יותר. בהתחלה הייתי חייל זוטר, אבל בהמשך לקחתי על עצמי את הדברור של גיוס החרדים וגם יצאתי לקורס קצינים. במהלך ההכנה לקורס רצתי בפעם הראשונה בחיי: כילד חרדי לא עשיתי כושר אף פעם, וזה לא היה קל. מהקורס עצמו נפלתי בגלל פציעה בברך, אז חזרתי למדור כחייל פשוט אבל על תקן סרן, כעוזר ראש המדור. הייתי אחראי על מדיניות, נכחתי בפגישות עם קצינים בכירים, הייתי בורג משמעותי".

גם מפקדיו חשבו כך ובחרו בו כמועמד שלהם לפרס מצטיין נשיא המדינה ביום העצמאות. "כשסיפרתי בבית על המועמדות, אמרו לי: 'מגניב, אבל מה זה אומר?' לא ידענו בכלל שיש טקס כזה: הרי אין לנו טלוויזיה, ולא הייתה מעולם. הפעם הראשונה שצפיתי בטקס הייתה כשנכחתי בו בעצמי כמצטיין. זה היה השיא של השירות הצבאי מבחינתי".

שיא מסוג אחר היה המפגש שלו עם חברתו בשנים האחרונות, מרים, שאותה הכיר בבסיס. מרים היא דתייה לשעבר שחולקת איתו רבים מהקשיים הטמונים ביציאה בשאלה. "במקור היא מהצפון, אבל עכשיו היא שוכרת דירה בירושלים ומגיעה אליי הביתה מדי פעם. ההורים שלי מתים עליה, אבל אנחנו לוקחים את הקשר מאוד לאט, כי כל הצדדים צריכים לעכל את העניין. יש המון קווי דמיון בינינו, אבל ההבדל העיקרי הוא שלה יש השכלה, ולי אין".

מה אתה חושב על חרדים שלא מתגייסים?

"יש לי חברים מכל הזרמים, מהדתיים הקיצוניים ועד הליברלים, ורובם מבינים שחרדי שלא לומד צריך לעשות צבא. מי שלא מבין את זה הוא עבריין חסר לב, שמנצל את ההנחות שמדינת ישראל נותנת לחרדים. היו לי חברים חרדים שאמרו: 'למה להתגייס? מה, אני טמבל?' אז כן, אתה טמבל שמנצל את טוב ליבם של אחרים ולא משתתף בסחיבת האלונקה. אני לא חושב שכל החרדים צריכים להתגייס; אף פעם לא ניסינו לגייס חרדי שלומד, אבל אלה שלומדים ולא מתגייסים צריכים להיות יחידי סגולה".

מקבל את הפרס מהנשיא פרס. "לא ידענו שיש טקס כזה" (צילום: דובר צה"ל)

מי רוצה את האושר הזה?

היחסים בין המגזר החרדי לחברה הישראלית מעסיקים אותו גם כיום. במסגרת עמותת "יוצאים לשינוי", שבה הוא מכהן כסמנכ"ל, מסייע קלאר ליוצאים בשאלה. הוא גם מנסה להביא לכך שהם יקבלו הכרה ממלכתית כתת-מגזר בעל מאפיינים ייחודיים.

"אנחנו מנסים לתת ליוצאים בשאלה חכות, לא דגים", הוא אומר. "ברגע שליוצא בשאלה יהיה תואר אקדמי, הוא כבר לא יצטרך שום עזרה נוספת. היוצאים בשאלה הם לא מקרי רווחה. נכון שרבים מהם חווים קשיים כלכליים ומשפחתיים, אבל היוצא בשאלה הוא לא מסכן, אלא גיבור, ואם תיתן לו כלים, הוא יהפוך למטאור. אני לא מדבר על עצמי, כי לי הייתה יציאה מאוד נוחה: ההורים תמכו, הרבה חברים נשארו בסביבה, עשיתי מה שרציתי, היה לי טוב. יש יוצאים שבאמת קשה להם, ואז הם באים למדינה ואומרים: 'את נותנת מלגות לחרדים, אז גם אני צריך, כי אין לי משפחה שתעזור לי', והמדינה אומרת לו: 'סורי, אתה לא מניח תפילין, אז אנחנו לא עוזרים לך'. הגיע הזמן להפסיק להפלות את היוצאים בשאלה".

אתה חושב לפעמים מה היה קורה לך אם לא היית יוצא בשאלה?

"כן. יוצא לי לחשוב איפה לעזאזל הייתי אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, אם לא הייתי ספקן כל כך בתור ילד, אם לא הייתי חוקר. התשובה היא שהייתי היום במקום רע מאוד: נשוי לאישה שאני לא באמת מכיר, עם שניים או שלושה ילדים. אולי הייתי מאושר, אבל מי רוצה את האושר הזה? אני ממש שמח שיצאתי, שלא נבהלתי. היום אני מאושר מאוד".

______________________________________________________

גם דרור ליברמן חבש כיפה פעם. הקליקו על התמונה:

"הרעיון הוא לנסות להשתמש בסיפור שלי כדי להעיד על המדינה כולה". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)