בביתה של נורה חליפה שבשכונת טרומפלדור בנהריה תלויות זו לצד זו תמונה של קצין בכיר בצה"ל, תמונה של מסגד אל-אקצה בירושלים וכתובת המשבחת את אללה. בעלת הבית היא בדואית גאה וישראלית גאה - שילוב שממחיש היטב את היכולת שלה להכיל מורכבות אנושית.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מיהי הילדה שישנה על ספסלים ברחוב ונפגשת כיום עם שועי עולם?
היכולת הזו נולדה לא במקרה, אלא במהלך חיים סוערים ולא קלים. "גדלתי בכפר ערב אל-עראמשה שבגבול לבנון, והייתה לי ילדות קשה", היא מספרת. "אחריה הגיעו נישואים כושלים, שמהם נולדה בתי הראשונה שמתה בגיל מאוד צעיר. בתוך המציאות הזאת חינכה אותי המשפחה שלי לתרום למדינה ולימדה אותי שאין הבדל בין יהודים לערבים".
הבחירה שלה לגור בעיר יהודית ולשלוח את ילדיה למסגרות חינוך יהודיות ממחישה את העיקרון. "תמיד היו לי בבית תמונה של אל-אקצה, של הכותל המערבי ושל כנסיית הקבר, ואת ילדיי לימדתי שזה לא או-או - זה גם אסלאם וגם יהדות, וזה בסדר. אני לא מאמינה בשנאת חינם".
המילים של חליפה (65) נקטעות כשחולפת על פנינו בתה הצעירה עדן (17), תלמידת כיתה י"א, שעומדת להתגייס לצה"ל, כמו אחותה רים (23), עתודאית, שעומדת לשרת בפרקליטות הצבאית, אחותה נסרין (21), שעשתה שירות לאומי, ואחותה סופיה (28), ששירתה בחיל האוויר. "אבא שלהן, אל"מ חוסיין אל-הייב, היה הערבי הראשון שהגיע לדרגה כזאת בכירה בצה"ל", מספרת חליפה בגאווה. "הוא מת מסרטן ריאות לפני חמש שנים, וזה לא רק הפסד שלי, אלא של כל המדינה. חוסיין היה הקשר הנורמלי והיציב הראשון בחיים שלי. הוא היה אדם שלא ידע לתחמן. אני מתגעגעת אליו, אבל ממשיכה בחיים, גם כשבדרך יש קוצים וסלעים".
אפשרות שבאמת אהיה מאושרת
כבר בילדותה בכפר נתקלה בקוצים ובסלעים. "באו לכפר כנופיות", היא מספרת, "כי האזור היה פרוץ לגמרי. יום אחד הגיעו עשרה אנשים עם סוסים, ואחד מהם תפס את אבא שלי, קשר אותו לערימת עצים שנועדה לחימום הבית, והעלה אותו באש. הייתי ילדה קטנה, והמראה שלו בוער נצרב לי חזק בזיכרון. סבתא שלי קפצה לתוך האש כדי לחלץ אותו, ואחרי שכמה בחורות צעקו: 'חראם! חראם!', הכנופייה ברחה משם".
אביה הצליח לשרוד את הפציעה אף שלא היה רופא בסביבה: המשפחה כיבתה את כוויותיו באמצעות מים, ביצים, שמן וחלב - אבל האווירה הייתה קשה. "הייתה הפקרות מוחלטת, מצב נורא ואיום. במציאות כזאת שבה מגיעים לכפר גורמים חיצוניים שאין לדעת מי הם, קשה לסמוך על אנשים". המציאות הזו התנגשה עם מנהג הכנסת האורחים, המקובל כל כך בקרב הבדואים. "הגיע אורח לבית של אחותי. היא שאלה אותי: 'את יודעת מי זה?' הוא נראה לי מוכר, כאילו ראיתי אותו פעם, אבל לא הצלחתי לזהות. אחרי שהלך, היא סיפרה לי שהוא אחד האנשים שהציתו את אבא. למרות מה שקרה, הוא השלים עם המשפחה וחי איתה בשלום".
עוד בטרם הגיעה לגיל 18, חותנה עם בעלה הראשון, שעימו הביאה לעולם את בתה הראשונה, סלמה. הנישואים עלו על שרטון, וכשהייתה סלמה בת שבע, התגלתה אצלה מחלת אנמיה חרמשית שהביאה למותה בגיל 13. "זה גרם לי לרצות לא להביא עוד ילדים", אומרת חליפה, וחיוכה הרחב נמחק לפתע. בעשר השנים שחלפו בין נישואיה הראשונים (1972) לשניים (1982) הייתה שרויה בחובות כבדים לבעלה לשעבר. היא עבדה בעבודות מזדמנות כמו תפירה וסידור פרחים, ונשארה לבד. כשקיבלה הצעה להתחתן עם בן דודה, דחתה אותה. "לאבא שלי היה ראש מצחיק: הוא אמר לי להתחתן עם כל בחור שהגיע, בין אם הוא היה בגילי או בן 50. חוויתי התבגרות מאוד מוקדמת, ולא הייתה שמחת חיים בתקופה הזאת. כל הזמן התגוננתי על עצמי, על המשפחה, על הילדה. חייתי עשר שנים כדי לכסות חוב. עבדתי בשביל אנשים אחרים".
כשהייתה בת 29 נכנס לחייה האיש ששינה הכל - הגשש המיתולוגי חוסיין אל-הייב. "כשהוא הציע לי נישואים, אמרתי לו שלא יפיל עליי עוד פצצה, כי אני רק בהתאוששות, ואין לי כוח לעוד מעמסה. הוא אמר שיעשה אותי מאושרת. כשראיתי שהוא אדם טוב, אוהב ורציני, חשבתי שאולי, עם כל הפחד שלי, יש כאן אפשרות שבאמת אהיה מאושרת". לצד התקווה החדשה התמודד הזוג הצעיר עם אתגר שנבע מנורמה שמקובלת בחברה הבדואית. "חוסיין כבר היה נשוי עם ילדים לאישה נוספת, ורצה שנעבור לכפר שלו ושנגור עם אשתו השנייה. אני לא הסכמתי, גם כי החיים עם האישה השנייה היו נעשים מורכבים, וגם כי בתי סלמה, שעוד הייתה בחיים, נזקקה לעירויי דם כל שבועיים בבית חולים בנהריה. בתוך סיפור החיים המורכב הזה, שאין לך גלגל הצלה בו, הייתי חייבת לשנות דרך ולפתוח דף חדש". בעלה הסכים, והזוג עבר לנהריה. חליפה, מצידה, שינתה את דעתה בנוגע לילדים נוספים, ובמהלך נישואיה השניים הביאה לעולם תשעה ילדים – שבע בנות ושני בנים.
אבנים ביום כיפור
ימיה הראשונים של המשפחה בשכונה היהודית לא היו קלים. "מהיום הראשון שלנו כאן הבנו שיש פה אנשים שמאוד קשה להם להכניס ערבים לפה. אחד השכנים אמר שהתושבים לא רוצים לפתוח דלת ולגרום לעוד ערבים לגור פה. אחד הילדים שלי הותקף, וביום כיפור זרקו על הבית שלי אבנים. לפעמים ההורים של הילדים כאן לימדו אותם לקלל. ועם כל המורכבות, בחרתי להישאר פה. נתקלתי גם בישראלי היפה. למשל, יש לי כאן שכן שהבן שלו היה מרביץ לאחת הבנות שלי בגן. יום אחד הוא דפק לי בדלת בשעה מאוחרת; הוא עמד שם עם הבן שלו ואמר לו לבקש סליחה מהבת שלי. אמרתי לו שאני לא כועסת עליו. מאז ועד היום הילד הזה הוא החבר הכי טוב של הבת שלי".
אז את מאמינה שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד?
"מצד אחד, נאלצתי להעביר את אחד הבנים לפנימייה בגלל התנכלויות שהיו נגדו בבית הספר. מצד שני, שתיים מבנותיי, רים וסופיה, נשואות ליהודים ממוצא רוסי. כששומעים היום את הקריאה 'אללה אכבר', זה עולה בהקשר של אלימות והרג, אבל במקור זה 'אלוהים גדול', דבר שגם יהודים מאמינים אומרים. אני רוצה שזה יבוא ממקום חיובי. אם מדברים על מלחמות פעמיים, על השלום צריך לדבר עשר פעמים".
שווה להקשיב למילים האלה דווקא השבוע, כשהמצב בדרום מחריף משעה לשעה. נורה חליפה שומרת על אופטימיות, למרות הכל. "בסופו של דבר", היא אומרת, "אני מאמינה שלאלוהים אין כאפיה, אין תרבוש ואין כיפה".
______________________________________________________
גם הוא מאמין בשלום, בדרכו המיוחדת. הקליקו על התמונה:
