כשהיא רקדה בחגיגות יום העצמאות בחיפה, משהו בה השתחרר. היא אמנם כבר בשנת ה-100 לחייה, מרותקת לכיסא גלגלים, ובכל זאת הרגישה חופשייה, משוחררת ממגבלות, ובעיקר מאושרת. זה היה שבוע בלבד אחרי שעלתה לישראל: מצד אחד, הייתה רחוקה מהמדינה שבה חיה רוב שנותיה, מהשפה ומהתרבות שהכירה; מצד שני, היא הייתה קרובה יותר מאי פעם למה שתמיד היה בית בעיניה – המשפחה שלה. "הרגשתי עטופה, וששומרים עליי במסיבה", אומרת ברטה גולדשטיין-ליבסמן. "הייתי מאושרת שאני יכולה להשתתף באירוע כזה, למרות שכל הנינים שלי היו בצבא".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הטייס נוחת במטבח ומתכנן מהפכה בענף שמן הזית
עכשיו היא כבר שלושה שבועות בארץ, וההתאקלמות לא קלה לה. בעיקר היא מתקשה עם השפה. "קשה לי להסתגל לשפה העברית", היא אומרת בספרדית. "בעבר התחלתי ללמוד אותה, אבל הפסקתי". היא מנסה לספור מאחת עד עשר, נעצרת בספרה חמש וזוכה לסיועו של ד"ר חבייאר סימונוביץ', הנכד שלה, המשמש כמתורגמן במהלך הראיון. חוץ ממנו, יש לה עוד שמונה נכדים ו-22 נינים, וכולם עוטפים אותה באהבה גדולה. "באתי לארץ משתי סיבות: להתאחד עם התינוקת שלי בטי, אמא של חבייאר, שהיא היום בת 81, ולחגוג עם ישראל את חגיגות ה-70", היא מסבירה.
לא קל לעשות שינוי כזה בגילך.
"בחיים תמיד צריך להיאבק, ואני תמיד תלויה באחרים, שיעזרו ויושיטו לי יד, אבל הגיל לא אומר כלום בעיניי. החיים מתפתחים, ומה שחשוב זה מה שאני מרגישה וחושבת".
צפו בה במסיבה:
חיפשתי חום ושייכות
היא נולדה ב-9 בנובמבר 1918 בפולין, וכשהייתה בת שבע, החליטה משפחתה להגר לארגנטינה. "בפולין לא הייתה הרבה עבודה, ולהורים שלי היו שישה ילדים, אז היה להם קשה להתפרנס ולקיים את המשפחה", היא מספרת. "בהתחלה הם רצו לעבור לארצות הברית, אבל בסוף התגלגלה האופציה של ארגנטינה. על עלייה לארץ ישראל בכלל לא דיברו בבית, למרות שהיא תמיד הייתה עבורנו המולדת של היהודים, המקום שאליו היהודים יעברו".
הראשון שעבר לארגנטינה היה אביה, חיים-יצחק גולדשטיין. הוא השתקע בבואנוס איירס, הקים בה מאפייה דומה לזו שהייתה לו במולדת, ובכסף שחסך קנה כרטיסי הפלגה לשאר בני משפחתו. ברטה הפליגה עם אמה בלימה, שתיים מאחיותיה ואחיה, ובמהלך המסע הארוך עברה טראומה שהותירה בה חותם עמוק. "חליתי בחזרת, הפנים שלי התנפחו, וכשהגענו לארגנטינה, רב החובל לא הסכים שארד מהספינה, כי הוא אמר שאני עלולה להדביק אנשים. אני התחלתי לבכות, והבכי שלי היה כל כך חזק, שבסוף הוא הסכים שארד, אבל אמר לי ללכת מיד לרופא. כשהגעתי למרפאה, כיסו בבד אדום את המנורה שהייתה שם, מתוך אמונה תפלה שזה יעזור לי להבריא. אני לא רציתי שיפרידו אותי מהמשפחה שלי; זה מה שהיה לי הכי חשוב. מאז, כל חיי, חיפשתי תחושה של חום ושייכות למסגרת אנושית ומשפחתית".
ימיה הראשונים בארצה החדשה לא היו לה קלים, בעיקר בשל הצורך ללמוד את השפה הספרדית. "הלכתי לבית הספר היסודי, ושם היו ילדות יהודיות שהגיעו לפניי ועזרו לי ללמוד את השפה. גם קיבלתי טיפול לחזרת, שעברה מאוד מהר".
בשלב זה היא קוטעת את הרצף הסיפורי, מבטה מתמלא חמלה וגעגוע, והיא מדברת על אביה. "בכל פעם שראיתי אותו, הייתי מרגישה צורך עז לחבק אותו", היא נזכרת. "לא היה קל לגדול בארגנטינה כילדה יהודייה, אבל אבא אמר לי כל הזמן שאנחנו צריכים להסתדר ולהסתגל, כי זה המקום שלנו. הוא עבד קשה מאוד במאפייה כדי לפרנס אותנו". היא עצמה נאלצה להפסיק את לימודיה כשהייתה בכיתה ו' כדי לסייע בפרנסה. "הייתה הרבה עבודה בבית, אז עזרתי במטלות. בעיקר הכנתי לביבות יחד עם אמי לפני הזריחה. כשרציתי להמשיך ללמוד, לא הסתדרתי בלימודים, אז חזרתי הביתה, שמרתי על אחיותיי הקטנות, וכשגדלתי, התחלתי לצאת למסיבות ולהרחיב את המעגל החברתי. אז גם הכרתי את בעלי, מרכוס ליבסמן".
זו הייתה אהבה אמיתית
כשהיא מתחילה לדבר על בעלה המנוח, ארשת פניה משתנה, והיא בוהה באוויר כנערה מוקסמת, מאוהבת. "הוא מת ב-1979, ומאז לא התחתנתי ולא הייתי עם אף אחד", היא אומרת. "אני נאמנה עד הסוף. זו אהבה".
הם הכירו כשהייתה בת 15. "הלכתי למסיבת יום הולדת של אחת החברות שלי, ושם פגשתי את מרכוס, שהיה מבוגר ממני ב-12 שנה. הוא ניגש אליי והתחיל איתי, אז ירדנו יחד מהדירה שבה הייתה המסיבה כדי לדבר בשקט. החלטתי לקחת אותו אליי הביתה כדי שיכיר את ההורים שלי. מאז הוא ואני נהיינו חברים. ההורים שלי הרשו לנו לצאת יחד, אבל בתנאי שאחותי פאולינה תתלווה אלינו. הם רצו שיהיה עלינו פיקוח".
היא לא הפריעה לכם?
"ודאי שכן. בכל זאת, הצלחנו לקיים זוגיות, ואבא שלי הלך לחתום במשרד הפנים כדי לתת לנו אישור להתחתן, כי עוד לא הייתי בת 18. אחרי שקיבלתי את האישור, התחתנו לכל החיים. זו הייתה אהבה אמיתית".
האהבה הזו זימנה להם אתגרים רבים. פער הגילים העצום היה אחד מהם. העובדה שנעשו הורים שנה בלבד אחרי החתונה, היוותה אתגר נוסף. "כשילדתי את בטי, בתי הבכורה, הרופא שמר עליי ודאג שאהיה בסדר, כי אני בעצמי הייתי ילדה", היא נזכרת בשעשוע ובערגה. "בעלי עבד במאפייה עם אבא שלי, ואני כל השנים הייתי עקרת בית ועסקתי בגידול הילדים. למען ההגינות, אני חייבת לציין שהוא תמיד עזר לי".
בטי, לימים גננת, הייתה הראשונה מבין ארבעת הילדים שהחליטה לעלות לארץ. שלושת ילדיה האחרים הם קלרה (79), שהייתה גם היא גננת, אנה (77), מורה לחינוך גופני, ומאוריציו (71), פסיכולוג. אנה חיה בארצות הברית, והשלושה האחרים ישראלים. "כל אחד בנה חיים משלו", אומרת אמם. "בחינוך שלנו אמרנו להם תמיד שיגורו איפה שיהיה להם טוב, העיקר שיהיו מאושרים. יחד עם זאת, היה לי קשה עם זה שהם עזבו את ארגנטינה".
את הקושי הזה ניסתה לפתור לפני 37 שנה, כשעלתה לארץ לראשונה, אבל חזרה לארגנטינה כעבור שנה וחצי בגלל קשיי שפה. "לא יכולתי להסתגל למקום אחר", היא מסבירה. "גם עכשיו זה לא קל, ואני בתהליך של התאקלמות, אבל יש לי מטרה: לזכות לראות את בני הנינים שלי. אני גם לבד עכשיו; אין לי בעל שיהיה לצידי, וכל הילדים עזבו את ארגנטינה, אז אני רוצה להתחבר למשפחה, וזה תמיד מתקשר לי למה שקרה אז, באונייה – לרצון שלי שלא יפרידו אותי ממשפחתי. אז נכון שאני לא מבינה את השפה, והתרבות זרה לי, אבל המשפחה נותנת לי חום ומוטיבציה להמשיך לחיות, ולכן עליתי לכאן".
היא צלולה לגמרי. גם הבריאות טובה, מלבד הצורך בכיסא גלגלים. בינתיים היא גרה בביתו של נכדה, ד"ר חבייאר סימונוביץ', מרצה במכללת עמק יזרעאל, בחיפה, אבל ייתכן שתעבור בעתיד לבית אבות. אין לה ציפיות מיוחדות מארצה החדשה. "אני תמיד אמרתי שצריך לתכנן את העתיד, אבל לי אין יותר מדי מה לתכנן בגילי", היא אומרת. "הדבר היחיד שאני יודעת הוא שאני רוצה להיות קרובה לתכלית חיי - המשפחה".
______________________________________________________
בגיל 87 אוחז חיים שאשא בשני שיאים אקדמיים מרשימים. הקליקו על התמונה:
