את מי כינה המשורר היהודי-רוסי "שוחט האיכרים", ואיזה עונש קיבל
בעיצומו של שלטון סטלין בברית המועצות העז אוסיפ מנדלשטם לכתוב שיר נגד הדיקטטור. לרוע מזלו, הוא הגיע לאוזניים הלא נכונות. זה נגמר רע
אשת המשורר הייתה מבועתת מהשיר החדש של בעלה ומההשלכות שעלולות להיות לו על חייה. "חזרתי הביתה", סיפרה, "ובפי הידיעה שהחוקר הציג בפני מ' את שירו על סטלין, ומ' הודה כי הוא המחבר וכי השמיע את השיר באוזני כעשרה אנשים מחוגו הקרוב ביותר". האישה היא הסופרת נדז'דה מנדלשטם, מ' הוא בעלה, המשורר היהודי-רוסי אוסיפ מנדלשטם, והשיר שהגיע לטיפול של חוקר הוא "המכתם לסטלין", שאותו חיבר בעלה ב-1934. הנה הוא, בתרגומו של פטר קריקסונוב:
אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים,
לֹא שִׂיחוֹת שִׂיחָתֵנוּ, אֶלָא לְחָשִׁים,
אֲבָל גַּם מֵחֲצִי שִׂיג וְשִׂיחַ
אִישׁ הָהָר הַקְּרֶמְלִינִי שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים יָגִיחַ:
אֶצְבָּעוֹת לוֹ עָבוֹת וּשְׁמֵנוֹת כְּתוֹלָע,
כְּמִשְׁקֹלֶת שֶׁל טוֹן נְכוֹנָה כָּל מִלָּה,
כְּמוֹ מַקָּק צוֹחֲקוֹת הָעֵינַיִם,
בֹּהַק עַז מַבְהִיקִים מַגָּפַיִם.
וּסְבִיבוֹ מַנְהִיגִים דְקִיקֵי הַצַּוָּאר
חֲצָאֵי אֲנָשִׁים יַעֲשׂוּ כֹּל דָּבָר,
זֶה שׁוֹרֵק, זֶה נוֹהֵק, זֶה מֵרִיעַ –
וְרַק הוּא מְהַמְהֵם וּמַצְבִּיעַ
כְּמוֹ פַּרְסָה יַעֲנִיק כֹּל פְּקֻדָּה וּפְקֻדָּה –
יַךְ בַּשֵּׁן וּבָעַיִן קְרָבַיִם יִגְדַּע,
כֹּל דִּין מָוֶת כִּדְבָשׁ יֶעֱרַב לוֹ,
וְחָזֶה אוֹסֶטִי רָחָב לוֹ.
קשה לרדת לעומקה של התעוזה שנדרשה לא רק כדי לכתוב את השיר, אלא גם כדי להשמיע אותו בעיצומם של ימי שלטון הטרור של סטלין, כשמאות אלפי אנשים הועלמו, הוגלו לסיביר או הוצאו להורג אם רק הוטל עליהם צל של חשד של אי-נאמנות למנהיג.
והנה, מנדלשטם לא בוחל בביקורת על סטלין. הוא מתאר אותו כ"שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים", שמתענג על הוצאות להורג ופוקד על עינויים בהמהום אדיש. מנדלשטם תוקף לא רק את מעשיו הנפשעים של סטלין, לא רק את עריצותו, אלא גם את חזותו, ואינו חוסך בעלבונות: הוא מתאר את אצבעותיו השמנות, את עיניו הערמומיות, הדומות למקקים, את מגפיו הבוהקים כל כך, כנראה משום שהוא שומר על מרחק נוח מהקרביים שאותם הוא מצווה לגדוע. גם בתיאור האימה שהאיש מטיל סביבו אינו חוסך מנדלשטם במילים: עושי דברו של העריץ עלובים עד כדי כך, שאינם אלא "חֲצָאֵי אֲנָשִׁים" אחוזי אימה, שמוכנים לעשות "כֹּל דָּבָר" שהוא מטיל עליהם, אולי מכיוון שהם חרדים לצווארם הדקיק.
השיר נפתח בתוצאה של כל האימה הזאת: "אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים" – כלומר, הנתינים המפוחדים נטולי אחיזה במציאות, אינם חשים שיש קרקע מתחת לרגליהם, אינם מעזים לדבר, לוחשים זה אל זה, ובכל מקרה, גם אז העריץ "יָגִיחַ" ויטיל עליהם את עונשו.
הקשיבו לשיר בתרגום נוסף, מאת יעקב לח:
התעללות מיוחדת במינה
אין פלא שאשתו של המשורר כל כך חששה. "כששבתי למוסקבה", סיפרה נדז'דה, "גיליתי שכולם מכסים את מכשיר הטלפון שלהם בכרים: פשטה שמועה שבכל טלפון מותקן טייפ, וכל התושבים רעדו מפחד מפני העד המתכתי השחור המאזין למחשבותיהם הכמוסות". והנה בעלה כותב שיר כזה. אמנם, אינו מפרסם אותו – השיר עבר מיד ליד, ואנשים שיננו אותו בעל פה – ובכל זאת, איזה אומץ, או ייאוש, או שניהם. בסופו של דבר, השיר הגיע לידיו (או לאוזניו) של גנריך יגודה, ראש המשטרה החשאית הסובייטית, שהשמיע אותו לסטלין.
הדיקטטור החליט על שיטת התעללות מיוחדת במינה: לא הוצאה מיידית להורג, אלא מעין משחק של חתול ועכבר. אחרי מעצר קצר נשלח מנדלשטם לחופשי, אבל עליו ועל אשתו נאסר לגור באף אחת מ-12 הערים הגדולות ברוסיה. כמו כן, נאסר עליהם לעבוד למחייתם. במשך ארבע שנים הם נדדו ברחבי ברית המועצות כמו קבצנים חסרי בית, סמוכים על שולחנותיהם של חברים שהסכימו לתמוך בהם (היו גם אנשים חסרי רגש שמתחו עליהם ביקורת על שאינם מתפרנסים בעצמם, נוטלים "הלוואות" ולא מחזירים אותן), עד שב-1937 נאסר מנדלשטם ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע. גם לא ברור ממה בדיוק הוא מת: מטיפוס, מקור, מרעב או מחולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.
"אני לא מוכן לעזוב את העולם בלי להשאיר אחריי את דעתי הברורה על מה שמתרחש לנגד עינינו", אמר מנדלשטם. על האפשרות שיוצא להורג אמר: "אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע".
מעטים היו האנשים שהעזו אז לומר את אשר על ליבם. "כולנו השלמנו עם כך: שתקנו, בתקווה שיהרגו את שכנינו ולא אותנו", כתבה לימים אשתו, שהקדישה את חייה להנצחתו. את שיריו שיננה בעל פה ונעזרה בידידים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם ממנה, כדי שלא תוכל להסגירם, אם תיתפס.
על ימיו האחרונים לא נודע לה דבר. אפילו לא הודיעו לה שמת. אבל ידיעה אחת הגיעה אליה: שורות משירו של מנדלשטם נמצאו חרוטות על קיר בתא הנידונים למוות, והוא עצמו ידע על כך, כנראה. נדז'דה התנחמה מהמחשבה שהידיעה העניקה לו כמה רגעים של חסד.
_______________________________________________________
מה הסיפור שמאחורי השיר האחרון שהקליט אריק איינשטיין? הקליקו על התמונה:
