מדי שנה מציפים את האוניברסיטה העברית בירושלים מאות סטודנטים חדשים, שצועדים בדרך לא ידועה אל התואר הנכסף. לחלקם מצפה הפתעה בכיתת הלימוד - סטודנט אחד ומיוחד, שתמיד יהיה התלמיד המבוגר ביותר בכיתה, ולרוב יהיה מבוגר יותר גם מהמרצים הכי בכירים בקמפוס. זהו חיים שאשא, גבר נמרץ וחד-מחשבה, שבגיל 87 עדיין ממשיך לפקוד את האוניברסיטה ולהרחיב את אופקיו. שאשא הוא הסטודנט המבוגר ביותר באוניברסיטה הירושלמית, ויש לו עוד שיא אוניברסיטאי אחד, אפילו יותר מכובד - הוא בעל מספר התארים הרב ביותר. נכון לעכשיו, יש לו שישה: תואר ראשון בהיסטוריה ובתוכנית רב-תחומית במדעי הרוח; תואר ראשון במדעי האסלאם; ותארים שניים בלימודי המזרח התיכון, במדע המדינה, בהיסטוריה של עם ישראל וביחסים בינלאומיים.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- לקומיקאית שמצחיקה את הוליווד יש סיפור חיים ממש לא מצחיק
"בטקס הסיום של התואר האחרון שלי, אחת הפרופסוריות הרימה שלט שעליו היה כתוב: 'התואר הבא – דוקטורט'", מספר שאשא. "אבל השנה אני בכלל לא חושב על תואר: נרשמתי לקורס בחוג להיסטוריה, וזה מאפשר לי לשמור על ראש חד וגוף פעיל ובריא. במקום לכלות את הזמן במרפאות ובבתי חולים, אני עסוק בהאזנה להרצאות ובהגשת עבודות".
איך מתייחסים אליך הסטודנטים הצעירים?
"בהתחלה לא היו לי הרבה חברים ביניהם. אני מניח שהם הסתכלו עליי בצורה מוזרה ושאלו אחד את השני מה עושה פה הזקן הזה. הרי כולם יכולים להיות נכדים שלי. בהדרגה, ובעיקר בתואר האחרון שעשיתי, הסטודנטים התחילו להתקרב אליי, לשאול שאלות ולהתייעץ איתי. הם רואים בי סוג של מבוגר אחראי".
הכירו אותו:
שלושה שבועות בכלא האיראני
שאשא, נשוי לעדנה, אב לשלושה (רופא, רוקחת וד"ר למדעי המחשב) וסב לשבעה, גר בשכונת בית וגן בירושלים בדירה גדולה ומרווחת – ממש לא דירה סטודנטיאלית. הוא נולד בעיראק, וסיפור עלייתו לארץ הוא שיעור מאלף בהישרדות, שאותו אי אפשר ללמוד בשום אוניברסיטה.
"בגיל 16 שכנעתי את אבי שאעלה ארצה", מספר שאשא. "נסעתי לעיר בצרה, שם גר חבר שלו שעזר לי לעבור את הגבול לאיראן ולהגיע לעיר ח'וראמשהר. פגשתי שם אדם שאמור היה להביא אותי לבית כנסת שבו טיפלו ביהודים שרוצים לעלות לישראל באופן בלתי לגאלי, אבל במקום להביא אותי עד בית הכנסת, הוא עצר 150 מטר משם, הראה לי את הבניין ואמר לי ללכת לבד".
הוא החל לצעוד לעבר בית הכנסת ולא הצליח להגיע למחוז חפצו: בדרך נעצר על ידי שוטר שכלא אותו למשך שלושה שבועות. "למפקד המשטרה שם היו שתי אפשרויות: להחזיר אותי לעיראק או ליצור קשר עם יהודים ולבקש מהם שישחררו אותי בערבות. הוא בחר באפשרות השנייה".
היהודים שבזכותם יצא לחופשי, העבירו אותו לאחת ממשפחות הקהילה, שהעסיקה אותו במשך שנתיים כמשרת. "הרגשתי שם כמו עבד", הוא נזכר. לאחר מכן עבד אצל משפחה עיראקית לא יהודית, ואחרי שחסך מספיק כסף, נסע לטהרן, יצר קשר עם הקהילה היהודית המקומית ובעזרתה הגיע למחנה סודי שבו רוכזו היהודים שהמתינו לעלייה. "ב-7 באוגוסט 1950 הגיעו שני שליחים מהארץ, ניגשו אליי ושאלו בן כמה אני. עניתי שאני בן 20, והם התפלאו, כי נראיתי להם בן 14. הם אמרו לי שמעכשיו אגיד שאני בן 16. למחרת מצאתי את עצמי בארץ".
העולה החדש נקלט בקיבוץ יגור, שם למד לבד עברית וצבר ניסיון כחקלאי עד שנעשה מנהל חווה. אחרי עשרות שנים של עבודת כפיים פרש לגמלאות ללא תואר אקדמי, "כי מי חשב על זה אז? רציתי להסתדר בארץ ועשיתי את כל העבודות שביקשו ממני". עם יציאתו לפנסיה מצא עצמו משועמם וחסר מעש. בתו וחתנו זיהו את המצוקה והציעו לו להירשם ללימודים אקדמיים. "אמרתי להם: 'מה לי ולאוניברסיטה? על מה אתם מדברים?' אבל הם רשמו אותי, והתחלתי ללמוד. בהתחלה חשבתי להרים ידיים. התלמידים הצעירים קוראים 80 או 100 עמודים בצ'יק-צ'ק, ובגיל מבוגר זה יותר קשה. גם הייתי צריך לרכוש ידע רב בנושאים שהיו רחוקים ממני. למרות זאת, המשכתי. הרי כל חיי עודדתי את הילדים שלי ללמוד, אז כשאני הגעתי לאוניברסיטה, הרגשתי שאני לא יכול להרים ידיים ולאכזב את ילדיי. הייתי יושב עד 12 בלילה ולומד לעומק. בתואר השלישי שלי הממוצע כבר היה מעל 80".
למתוח את גבול היכולת
רבים מבני גילו מתקשים בעבודה עם מחשב, אבל שאשא בקיא היטב ביישומים השונים ומנצל את המכשיר לכתיבת עבודות. שאשא גם ניכר בצלילות מחשבתו ובדיבורו החותך והברור, ואלה באים לידי ביטוי גם בכיתות. "אני אף פעם לא יושב בכיתה רדום", הוא אומר. "אני תמיד פעיל, שואל שאלות, לוקח את תפקיד המוביל".
במהלך לימודי המזרח התיכון נתן ביטוי להיכרות שלו עם מדינות האזור ובעיקר עם איראן. "היה לנו בכיתה דיון על פצצת האטום שאיראן מתכננת לבנות, וכולם, כולל המרצה, אמרו שהאיראנים לא יעשו את זה. רק אני אמרתי שכן. התבקשתי לנמק את טענתי והסברתי שהאיראנים ייצרו את הפצצה לא כדי להשתמש בה אלא כדי ליצור עמדת כוח מול המערב. שאר התלמידים לא יכולים להתווכח יותר מדי עם דברים שאומר המרצה, אבל לי אין בעיה: לא אכפת לי אם אקבל 90 או 70. רוב הסטודנטים באים ללמוד בגיל צעיר, לפני העבודה והחתונה, והם צריכים תואר בשביל העבודה. אני לא צריך ציונים טובים כדי לקבל עבודה, אלא כדי לראות אם השכל שלי ממשיך לעבוד – כלומר, עד לאן אני מסוגל להגיע. חשוב למתוח את גבול היכולת".
אין ספק שהוא הגיע רחוק, מכל הבחינות. הוא גם זכה לסגור מעגל ונסע לאיראן במסגרת משלחת חקלאית ישראלית, 14 שנה אחרי שהמריא מטהרן ונחת בארץ כעולה חדש. "במהלך הביקור שלי שם החלטתי לחזור לכלא שבו ביליתי שלושה שבועות. נסעתי 120 ק"מ, עמדתי מול תחנת המשטרה וחשבתי לעצמי, איך הגלגל התהפך לטובה: 14 שנים קודם לכן הייתי שם אסיר, ועכשיו חזרתי לאותו מקום כמומחה מטעם מדינת ישראל".
עד היום יש לו יחס מיוחד לעולים חדשים. "היה איתי בחוג סטודנט יוצא אתיופיה, שהזכיר לי את עצמי כשהגעתי לארץ, כשהייתי לבד ורק רציתי שיגידו לי שלום. הזמנתי אותו לארוחת צהריים אצלנו בבית, ואשתי שאלה אותו אם הוא עוזר לי בכיתה. הוא ענה לה: 'מה אני יכול ללמד את חיים? הוא זה שמלמד אותנו: הוא שואל את כל השאלות שאנחנו רוצים לשאול, אבל מפחדים'".
______________________________________________________
גם רון עדני מחזיק בהישג אקדמי יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
