בנובמבר 1997 זכה אסי דיין בשני פרסי אופיר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע - פרס השחקן הטוב ביותר ופרס התסריט המקורי הטוב ביותר, שניהם עבור הסרט "מר באום" בבימויו. חצי שנה לאחר מכן התבשר דיין שזכה גם בפרס מטעם שר החינוך והתרבות, אלא שהפעם הוא לא הגיע לקבל אותו: מה שאמור היה להיות רגע מרגש של פרגון והכרה, נהפך להתנצחות מביכה בין הזוכה הלא מאושר לבין מי שאמור היה להעניק לו את הפרס - שר החינוך, יצחק לוי.
אסי דיין, שנולד ב-1945 בנהלל לרות ולמשה דיין - לימים, הרמטכ"ל הרביעי ושר הביטחון – החל את הקריירה הקולנועית שלו בשנות ה-60 כשחקן ("הוא הלך בשדות"), ומאוחר יותר עסק גם בכתיבה, בבימוי ובהפקה. בשנות ה-70 הוא כתב וביים סרטים קומיים בעיקר ("יופי של צרות", "גבעת חלפון אינה עונה" "שלאגר"), אבל בהמשך דרכו החל להביע קול פוליטי-ביקורתי ומשנה פילוסופית, שהגיעו לשיא אמנותי בטרילוגיית הסרטים שיצר בעשור האחרון של המאה ה-20 - "החיים על פי אגפא" (1992), "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995) ו"מר באום" (1997). יצירות אלה, שעסקו בקריסת האתוס הציוני, זיכו אותו בשורת פרסים ומיקמו אותו כאחד היוצרים הבולטים, המשפיעים והחשובים בתרבות הישראלית.
ב-29 באפריל 1998 התבשר דיין על ידי ראש מינהל התרבות והאמנויות, מיכה ינון, על זכייתו בפרס שר החינוך והתרבות לבמאים ולתסריטאים בתחום הקולנוע, והוא הוזמן לטקס שתוכנן להתקיים כעבור שלושה חודשים:
לכבוד
מר אסי דיין
רחוב יוסף צבי 47
רמת גן 52312
שלום רב,
הריני שמח להודיעך כי נבחרת השנה לקבל את פרס שר החינוך והתרבות לבמאים ותסריטאים בתחום הקולנוע לשנת 1998.
הריני מברך אותך על זכייתך ומאחל לך המשך עבודה פורייה ביצירתך הקולנועית.
בכבוד רב,
מיכה ינון
כשבוע לפני הטקס הוזמן דיין לקבל עיטור מכובד נוסף - אות הוקרה מטעם פסטיבל הקולנוע ה-15 של ירושלים. דיין עלה לבמה, ובמקום להודות להוריו היקרים שהביאוהו עד הלום, כמקובל באירועים מסוג זה, הוא התלונן ש"ירושלים היא עיר מזורגגת", עמוסה בפקקים נצחיים. הוא גם פנה לראש העיר, אהוד אולמרט, שנכח בטקס, ואמר לו: "אל תשכח לומר לחבר שלך (בנימין נתניהו, ראש הממשלה – ט"ע) שילך קיבינימט".
ב-12 ביולי 1998, יום לפני הטקס שבו אמור היה דיין לקבל את הפרס מטעם שר החינוך, הוא קיבל מכתב מפתיע מהשר:
שלום רב,
כידוע, זיכתה אותך ועדה מטעם מינהל התרבות והאמנויות במשרד החינוך והתרבות בפרס שר החינוך לבמאים ותסריטאים התשנ"ח.
אמנם, טקס חלוקת הפרסים אמור להתקיים רק מחר, יום ב', בירושלים, ואולם מהתבטאויותיך הפומביות בימים אלה אנו למדים עד כמה קָשָה לך – פיזית ונפשית – ההגעה לעיר הבירה. אשר על כך, במטרה לחסוך ממך יגיעה מיותרת, סברנו כי עדיף שתתכבד ותשב בביתך, ואת התעודה נעביר אליך הביתה.
למען כבודה של ירושלים ולמען כבודם של מוזמני הטקס, נראה לנו הסדר זה מניח את הדעת: הוא יחסוך ממך עמידה בפקקים, שבגינם, כדבריך, כינית את עיר הקודש בכינויי גנאי, והוא גם ישחרר אותנו משערוריות מיותרות.
אין אנו מתערבים בהחלטתה של ועדת הפרס (מיום 22.4.1998) להעניק לך את הפרס, ואמנם אנו עומדים בה, אבל את הדבר הקטן הזה לפחות נבקש: שחרר אותנו מנוכחותך הטורדנית בטקס.
בברכה,
יצחק לוי
בעקבות המכתב הודיע דיין שלא יגיע לטקס. "זה רק יחסוך לי את הפקקים האיומים לירושלים", אמר ל"ידיעות אחרונות". דיין גם הדגיש שאינו חוזר בו מדבריו; להפך, הוא ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף שוב את ראש עיריית ירושלים. "אהוד אולמרט התנהג כמו שריף", הכריז. "עוד לא ראיתי בירושלים שום דבר טוב. זו עיר רעה, עיר אוכלת יושביה, אז שלא יתפאר כל כך בעיר הזו. שיבדוק היטב לפני שהוא הופך את המקום הזה לקדוש".
בכך לא הסתיימה הפרשה. מכתבו של לוי לדיין עורר את זעמם של אנשי מפתח רבים בקולנוע הישראלי, וחלקם החליטו להיעדר מהטקס כאות הזדהות עם דיין. שבי גביזון, רונית וייס-ברקוביץ' ומיכל אביעד, שנמנו גם הם עם הזוכים בפרס, לא הגיעו לקבל אותו. מי שקיבל את הפרס בשמו של דיין היה הבמאי חורחה גורביץ, שאמר בטקס: "אנחנו מסתייגים מהסגנון שבו אסי דיין ביטא את דעותיו, אבל מאמינים שלכל אחד יש זכות לבטא את דעותיו. קוראים לזה דמוקרטיה".
בעקבות הסערה ביקש ח"כ חנן פורת לפתוח בחקירה נגד דיין בחשד להסתה ולהוצאת לשון הרע נגד ראש הממשלה ונגד תושבי ירושלים. פרקליטות המדינה החליטה לא לנקוט הליכים פליליים, תוך הבהרה: "ההתבטאות גסת הרוח והבלתי עניינית בטקס המכובד פגעה הן באומר והן בקהל מאזיניו. עם זאת, ועל אף הסתייגותנו הברורה מאופן הבעת הדברים על ידו, אין בגסות רוח בלבד כדי לבסס עבירה".
התקרית הזאת הייתה רק אחת משערוריות רבות שעורר דיין בחייו הפרטיים והציבוריים: ב-68 שנותיו הוא דיבר בגלוי על התמכרותו לקוקאין ולריטלין, סיפר על אשפוזים פסיכיאטריים ועל ניסיונות אובדניים ולא הרגיש צורך להתנצל, להצטדק או לשתף פעולה עם גישת התקינות הפוליטית. דיין נפטר ב-2014, כשהוא מותיר לא רק סקנדלים עסיסיים אלא בעיקר מורשת מפוארת שכוללת סרטים, ספרים, מאמרים ושירים. אין ספק שהאותנטיות שלו תפסה חלק גדול מקסמו האישי. נוכחותו - "טורדנית" או לא - בהחלט חסרה כאן.
_______________________________________________________
איך ניסה האמן הדגול למצוא עבודה כשהיה מובטל? הקליקו על הציור:
