לאונרדו דה וינצ'י נחשב לאחד הגדולים שבאמני הרנסנס האיטלקי במאה ה-15. הוא מוכר כמי שצייר את "מונה ליזה", את "הסעודה האחרונה" ויצירות מופת רבות אחרות, אבל מתברר כי לפני שהוא עלה לגדולה כצייר, מצא את עצמו האמן, כמו הרבה צעירים אחרים, מחפש עבודה בתחום אחר לגמרי ואפילו שולח קורות חיים.
הוא נולד בצפון איטליה באפריל 1452, מחוץ לנישואים, והוגדר כילד בלתי חוקי, עובדה שריחפה מעל ראשו כעננה בכל שנות ילדותו. בגיל צעיר גילה עניין ברישום ובקדרות, ובגיל 14 התקבל לעבודה כשוליה בסדנה של האמן אנדריאה דל רוקיו בפירנצה, שם עבד כעשר שנים. בגיל 26 קיבל הזמנה ראשונה כצייר עצמאי, אבל מסיבה לא ברורה זנח את המשימה תוך כדי עבודה. גם עבודות נוספות שהוזמנו ממנו באותן שנים ננטשו על ידו. לא ידועה הסיבה שבגללה הוא לא השלים את היצירות, אבל אפשר לשער שבאותה תקופה הוא פשוט לא מצא את עצמו. ב-1482, כשהיה בן 30, עזב את פירנצה ועבר למילאנו, שם בחן אפשרות לעסוק בתחום אחר שהיה קרוב לליבו. כששמע שדוכס מילאנו, לודביקו ספורצה, מחפש מדען צבאי ומהנדס של אמצעי לחימה עבור הצבא שלו, מיהר להציע את עצמו לתפקיד.
במכתב המועמדות הארוך ששלח לדוכס, פירט את כישוריו הרבים כמהנדס צבאי מיומן. רק לקראת הסוף ציין שהוא גם אמן ואדריכל:
"לאדון המהולל ביותר שלי,
"לאחר שראיתי והרהרתי בהישגיהם של כל אלה המחשיבים עצמם מומחים של כלי מלחמה, והבחנתי שכל המצאותיהם, ביצועיהם והכלים שיצרו לא שונים מאלה הנמצאים בשימוש, אעשה ניסיון, שלא במטרה לפגוע באחרים, להסביר את עצמי בפני הוד מעלתו במטרה לחשוף בפניך את סודותיי, ולאחר מכן להציע אותם לשימושך המלא, וכאשר יגיע הזמן, גם להביא לידי ביצוע יעיל של כל אותם הדברים המופיעים בקצרה ברשימה הבאה:
"1. יש לי תוכנית לבניית גשרים קלים מאוד, חזקים וניידים היכולים לאפשר בריחה, ובמקרים מסוימים גם להרחיק את האויב. אלה גשרים חסונים ובלתי ניתנים להריסה באמצעות אש או בקרב, קלים ונוחים לנשיאה ולהתקנה. יש לי גם אמצעים לשריפה ולנטיעת הרס במתקנים של האויב.
"2. במצב של מצור, אני יודע כיצד לרוקן מים מהתעלות וליצור מספר אינסופי של גשרים, מעקים, סולמות ואמצעים אחרים הנחוצים בנסיבות כאלה.
"3. כמו כן, במצב של מצור המלווה בהפצצות, כשבלתי אפשרי להקים גשרים בגלל גובה השיפוע או מיקומו של הכוח, יש לי שיטות להרוס כל מבצר או כיתור, אלא אם הם הוקמו על סלע.
"4. יש לי גם סוגים שונים של תותחים, מאוד נוחים וניידים, המסוגלים לירות אבנים קטנות כמו ברד בסופה. העשן העולה מהתותח יעורר פחד גדול אצל האויב בגלל הנזק החמור והבלבול.
"5. כמו כן, יש לי אמצעים להגיע לנקודת יעד - מנהרות תת-קרקעיות ומעברים סודיים שאפשר להקים ללא רעש, גם אם צריך לעבור מתחת לחפירות או לנהר.
"6. כמו כן, אני יכול להכין כלי רכב מוסווים ובטוחים שלא ניתן להתקיפם, שיחדרו את האויב ואת הארטילריה שלו, ואין שורה של אנשים חמושים שהם לא יוכלו לפרוץ דרכה. מאחוריהם יוכל חיל הרגלים לצעוד בשקט ללא פגע או עיכוב.
"7. כמו כן, אם יתעורר הצורך, אני אכין תותח, מרגמה ואמצעים ארטילריים קלים, יפים ושימושיים בעיצוב ממש יוצא דופן.
"8. אם לא תהיה אפשרות להשתמש בתותח, אוכל להרכיב כלים נוספים בעלי יעילות מופלאה שאינם בשימוש. בקיצור, כפי שיכתיבו נסיבות המצב, אייצר אינספור פריטים לתקיפה ולהגנה.
"9. ובמקרה שיתרחש קרב ימי, יש לי דוגמאות למגוון כלים המתאימים מאוד גם לתקיפה וגם להגנה, וכלי מיומן שימנע את האש של התותחים הכבדים ביותר, האפר והעשן.
"10. בעיתות שלום, אני מאמין שביכולתי לתת מענה מספק כמו כל אדם אחר בתחום האדריכלות, בבנייה של מבנים ציבוריים ופרטיים ובהולכת נתיב מים ממקום אחד לאחר. אני גם יכול לבצע פיסול בשיש, בברונזה ובחימר וכן להתבטא בציור. אני יכול להוציא לפועל כל דבר כמו כל אדם אחר, לא משנה מיהו. יתר על כן, אני יכול לפסל סוס ברונזה שיהיה לתהילת עולם ויציע כבוד נצחי לזיכרון אביך ולבית המהולל של משפחת ספורצה.
"ואם כל הדברים המוזכרים מעלה נראים לך בלתי אפשריים או בלתי מעשיים, אני מוכן בחפץ לב להדגים לך אותם בבסיס שלך או בכל מקום אחר לשביעות רצונו של הוד מעלתי, אשר אני נותן עצמי בידיו בכל ענווה אפשרית".
למרות רשימת היכולות הצבאיות וההנדסיות שהציג דה וינצ'י בתשוקה רבה, נראה שדווקא הסעיף האחרון הוא זה שתפס את תשומת ליבו של הדוכס. בתקשורת הראשונה בין השניים הזמין הדוכס דיוקן של הפילגש שלו, צ'יצ'ילה גלראני, ולאחריו הזרים לדה וינצ'י שורה של הזמנות ציור נוספות. ב-1489 הדוכס גם נענה להצעה להקים אנדרטה לזכר אביו, כפי שהציע האמן במכתבו, וביקש ממנו לפסל עבורו פרש על סוס מברונזה. דה וינצ'י השקיע מאמץ רב בבניית דגם של הפסל ופיתח טכניקות מיוחדות של עבודה, אבל ברגע האחרון החרים הדוכס את הברונזה שיועדה לפסל, וגם הפעם היצירה לא הושלמה.
חמש שנים לאחר מכן שוב פנה אליו הדוכס, והפעם הציע לו להכין ציור קיר גדול בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. דה וינצ'י נענה לאתגר, ועל הקיר הצפוני של חדר האוכל בכנסייה צייר את יצירת המופת "הסעודה האחרונה", המתארת את סעודתו האחרונה של ישו. זה היה ציור ענק, 460 ס"מ אורך על 880 ס"מ רוחב. דה וינצ'י הקדיש ליצירתו חמש שנים מחייו, אבל התברר ששיטת השימור שבה השתמש לא הייתה יעילה, ועוד בחייו החל הציור להתקלף ולהיסדק.
באותה שנה, 1499, פלש למילאנו מלך צרפת, לואי ה-12. הרגיעה שידעה מילאנו עד לאותה פלישה באה לקיצה, ודה וינצ'י ניצל את ההזדמנות כדי להציע שוב את שירותיו כיצרן של כלי מלחמה. הפעם חלומו התגשם: ב-1502, 20 שנה אחרי המכתב לדוכס ספורצה, הוא נעשה מהנדס צבאי בפמליה של צ'זארה בורג'ה, אחד המג"דים הצרפתים. בהמשך גם עבד כמהנדס אצל המדינאי ניקולו מקיאוולי במערכה נגד פיזה והיה אחראי על תכנון סכרים, נתיבים ומכונות חפירה.
בתחילת 1503 עזב את זירת המלחמה ושוב מצא נחמה באמנות. באותה תקופה התרחשה כנראה פריצת הדרך שהביאה להכרה הרשמית ביכולות הציור שלו. כשהגיע לפירנצה, הזדמן לו במקרה לצייר דיוקן של אשת סוחר בדים מקומי - ליזה די נולדו גארדיני. דיוקן זה של מונה ליזה היה לאחד הציורים המפורסמים בעולם. לימים, גם "הסעודה האחרונה" נחשב ליצירת מופת ועבר תהליך שימור קפדני. אם רצה או לא, לאונרדו דה וינצ'י זכה למקום של כבוד בתולדות האמנות. את ענייני הצבא והמלחמה הוא השאיר לאחרים.
______________________________________________________
איך שינה מכתב מילדה בת 11 את פניו של אברהם לינקולן? הקליקו על התמונה:
