קיבוץ נחל עוז, 29 באפריל 1956, ערב ל"ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה - טקס נישואים משותף של ארבעה זוגות - בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו להינשא חמישה זוגות, אבל את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות, משום שהחתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין.
פתאום מגיעה הודעה מהתצפיתנים: "ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול". השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג (21), צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס: הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שהוא עוּנה לפני שנרצח.
צפו בסרט תיעודי עליו:
משה דיין הגיע ופסק: "לא מבטלים חתונה". וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם. למחרת התקיימה ההלוויה. דיין הגיע שוב ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה (כאן, הנוסח המלא):
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים? השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע.
"על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
הקשיבו לנוסח קצר יותר של הנאום, שאותו קרא דיין בהלוויה:
את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, ולהיות חזקים כדי לתקוף. החזון שלו ברור: שום פשרה לא תיתכן. "זאת גזירת דורנו", הוא קובע במפגיע, ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכוּת תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך בעטיו של "האור שבליבו", מכיוון ש"הערגה לשלום החרישה את אוזניו".
דיין אמנם מבין לליבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות להגיע איתם להבנות. אדרבה, "הערגה לשלום" מסוכנת. לפי דיין, אותה ערגה היא זו שהחלישה את שמיעתו של רוטברג. הרמטכ"ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.
האם אפשר להשוות את דברי דיין לאלה של ווינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקיד ראש ממשלת בריטניה? גם צ'רצ'יל לא הבטיח לעמו חיים קלים במלחמה נגד הנאצים. "אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות", קרא אז צ'רצ'יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר: "מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון". אכן, הן דיין והן צ'רצ'יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, ולא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים.
צ'רצ'יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והוא שודר ברדיו לאומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים, לשכנע אותם בצדקת דרכם, להבטיח שהדרך תהיה ארוכה אמנם, אבל בסופה יהיה ניצחון. דיין דיבר ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח לא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין. כך יימשכו החיים, אמר, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.
אבל הוא טעה: ב-1977 הצטרף דיין כשר חוץ לממשלתו של מנחם בגין והשתתף במשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. נראה שבכל זאת נוצר סיכוי לשינוי – לפחות בגזרה אחת. הסכם השלום אמנם יציב, אבל עזה לא נכללה בו. בינואר 2013 - 57 שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח - נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי היא הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל - כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה למדינה.
__________________________________________________
מה היה חושב הרצל על מצבה הנוכחי של המדינה שאותה חזה? הקליקו על התמונה:
