מכל השיטות הנוראיות שפיתחו הנאצים להשמדת העם היהודי, אחת נותרה כמעט ללא עדות. זוהי השיטה שהייתה הפשוטה והזולה מכולן אבל הייתה לא פחות אכזרית מתאי הגזים או המשרפות: הפקרת אדם בשטח, בלי לתת לו מים ומזון, עד שימות. לאזור טרנסניסטריה שעל גבול אוקראינה-רומניה גורשו כ-150 אלף יהודים והופקרו כך למוות בגטאות ובמחנות שהוקמו עבורם. גם דבורה וינשטיין, כיום בת 82, הייתה שם.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- כוכב "שובר שורות" יורה לכל הכיוונים
"לא היה בשטח כלום", היא מספרת, "אבל מאיזשהו מקום הייתה מופיעה מריצה, והיו מעמיסים עליה את אלה שמתו בלילה מהקור ומהרעב. היו מפשיטים אותם, כי הבגדים היו שווים זהב, ומוציאים החוצה – כאילו, 'ברוך שפטרנו'".
עשרות שנים נמנעה וינשטיין מלספר על חוויותיה מאותה תקופה - "רק פה ושם אמרתי לילדים שלי לא לזרוק אוכל" - עד שלפני חמש שנים החליטה לספר הכל. "בערב יום השואה אספתי את כולם, ובמשך שלוש שעות רצופות לא הפסקתי לספר". מאז היא מספרת, והרבה, ולקראת יום השואה היומן שלה כבר עמוס הרצאות. עוד קודם לכן, ביום שני הקרוב (9.4), תנחה עם איבונה קרוגליאק את האירוע "גיבורות היופי 2018", שייערך בוואהל סנטר שברמת גן ויצדיע לנשים שורדות שואה במסגרת המיזם החברתי "מגשימים חלומות קטנים לאנשים גדולים". סביר להניח שגם באירועים האלה תשדר וינשטיין את האופטימיות שמלווה אותה: היא אמנם נחשפה לדברים האיומים ביותר שהאדם יצר אי פעם, אבל מביטה תמיד בחצי הכוס המלאה ומדגישה ש"כל החיים אני פוגשת אנשים טובים".
הכירו אותה:
לילה של סיוטים
וינשטיין נולדה בעיירה חוטין שבאוקראינה. אמה חנה הייתה תופרת, ואביה יהודה נהג בכרכרה. היו לה גם אחות גדולה, ריבה, אח קטן, ביומן, סבא וסבתא. המשפחה הייתה לא אמידה, אבל חמה ומלוכדת. "בעיירה חיו בין 6,000 ל-7,000 יהודים", היא מספרת. "היו גימנסיה עברית, ישיבה ובית חולים יהודי שעליו אמרו שאפילו הצאר הגיע אליו. אני זוכרת ילדות מאושרת – את ימי שישי עם ריח החלות ואת סבא מעביר את ליל הסדר".
בקיץ 1941 נכבש האזור על ידי הגרמנים והרומנים בני בריתם. "לילה אחד שמענו צעקות: 'יהודים, העיירה בוערת'. מכיוון שגגות הבתים היו עשויים קש וטיט, האש התפשטה במהירות. סבתא זרקה עליי שמיכה, ומיד כולנו ברחנו, אבל אמא חזרה לבית הבוער והוציאה את הראש של מכונת התפירה שלה. היא ידעה שזה יציל את חיינו.
"כמה ימים קודם לכן גייסו לצבא האדום את כל הגברים, כולל אבי. מנהיגי הקהילה נרצחו. בלילה של השריפה גירשו אותנו אל בניין הגימנסיה, ואחרי כמה שעות הגיעה הוראה להתחיל לצעוד. התחלנו ללכת - זקנים, חולים, אמהות עם תינוקות על הגב וגם אנחנו עם אמי ומכונת התפירה. בכל עיירה שאליה הגענו, צירפו אלינו את היהודים המקומיים, וכך השיירה גדלה, וגם קטנה, כי רבים מתו מיריות, מחולי, מתשישות או מרעב. בכפרים היינו נותנים למקומיים דברים שהיו לנו תמורת אוכל, עד שכבר לא נשאר לנו מה להוריד מהגוף. יום אחד הייתי כל כך רעבה, שהעזתי ללכת בעצמי ולבקש לחם. מכיוון שהייתי בלונדינית ונראיתי כמו אוקראינית, נתנו לי אוכל, וכך הפכתי למפרנסת של המשפחה".
פירוש השם טרנסניסטריה הוא "מעבר לנהר", ואת חצייתו ברפסודות רעועות לא תשכח וינשטיין לעולם. "זה היה לילה של סיוטים: הנהר היה רחב, נראה כמו אוקיינוס ולקח איתו גופות בלי סוף - ואני זוכרת את הצעקות של האמהות מכל עבר. אחרי שעברנו לצד השני, הלכנו בשלג שהגיע לנו למותניים עד שהגענו לתחנת רכבת נטושה. באזור הזה לא הייתה אפשרות להשיג אוכל, ואנשים מתו סביבי לילה אחרי לילה. אחי ביומן היה בן שנתיים וחצי, והוא מת ראשון. אחריו מתו סבא וסבתא. אמא שמה אותם בעגלה בלי להגיד מילה".
היא עצמה, שהייתה אז בת חמש, שרדה בזכות הפעלתנות שלה. גם היום ניתן לזהות בה את הילדה האקטיבית ומלאת התושייה שהייתה. כיום היו כנראה קוראים לזה "היפראקטיביות"; אז זה הציל את חייה יותר מפעם אחת. "בחג המולד השוטרים ששמרו עלינו חגגו: שתו, אכלו, רצו להתבדר - ודרשו מאיתנו לעמוד במשך שעות בשלג. אחותי ריבה נצמדה לרגל של אמא, אבל אני הייתי טום בוי והתרוצצתי בשטח. למחרת בבוקר ריבה קמה משותקת. הרגליים שלה קפאו. כשניתנה ההוראה להמשיך ללכת, אמא העמיסה את המכונה על הגב, את ריבה לקחה בידיים, וכל שאר הציוד – עליי".
אחרי חצי שנה של הליכה הגיעה שיירת היהודים לגטו פופוביץ. "אמא מצאה פרצה בגדר של הגטו שדרכה אפשר היה לברוח, והייתה יוצאת לחפש עבודה כתופרת. אותי היא השאירה לשמור על אחותי ריבה. ריבה הייתה כמו פסל – לא זזה ולא מדברת. היו לי כמה חתיכות בד ששימשו לה כחיתול, ואני הייתי מחליפה ומכבסת אותן בשלג ומחממת בידיים כדי שיפשירו".
לילה אחד התעוררה ריבה באי-נוחות, דחפה וצבטה את אחותה הקטנה ולא נתנה לה לישון. כשהתעוררה האחות בבוקר אחרי ליל שימורים, מצאה לידה גופה. זה היה מראה נפוץ, אבל על המוות הזה היא מעולם לא התגברה. "לא הייתי מסוגלת להוציא אותה למריצה", מספרת וינשטיין. "כיסיתי אותה וישבתי לשמור עליה, וכל שעה התארכה כמו שנה. עברו יום ולילה ועוד יום ועוד לילה עד שאמא חזרה עם אוכל. אמרתי לה שריבה כבר לא צריכה אוכל. מאז אמא ואני הפכנו לצוות. היינו בורחות בין כפרים, כי בכל פעם שלמישהי בכפר היה בגד חדש, כולם ידעו שביקרה בו התופרת היהודייה, אמא שלי, שתפרה אותו בתמורה לאוכל. אני הייתי דופקת על דלתות, שואלת אם צריכים תופרת, ואם הייתי מקבלת תשובה חיובית. היו מכניסים אותנו לדיר או לרפת, אמא הייתה עובדת שם, ואחר כך היינו חוזרות לגטו. ככה עברו שנה, שנתיים, שלוש - מי יודע? לזמן לא הייתה אז משמעות. חיינו משעה לשעה".
כשנכנסו הפרטיזנים לגטו, הייתה כבר בת תשע. היא ואמה צררו את רכושן בשמיכה והחלו במסע רגלי ארוך שהתחנה הסופית שלו הייתה ארץ ישראל. "אחותה של אמי עלתה לארץ ב-1935", מספרת וינשטיין, "וכל השנים, כשהיה לנו קשה וקר, אמא הייתה לוחשת לי באוזן: 'את חיה כי את נוסעת לדודה שלך שמחכה לך בארץ ישראל'. זה החזיק אותי. ידעתי גם שאם אמא תפסיד גם אותי, היא לא תשרוד".
צפו בסרט תיעודי על שואת יהודי טרנסניסטריה:
לא פחות גרועים מהגרמנים
מבחינתה, השואה לא הסתיימה עם תום המלחמה. באותה תקופה נדדו היא ואמה ברחבי אירופה, התאחדו עם האב שנפצע בקרב על סטאלינגרד וניסו להגיע לארץ, ללא הצלחה. נציגים של תנועות ומוסדות מהארץ הגיעו לאירופה כדי להעלות ילדים יהודים, אבל אי-הסדר ששלט בכל מקום הקשו על המבצע, והעלייה של הילדה דבורה והוריה נדחתה שוב ושוב. כשנתיים לאחר תום המלחמה הגיעה וינשטיין להולנד יחד עם עוד כ-500 ילדים, ושם החלה ההתארגנות שלה לקראת העלייה. "כשהגענו להולנד", היא נזכרת, "המטפלות המקומיות רחצו אותנו, הלבישו אותנו ונשאו אותנו על הידיים למיטות לבנות. בבוקר חיכו לנו שתי פרוסות לחם ענקיות. בהולנד חגגנו את כ"ט בנובמבר ומאותו רגע חיכינו לסרטיפיקטים. בסוכות 1948 הגענו לארץ".
ב-1951 הגיעו גם הוריה, והמשפחה גרה במעברת אוהלים בטירת הכרמל. אחרי שנישאה והקימה משפחה, החלה וינשטיין לעבוד במחלקת החינוך של עיריית תל אביב, שממנה יצאה לפנסיה ב-2001. קירות ביתה בהרצליה מלאים בתעודות הערכה, במכתבי תודה ובתמונות שלה עם מנהיגים ואמנים המעידים על שנות פעילות רבות ומסורות. לנוכח ההערכה הזו, מדהים לגלות שרק בגיל 14 היא סיימה את כיתה א', את התואר הראשון החלה כאמא עובדת, ובגיל 63 סיימה תואר שני. עד היום היא אישה פעלתנית ונמרצת, שאוהבת טיולים בעולם ו"הרפתקאות", כדבריה.
הוריה הגיעו לשיבה טובה וזכו להכיר את ילדיה רוני (61) ומיכל (57) ואת חמשת הנכדים. בעלה חיים נפטר ב-2009, וכיום היא סבתא רבתא לשלושה נינים (הרביעי בדרך) וכן נותנת הרצאות ומשתתפת בפעילות של העמותה הפרלמנטרית לזכויות ניצולי השואה. לאחרונה הצליחה העמותה להעביר תיקון לחוק ניצולי שואה, שבזכותו אלמנים ואלמנות של ניצולים יקבלו את קצבתם לאחר מותם.
בעצם, עברת את השואה בלי לראות אף נאצי.
"הגרמנים ביקרו אצלנו מדי פעם כדי לוודא שהרומנים והאוקראינים עושים את מלאכתם. הרומנים והאוקראינים היו לא פחות גרועים מהם, ובכל זאת הסיפור של האזור שלנו לא מסופר, ולכן חשוב לי לספר אותו. כל כך הרבה יהודים נהרגו ונרצחו שם, ואף אחד לא ידע ולא שמע".
______________________________________________________
התינוק החמוד הזה הוא היום זמר ידוע, ויש לו מה להגיד על היחס לניצולים. הקליקו על התמונה:
