במשך חצי שנה עבדה הלן שומאן על הארגון של פסטיבל הסרטים הישראלי בפריז, שנערך בחודש שעבר ושאותו היא מנהלת. היא טסה לישראל, נפגשה עם יוצרים, חיפשה תורמים ומממנים. החודשים עברו, מועד הפסטיבל התקרב; לפתע צלצל הטלפון, ועל הקו הייתה אלינור אגם, נספחת התרבות של שגרירות ישראל בפריז.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הנאום הדרמטי של בן גוריון: מה התגשם, מה התפספס
"היא לא אמרה לי: 'מירי רגב החליטה'", מספרת שומאן, "אבל אמרה שהשגרירה ואף אחד מטעמה לא יבואו לפסטיבל, ושאוציא את שמותיהם מרשימת המוזמנים".
והכל בגלל הסרט "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז, ששרת התרבות יצאה נגדו, ושהחלטת להקרין בערב הפתיחה?
"בדיוק. לא תיארתי לעצמי מה האישה הזאת מסוגלת לעשות. הרי פסטיבל הסרטים הישראלי בפריז הוא אירוע קטן, לא פסטיבל קאן, לא ברלין. זה פסטיבל צנוע, והפרס ניתן לפי הצבעה של קהל, לא של שופטים. אני רוצה פשוט להראות את היצירה הישראלית בפריז: זו השליחות וזו ההנאה שלי. אני בוחרת סרטים ישראליים שאני אוהבת, ו'פוקסטרוט' היה אחד מהם. אז מה יש בסרט הזה שלא מצא חן בעיניה? היא הרי יודעת שנקודת המבט שמוצגת בו היא לא אמיתית, אלא בדיונית לחלוטין. מישהו ראה פעם חייל רוקד פוקסטרוט? אני לא יודעת מה העניין, ואני לא מבינה עד היום".
סערת "פוקסטרוט" גרמה לכך שבשנתו ה-18 היה הפסטיבל רווי יצרים ומתחים. "שני ארגונים יהודיים גדולים קנו כרטיסים להקרנות ואחר כך ביטלו את ההזמנות שלהם", מספרת שומאן, "ואלה ארגונים שאמורים להיות מאוד ליברליים. הקהילה היהודית כולה התנהגה באופן מאוד מוזר". ולמרות הכל, הפסטיבל נערך כמתוכנן וזכה להצלחה. "מאוד אהבתי את הסרט 'האופה מברלין', שהבמאי שלו, אופיר ראול גייצר, הגיע לפסטיבל עם בעלו דניאל", אומרת שומאן. "להקרנה שלו הגיעה קבוצה מבית הכנסת הגאה בפריז. נחמד, לא? אבל כל הדברים האלה נדחקו הצידה בגלל הסערה של 'פוקסטרוט', וחבל".
צפו בקדימון ל"האופה מברלין":
הסרט של חיי קיבל צבע
שומאן נולדה בפריז וחיה בה רוב חייה, אבל הקשר שלה לישראל חזק ומשמעותי. כשהייתה בת 12 פנתה לסבה, ניצול אושוויץ, וביקשה לנסוע איתו למחנה ההשמדה הפולני, המקום שבו השתנו חייו. הסבא סירב לבקשה והציע לה לנסוע לישראל. "הייתי צעירה מאוד, אבל אני זוכרת שהטיול הזה היה מופלא. החיים שלי בפריז היו בשחור-לבן - המשפחה שלי סחבה את מטעני השואה, וזה הקרין על חיי היומיום שלנו - ואז הגעתי לישראל, והכל נהיה פתאום בצבע. הסרט של חיי הפך משחור-לבן לצבעוני. אולי בגלל זה אני אוהבת כל כך את הקולנוע הישראלי".
הזיכרון מביקורה הראשון בארץ, שנערך אחרי מלחמת ששת הימים, מלווה אותה עד היום. "הייתה התרגשות, כולם נראו לי נוצצים, כולם לבשו אופנה ישראלית חופשית כזו. אני זוכרת את הגבר הישראלי הראשון שראיתי, לא אשכח אותו לעולם: גבר מאוד נאה, עם שיער שחור, חולצת כפתורים פתוחה ושרשרת עם מגן דוד ענק. אמרתי לעצמי שבישראל אפשר להיות יהודי וחופשי".
בגיל 17 חזרה לכאן כדי להתנדב בקיבוץ אדמית שעל גבול לבנון. "זו הייתה חוויה מדהימה. רציתי להישאר בישראל, אבל אבא שלי בא כל הדרך מפריז כדי לקחת אותי". כיום היא חולקת את חייה בין ישראל לצרפת, בעוד שבעלה ושלושת ילדיה חיים בפריז בלבד. "בארץ יודעים לבשל מעולה, אבל המתוקים בפריז טובים יותר", אומרת שומאן, ולשאלה המתבקשת על פחד היא משיבה: "גם כשהייתי בישראל בתקופות של פיגועים, לא פחדתי, ואף פעם לא ביטלתי הגעה. פעם הייתי לבד במלון בתל אביב כשבדיוק היה פיגוע לא רחוק. אמרתי לעצמי: אלוהים ישמור! יכולתי לרכוב באזור הזה עם אופניים ולהיפגע! אבל זה לא מפחיד אותי".
הביקורים התכופים בארץ גם יצרו לה קשרים חמים בתעשיית הבידור המקומית. חברה הכירה לה את סוכנת השחקנים פרי כפרי, השתיים נהיו חברות טובות, ומשם החלה היכרות עם יוצרים ושחקנים ישראלים רבים, שחלקם גם נהגו לגור בביתה בפריז כשהגיעו לעיר. "אני קצת כמו האמא של האמנים הישראלים בפריז. פעם היה לנו חדר קטן בנפרד מהבית, וכל השחקנים הישראלים באו לשם. הם מאוד אהבו את המקום הזה. בעלי קרא לו 'עמוקתא', אז כל ישראלי שהיה מגיע, היה מתקשר ושואל: 'עמוקתא פנוי?' למשל, נדב לפיד, הבמאי שעשה את 'השוטר הטוב': הוא מאוד אוהב את צרפת, והוא גר אצלנו פעם. הוא ממש כמו בן נוסף שלי.
"אתה יודע מי עוד הגיע אלינו? מוני מושונוב. הוא חבר טוב שלי, הוא צילם פה סרט, אז גם הוא התקשר ושאל אם עמוקתא פנוי. שאלתי אותו: 'אין לך חדר במלון?' והוא אמר שהוא מעדיף את עמוקתא. גם ריימונד אמסלם: היא רצתה ללמוד צרפתית, אז היא נשארה תקופה בפריז. זה היה בית להמון אמנים. כולם היו באים, וזה היה מצחיק מאוד".
רונית אלקבץ הייתה מתעצבנת
קשר חם במיוחד יצרה שומאן עם רונית אלקבץ ז"ל, שאליה התקרבה במקביל להתאקלמותה בתרבות הצרפתית. "רונית הייתה חברה מאוד טובה", אומרת שומאן. "כשהיא הייתה באה לפריז, היינו נפגשות. אני זוכרת שהיא שיחקה בהצגה בצרפת את פנלופה מהמיתולוגיה היוונית, והמחזה היה בצרפתית קשה מאוד; היה לה המון טקסט, היא ממש לא הפסיקה לדבר כל המחזה, אז היא באה אליי ועזרתי לה; וכשיצא הסרט שלה 'גט', ארגנתי הקרנות שלו בפריז לצורך גיוס כספים, והיא מאוד העריכה את העזרה שלי. היא הרגישה שאני המשפחה שלה בפריז, ואני ידעתי שכשאני כותבת לה, היא תמיד תענה; היא תמיד תהיה שם כשאצטרך אותה.
"כשהתאומים שלה נולדו, באתי אליה הביתה והבאתי לה דיסק עם שירים בצרפתית כי ידעתי שהיא אהבה להשמיע להם שירים צרפתיים. ישבנו יחד והשמענו להם".
יום לפני שאלקבץ נפטרה, הגיעה שומאן לארץ. "ידעתי שהיא חולה, אבל בלי לדעת מה מצבה בדיוק. גם ידעתי שהיא לא רוצה שאנשים יידעו, אז לא שאלתי יותר מדי שאלות. במקרה הגעתי לארץ, אז באתי להלוויה והרגשתי שזה ממש גורל. מאוד אהבתי את רונית, ואני חושבת שמה שקרה לה זה כל כך לא פייר. היא הייתה מוכשרת בטירוף, והסיפור שלה עצוב ובלתי נתפס. אני חושבת עליה כל יום, ולקראת הפסטיבל חשבתי שזו תהיה מחווה יפה לשים לזכרה את התמונה שלה על שער התוכנייה. לאורך כל הסיפור עם 'פוקסטרוט' חשבתי לעצמי שהיא בטח הייתה בצד שלי. גם חשבתי שאולי זה טוב שהיא לא פה ולא יכולה לראות את הדבר הזה. אם היא הייתה פה, היא הייתה סתם מתעצבנת".
______________________________________________________
מה הקשר בין הילד החמוד הזה לסרט "פוקסטרוט"? הקליקו על התמונה:
