זה קרה לפני 38 שנה, ב-1980. עירית דותן ירדה מהבמה של בנייני האומה בירושלים, אותה במה שעליה התרחשה שבע שנים קודם לכן הפריצה הגדולה שלה, והחליטה שההופעה הזו, "לצה"ל באהבה", שבה השתתפו יוצאי להקות צבאיות, תהיה הופעתה האחרונה. דותן הרגישה שהיא לא רוצה לשיר יותר; שעם כל אהבתה למוזיקה ולבמה, היא חייבת להפסיק. "הרגשתי שאני עוברת תקופה כואבת, וזה לא הסתדר עם שמחת החיים הטבעית שלי", היא נזכרת. "לא יכולתי לעמוד על במה כשאני כואבת".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ההורים של מלכת היופי המנוחה יחגגו השנה ליל סדר מיוחד במינו
באותם ימים היא התקשתה להסביר לעצמה למה היא כואבת. שנים של הדחקה עטפו בערפל את מקור הכאב. לכאורה, הכל אצלה היה בסדר, אבל בשלב מסוים החלו זרמים תת-קרקעיים לערער את שלוותה. "הצלחתי למשוך את הקריירה שלי", אומרת דותן, "עד שבתקופה מסוימת התחילו לבוא לידי ביטוי הכאבים של ילדותי". היא ירדה מהבמה, עברה טיפול ממושך, ולאחרונה יש לה צורך לחדש את הקריירה שלה באמצעות מופע חדש, "בוחרת לחייך", שמתוכנן לצאת לדרך בחודשים הקרובים. שמו של המופע אינו מקרי. "אני חושבת שמה שעזר לי לשרוד את האתגרים המורכבים שנאלצתי להתמודד איתם בחיים, זה החיוך הפנימי שיש בי, והאופטימיות", היא אומרת. "זה משהו שהולך איתי לאורך כל הדרך, ואני מאושרת שהגעתי לגיל 66 כשעדיין יש לי את זה. לכן בחרתי לקרוא ככה למופע - מכיוון שכל יום מחדש אני קמה בבוקר ובוחרת לחייך".
ואיך היא שרה היום? צפו בסרטון:
מיד התאהבתי בו
היא נולדה בחיפה בשם עירית בן-בנימין ונועדה להיות זמרת, לדבריה, מיד עם יציאתה לאוויר העולם. "בשבועיים הראשונים לחיי בכיתי וצרחתי ללא הפסקה", היא מספרת, "אז דודה של אמי אמרה שעם קול כמו שלי אני יכולה להיות רק זמרת". בגיל ארבע בנתה לעצמה גיטרה אחרי שלקחה מחבט טניס ישן של אביה, דפקה בו מסמרים משני הצדדים וקשרה ביניהם ארבע גומיות. בגיל 12 קיבל הקשר עם הגיטרה אופי מקצועי יותר אחרי שלקחה שיעורי נגינה והצטרפה לתזמורת הנוער של עיריית חיפה.
לקראת גיוסה לצבא ניגשה לבחינות ללהקת פיקוד צפון ושרה בהן את "נישא ברוח" של בוב דילן ושיר בשם "בימים שכאלה" של להקת פיקוד דרום, שנכתב על ידי צבי זליקוביץ' ויעקב הולנדר, אותם יוצרים שאחראים גם ללהיט שפרסם אותה שנים אחדות לאחר מכן. היא עברה את המבחנים בהצלחה והצטרפה ללהקה לתוכנית "מהצפון באהבה", שבה הופיעו גם יגאל בשן, עדנה לב, דובי גל ומי שהיה בעלה הראשון ואבי בתה היחידה, מיכל - דודו דותן ז"ל.
את דותן פגשה לראשונה עוד לפני הצבא. "זה היה כשהייתי תלמידה בתיכון חדש בחיפה. הלכתי ברחוב הנביאים, והוא עמד בתחנת אוטובוס מול קולנוע עצמון. הוא כבר היה מוכר בתור המצחיקן של להקת פיקוד צפון, ואני זיהיתי אותו מיד, עם הפנים המיוחדות ומבנה הגוף העגלגל. עד היום אני זוכרת את המבט שלו, ואיך משהו זז בליבי וחשתי גל חום כלפיו. רציתי לנחם אותו, ואפילו לא ידעתי על מה. הייתה לי מין תחושה מוזרה שעוד ייצא לנו להכיר, ואכן, זה קרה כעבור שנה, כשהצטרפתי ללהקה שדודו היה המפקד שלה. כשהתקבלתי, מיד התאהבתי בו, כאילו שזה היה המשך של המפגש בתחנת האוטובוס, אבל הוא ממש לא שם עליי. הוא היה מאוהב בבחורה אחרת מהלהקה".
הרומן בין השניים התפתח רק לאחר השירות, כשנפגשו מחדש על אוניית תיירים שבה הופיעו יחד. "אני חושבת שאז הוא היה פנוי רגשית, והתאהב בי". מהשירות עצמו אין לה זיכרונות טובים. "היה בלהקה הווי מאוד כוחני, שכלל מרפקים ואגו, ולי אין את זה. היה לי קשה לבוא לידי ביטוי בלהקה שכולם בה כוכבים. ביקשתי לעזוב ולהיות חיילת מהשורה, אבל קצין החינוך של פיקוד צפון, מיכה שמיר, הציע שאעשה את מה שאני יודעת לעשות, והפיק לי תוכנית יחיד בצבא. הוא הכיר לי את המלחין יעקב הולנדר, שהיה מילואימניק, ועבדנו יחד על תוכנית בת שעה, שאיתה הופעתי במוצבים ושימחתי חיילים".
הקשר עם הולנדר נמשך אחרי שהשתחררה, כשביצעה את שירו "תנו לנו יד ונלך" בפסטיבל הזמר 1973 בבנייני האומה בירושלים (ראו סרטון בראש הכתבה). השיר אמנם לא זכה בפרס, אבל היה לאחד המושמעים והאהובים מאותה תחרות, וב-2009 אף נבחר ל"שיר ה-100 של תל אביב". דותן עבדה עם הולנדר גם בהמשך הקריירה הקצרה והקליטה משיריו. גם הקשר עם בעלה דאז כלל עבודה: השניים הופיעו יחד בתוכניות ילדים, והבדרן המצליח נהג לארח את אשתו מדי פעם בהופעותיו. ב-1978 נולדה בתם המשותפת, מיכל. כשנה וחצי מאוחר יותר התפרקו הנישואים, וזמן קצר לאחר מכן נכנסה הזמרת לדיכאון שגרם לה לקחת פסק זמן מעולם המוזיקה והיצירה.
"באותו זמן לא הייתי מודעת לכך", אומרת דותן, "אבל היום אני מבינה שהפגיעה המינית הביאה אותי למצבים של דיכאון. זו אחת הסיבות לכך שהיו שנים שלא היה לי כוח או חשק לשיר. הדיכאון לא היה עקבי. בתקופות שבהן הרגשתי טוב, עסקתי בתרפיה במוזיקה או שמיינתי וחילקתי דואר בדרום תל אביב".
הזמרת המפורסמת עבדה כדוורית? לא מוזר?
"נהניתי מזה. אהבתי את העבודה העצמאית בשטח, בלי לתת חשבון לאף אחד. היו אמנם כאב וגעגוע לבמה, אבל למדתי להשלים עם זה. היו שנים שבהן הופעתי בחוגי בית ובבית החולים תל השומר, אבל זה נעשה באופן מצומצם ואינטימי. אני חושבת שרק עכשיו, אחרי שסיימתי את הטיפול, סגרתי מעגל עם כאב הפגיעה והצלקות הגלידו, אני יכולה לחזור לבמה".
המונולוג הפמיניסטי שלי
דותן נמנעת מלפרט מה הייתה אותה פגיעה שטלטלה את חייה, רק אומרת שזה קרה בילדותה ונמשך מספר שנים. היא התחילה לטפל בנושא כשהתנדבה כסייעת בקו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. שמונה שנים פעלה שם, בין 1997 ל-2005, "וכנראה שהמפגש הקבוע עם הנפגעות ושמיעת הסיפורים הציפו את הפגיעה שלי", היא אומרת. "עם השנים היו פגיעות משנה, אבל כדי להשתקם היה עליי לטפל בפגיעה העיקרית". את הטיפול הזה עברה אצל עובדת סוציאלית קלינית במרכז לנפגעות פגיעה מינית בראשון לציון, עיר מגוריה. לאט-לאט החלו הזיכרונות לצוף, ואיתם הכאבים. "מדי פעם הזיכרון נפתח קצת יותר, כמו פרח, ואני נפתחת איתו ואומרת: לא יכול להיות, זה לא קרה לי. בעבר הכחשתי והדחקתי את מה שעבר עליי. אין ספק שהשפעת הפגיעה על החיים שלי הייתה דרמטית, אם לא טרגית".
כיום היא נמצאת במקום רגוע יותר: יש לה זוגיות שנמשכת כבר שנה, והיא גם סבתא גאה לנועם ולתמר, תאומות בנות עשר. אחת לשבוע היא מעלה סרטון לפייסבוק עם ביצוע לשיר שלה או גרסת כיסוי ללהיט מוכר (ראו דוגמה למעלה). "אני עושה את זה מתוך צורך לחזור לשיר ולקבל חשיפה מהקהל", אומרת דותן. אבל הפגיעה ההיא עדיין מקננת בה, ובכוונתה להתייחס לנושא במופע החדש, בקטע שאותו היא מכנה "המונולוג הפמיניסטי שלי", ובו היא אומרת: "עד לפני כ-30 שנה המונח 'שוויון לנשים' היה נושא ללגלוג. נחיתות הנשים לעומת הגברים בכל תחומי החיים הייתה מובנת מאליה, כאילו היא חוק של הטבע. לא דיברו אז על דיכוי נשים כי הנשים עצמן עוד לא דיברו ביניהן על הסבל שהן עברו תחת השלטון הפטריארכלי. הדיכוי התרחש תחת מעטה כבד של השתקה. 'קשר השתיקה'. כשאישה התלוננה על תוקפנות כלפיה, לא האמינו לה. כשכבר האמינו לה, היא בכל זאת הייתה אשמה, כי תמיד נמצא משהו בהתנהגות שלה שכאילו גרם לזה, אז היא העדיפה לשתוק".
גם לך לא האמינו? הטקסט הזה מבוסס על חוויות אישיות?
"אלה דברים שקורים לרוב אלה שעוברות פגיעה מינית בילדות. מכיוון שהמשפחה דואגת לשמור על עצמה, אז הנפגעת הופכת להיות הכבשה השחורה".
את מרגישה שקשר השתיקה עדיין קיים?
"כן. עד היום נפגעות תקיפה מינית מתראיינות בטלוויזיה עם צללית וכשקולן מעוות, כדי שלא יזהו אותן, בזמן שמי שצריך להתבייש זה הפוגע ולא הנפגע. לי כבר אין צורך לשבור את קשר השתיקה. השלמתי עם זה, זה העבר שלי. עברתי את הטיפול עם כל התופעות והסימפטומים השליליים המעכבים והכואבים של הפגיעה. היום אני חיה את החיים שלי".
מה דעתך על קמפיין MeToo#?
"אני מאושרת ממנו. אני גם מקווה שהוא ילך ויתפתח ויגרום לנשים נוספות לקבל אומץ לקום ולספר את הסיפור שלהן, מה שייתן לנשים אחרות דרייב לעזור לעצמן ולשקם את חייהן".
נחשפת לפגיעות או להטרדות מיניות גם במהלך הקריירה שלך?
"בוודאי. זה קיים כל הזמן ובכל מקום, עד היום. בשעתו זה היה נורמטיבי, ונשים היו צריכות שריון".
ידעת לעצור את זה בזמן?
"לפעמים כן ולפעמים לא. היו מקרים שיצאתי ממקום בתחושה שהטרידו אותי, והיו מקרים שפשוט קמתי והלכתי".
את כל החוויות הללו היא מביאה לעבודתה הנוכחית כמדריכה בחברה פרטית העוסקת בשיקום של אנשים שעברו משבר. "אני מביאה לשם את כל ניסיון החיים שלי", אומרת דותן. "זו אחת הזכויות שמקבלים כשמתבגרים: יש ניסיון חיים, וישנה תבונה שבאה בעקבות הניסיון הזה".
______________________________________________________
גם הוא זמר ותיק שזכה להצלחה בעבר ונעלם. הקליקו על התמונה:
