השמאלנית שחזרה בתשובה מקימה מרכז קהילתי באוהל בהתנחלות

אביגיל דגן-חדד היא אישה של ניגודים: חילונית ירושלמית בעבר וכיום דתייה, שמאלנית לשעבר ועכשיו גרה בהתנחלות, אשת רוח שמריצה בימים אלה קמפיין הדסטארט שנטוע עמוק באדמה. הקמפיין נועד להקמת יורט (אוהל מונגולי) ביישוב אבנת שבאזור צפון ים המלח, שישמש מרכז לפעילות קהילתית והעשרה ויאפשר מפגש בלתי אמצעי בין הפכים וניגודים. "זה מקום שאני חולמת עליו כבר כמה שנים", אומרת דגן-חדד. "אני חולמת לבנות מרחב בלב היישוב שלנו שיהיה בית לסדנאות ולמפגשים בין גוף לנפש שיכללו כתיבה, קליעה ומלאכות קדומות, וגם ישמש מקום מפלט לאנשים שרוצים להימלט מהעיר הגדולה ולקחת כמה רגעים למען עצמם".

עוד בערוץ אנשים:

• אריק איינשטיין שלא הכרנו: הקשיבו לשירים האחרונים שהוא הקליט
• שולמית גורן נסעה לפולין וחוותה איחוד משפחתי מרגש
• אורי פרסטר, בתו של השחקן הידוע, מוציאה ספר שירה
  

מי שייקח באבנת כמה רגעים למען עצמו ויתבונן בנוף, יזכה לחיזיון מדברי מרהיב. באזור הזה חם גם בחורף. חמה מאוד גם דמותה של דגן-חדד (34), שחייה גדושים עשייה אישית וחברתית. היא מגדלת שלושה ילדים - אוריה-הלל (שבע), אלישבע (חמש) ואמיתי-מנחם (שלוש) - מדריכה כלות דתיות בדרך לחופתן, מסבירה להן על הצעדים הראשונים במערכת היחסים עם הגבר וגם מרצה במדרשת עין פרת. "הקהילה שאני חיה בה מורכבת מאנשים דתיים שהם גם חופשיים ומחפשים", היא אומרת. "האוהל ייתן הזדמנות לפגוש יהדות דתית שאינה מובנת מאליה באופייה. אני לא חיה על גבעה נטושה ולא מתרגלת יוגה באשרם; אני בן אדם מאוד פרקטי, ומהבחינה הזו אני מתחברת לכל אדם שחי בארץ. המקום שבו אני גרה הוא פשוט וצנוע. כשהקיץ נמשך תשעה חודשים בשנה, קשה להתברגן. כאן אני מרגישה שייכת".

הכירו אותה:

דת שאפשר לשאול בה שאלות

הקמפיין של דגן-חדד עומד להסתיים ביום רביעי הקרוב (10.1), וכדי להבין את שורשיו של הפרויקט, יש לחזור אחורה, לתקופה שבה הדת והמסורת היו רחוקות מדגן-חדד מרחק שנות אור. "גדלתי בבית חילוני ושמאלני בירושלים, הייתי חברה בקומונות ובגרעין נח"ל, ובהדרגה התעוררה בי קרבה לזהות שלי", היא מספרת. "בגיל 24 טסתי לחו"ל, ושם התחלתי לשמור שבת לבד. היה לי ממש חשוב שהחזרה בתשובה תהיה ביני לבין אלוהים ולא משהו שמערב אנשים אחרים".

עם שובה מחו"ל היא נסעה לצפת, החלה ללמוד במדרשה והצטיידה במדים האופייניים לנקלטים החדשים בדת - חצאיות וחולצות ארוכות. "חשבתי שמנקודה זו ואילך אנתק קשרים עם ידידים שלי, אבל כשפתחתי את הארון וראיתי את כל הגופיות והג'ינסים, שאלתי את עצמי: מה קרה לי? למה עשיתי שינוי כל כך מהיר? סיפרתי לחברות שלי מהמדרשה שאני לא רוצה להיות דתייה קיצונית. הן חיבקו ועטפו אותי, ולאחר מכן עזבתי את צפת. החלטתי ללכת בדרך משלי, לא בהכרח בדרך של חוזרת בתשובה".

במסגרת החיפושים העצמיים הגיעה לרב מנחם פרומן ז"ל מתקוע, שביצע מהפך בכל מה שהיא חשבה עד אז על דת וגם על עצמה. "הרב והמשפחה שלו ממש הצילו לי את החיים מבחינה רוחנית", היא קובעת. "עד שפגשתי אותם, חשבתי שאם ככה נראית הדת היהודית, אין לי בה מקום, כי לא אהבתי שאומרים לי מה לחשוב ומה לעשות. אחרי שפגשתי את משפחת פרומן ואת היחס המיוחד שלה לדת, הבנתי שיש דת שאפשר לשאול בה שאלות ולהביע ביקורת".

במסגרת אותו מסע של חיפוש עצמי היא הגיעה גם לקיבוץ נאות סמדר שבנגב, ושם התוודעה לראשונה לאוהל המונגולי, היורט. "פשוט התאהבתי בזה ממבט ראשון", היא נזכרת. "זיהיתי משהו מאוד בסיסי במבנה העגול של היורט. אהבתי את העובדה שבניגוד למבנים מבטון, הוא מתקשר עם הסביבה ומתאים לה. זה התכתב עם החיבור בין הגוף לנפש, שאליו שאפתי כל הזמן, וגם עם החיבור שלי לעצמי".

מהו יורט? צפו:

ים המוות והחיים

דגן-חדד מודה שקשה לה לשמוע את המילה "רוחניות". למרות זאת, היא רואה בפרויקט שלה קרקע פורייה להפיכתו של עולם הרוח למעין אוניברסיטה פרקטית של החיים. "מה החוכמה לשבת וללמוד יומם ולילה, אם גם האנשים שכתבו את הדברים האלה חיפשו קשר מעשי לחיים?" היא תוהה. "אני רוצה שהאוהל יהיה מקום שיאפשר למידה מתוך החיים עצמם, מקום שגם הגוף וגם השכל יוזמנו אליו. כמדריכת כלות, שעוזרת לנשים בתקופה שבה הן מתחילות לגלות את המיניות, אני יודעת שלהרבה נשים יש צורך לעסוק בנושאים האלה, והאוהל ייתן להם ביטוי. האוהל יכיל גם את הקצוות הפחות פשוטים של החיים, כמו נשים שלא הצליחו להיכנס להיריון, או נשים שעברו לידה שקטה. אנחנו נקים גם מקווה, וחשוב לי שיתרחצו בו יחד נשים שעומדות להתחתן ונשים שעומדות להתגרש, שיוכלו לטבול בו כדי להתחיל פרק חדש בחייהן".

מיקומו של האוהל סמוך לים המוות אינו מקרי בעיניה: השילוב בין החיים למוות נוגע בעצב חשוף אצלה. "אמא שלי נפטרה עשרה ימים לפני שהתחתנתי, והחוויה הזאת של חיים ומוות ששלובים יחד גרמה לי להבין שהכל מחובר. לא סתם אנחנו גרים כאן, ליד ים המלח: אמא שלי חלמה לגור באזור הזה בשנתיים האחרונות לחייה, ואפילו ביקשה שאברר לה על קיבוצים פה בסביבה. אני התגלגלתי לפה בלי קשר, ועם קשר, למותה. יהיה חצוף מצידי לא להתייחס למוות באוהל שיקום סמוך לים המוות".

גם למצב הפוליטי המורכב היא מתכוונת להתייחס באוהל. "הייתי שמחה להביא לכאן חבורה של נשים מיריחו כדי ליצור יחד משהו עם הידיים, בלי לדבר על פתרון ומילים גדולות", היא אומרת. "יש הרבה עבודה בנושא הזה, אבל בינתיים האוהל יכול לזמן לקהילה אפשרות להשתמש בכישורים הטבעיים של הרוח ולהעניק אותם לאנשים".

גם בעלה של דגן-חדד, יוחאי, עוסק בחיבורים שונים, ובימים אלה הוא יוצר סרט תיעודי על שמורת טבע סמוכה שבה מתקיימים מפגשים בין יהודים לערבים. שלושת ילדיהם של בני הזוג עדיין קטנים מכדי לפתח מודעות פוליטית, אבל הם כבר מודעים למורכבויות אחרות שהחיים מזמנים להם; למשל, לניגוד בין חינוך דתי, שאותו הם מקבלים בבית, לאורח החיים החילוני שאליו הם נחשפים במוסדות החינוך האזוריים שבהם הם לומדים. "הם לומדים בתוכנית שמותאמת לתלמידים דתיים, ולכל אחד מהם יש את הקטע שלו", מסבירה אמם. "הבת לא רוצה להיות דתייה, אבל הבן הבכור ממש רוצה להיות דתי, וזה הפתיע אותנו".

לדבריה, ילדיה היו מניע מרכזי בהקמת האוהל. "ילדים יודעים לחיות דרך חוויה וגוף", היא אומרת.

אביגיל השמאלנית והחילונית הייתה באה לאוהל הזה?

"שאלה טובה", היא מצחקקת. "אני חושבת שאביגיל של אז הייתה מגיעה, אבל היא הייתה קצת חשדנית. כאקטיביסטית צעירה לא רציתי לחצות את הקו הירוק, וחשבתי שאין שלום רק בגלל הדתיים והימנים. כשהתבגרתי, הבנתי שזה מורכב יותר, והיום קשה לי להביע עמדות חד-משמעיות. העובדה שאני מקיימת היום אורח חיים דתי לא אומרת שהפכתי בהכרח לימנית בדעותיי. אני יכולה להתחבר גם לשמאל וגם לימין. הרי החיים הם יותר מורכבים משחור ולבן".

______________________________________________________

גם הזמר המפורסם והמצליח חזר בתשובה, ולא תאמינו איפה הוא היום. הקליקו על התמונה:

"ראיתי אנשים עשירים ומפורסמים שיש להם בעיה: הם לא שמחים". הקליקו על התמונה (צילום רפרודוקציה: יואב דודקביץ)