זה קרה בתור לרופא, כשאוֹרי פרסטר (23) הרגישה ששירים פשוט מתחילים לפרוץ ממנה. היא ישבה בחדר ההמתנה של הקליניקה, חיכתה שעה וחצי שיגיע תורה, ודווקא ברגע הזה, שאחרים יגידו כי אין מתסכל ממנו – חשה יצירתית מתמיד. "היה עיכוב, ואני ישבתי וחיכיתי", היא מספרת, "אז הוצאתי את המחברת שלי מהתיק והתחלתי לכתוב. כתבתי שישה שירים באותו תור. פתאום נכנסתי להיי, למאניית כתיבה. לפני כן הייתי כותבת יותר פרוזה ורק מדי פעם שירים, ולא באופן אינטנסיבי. באותו בוקר קמתי ואמרתי לעצמי שעכשיו אני רוצה לכתוב שיר, ולא נורא אם הוא לא יהיה טוב. זה היה ניסיון להתמודד עם הביקורת העצמית שלי. אמרתי לעצמי, זה יהיה גרוע, אבל כתבתי בכל מקרה".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- בלוג חדש: המכתבים המרגשים והמפתיעים ביותר בהיסטוריה
להפתעתה, אותה קבלה עצמית הניבה תוצאות מרשימות. "התחלתי לכתוב באינטנסיביות. הבנתי פתאום שכל המחשבה שלי היא מטאפורית, בצורה של שירה. זה היה משחרר ומרגש. באמצע שיעור סטטיסטיקה באוניברסיטה מצאתי את עצמי כותבת. גם אם חברה הייתה מספרת לי משהו, הייתי עוצרת ומבינה שיש כאן רגע שהוא שיר. בטלפון הנייד היו לי המוני פתקים עם שירים, שלאט-לאט עברו עריכה ועיבודים".
אותו פרץ כתיבה שהחל בבוקר אחד של החלטה והלך עם פרסטר לכל מקום, הוליד את ספרה הראשון, "תני לשירה בכורה", שיוצא השבוע בהוצאה עצמית. אבל רגע לפני שהספר עולה על המדפים בחנויות הספרים, המשוררת הצעירה לא שוכחת מאיפה הכל התחיל. "אחרי שהספר הודפס, חזרתי לרופא והקדשתי לו עותק. הוא מאוד התרגש. אני חושבת שמה שאיפשר לי להתחיל לכתוב באותו יום היה ההבנה שאני צריכה להפסיק לפחד להיות גרועה. כשהורדתי את החששות, ממקום שהוא בכלל לא חזק, דווקא אז הבנתי שאני יכולה לכתוב. מקסימום, זה ייצא גרוע. בסוף זה התברר כלא גרוע בכלל".
משהו קורה, ואין לו פתרון
פרסטר, סטודנטית לפסיכולוגיה ולספרות באוניברסיטת תל אביב, גדלה בכפר סבא להורים שתחום האמנות לא זר להם: אביה הוא השחקן משה פרסטר, ואמה רעות אמנית. מאז ילדותה, היא נזכרת, סיפור סיפורים היה חלק בלתי נפרד מעולמה. "תמיד כתבתי וסיפרתי סיפורים, וזה התחיל להיות רציני בכיתה ז', כשעברתי ללמוד בבית ספר דמוקרטי. המעבר היה קשה, הייתי בודדה, אז התחלתי לקרוא המון ספרים. הם היו הצלה בשבילי. הרגשתי שספר הוא הדבר הכי נעלה ומדהים, דבר שיכול לתקשר עם אנשים אחרים ולהעביר להם רגש. במקביל, התחלתי ללמוד כתיבה יוצרת בבית הספר ובבית אריאלה, אבל בכיתה י' החלטתי שאני לא רוצה להישאר שם. חשבתי שאני לא מספיק טובה, ושזה לא בשבילי. זה היה מאוד דרמטי, למרות שהיום בדיעבד זה מצחיק אותי. המשכתי לכתוב לעצמי אבל לא באינטנסיביות, עד לשנה הזו".
את אותו רגע שבו חזרה אל העט והמחברת מכנה פרסטר "התפרצות הכתיבה". הצורך הזה, החזק והבלתי נשלט, כנראה לא הגיע סתם כך. "הייתה לי תקופה לא פשוטה. הייתי אחרי שנה של לימודים בבאר שבע שהחלטתי לעזוב, חזרתי לגור אצל אמא שלי בכפר סבא ועברתי ללמוד בתל אביב. הייתי בתקופה מבולבלת, ולא ידעתי מה אני רוצה, מעצמי ובכלל. באותו זמן גם הייתה לי בעיה רפואית בעיניים, וזו הייתה תקופה מעיקה ומטרידה. הרגשתי שיש משהו שקורה לי ושאין לו פתרון. איכשהו זה התקשר לי לכתיבה. כתבתי הרבה שירים שקשורים בראייה. הרגשתי שהתקופה הזו של הכתיבה הפכה להיות מאושרת, וקשה לי להגיד על תקופות שהן מאושרות. פתאום החיים קיבלו עוד רובד שלא היה בהם קודם".
מהרגע שבו השירה פרצה מתוכה, לא עבר זמן רב עד שפרסטר הבינה שהיא רוצה להוציא את יצירתה לאור. "לשירה אין תוקף אמיתי כל עוד היא לא פוגשת את העולם, את הקהל", היא אומרת. "עד שאין מפגש בין קהל לאמנות, אני מרגישה שזה לא באמת קיים". היא החלה לשלוח טקסטים שלה לחברים ולבני משפחה, קיבלה פידבקים חיוביים, ובשלב הבא שלחה שירים לכתבי עת ספרותיים, בהם "עיתון 77". משם הם הגיעו לעיניו של המשורר יואב גלבוע, שהציע לה לקחת את כתיבתה עוד צעד קדימה. "הוא סיפר לי שהוא מקים הוצאה עצמית ושאל אם אני מעוניינת לדבר על ספר", היא משחזרת. "מכיוון שהחלום שלי היה להוציא ספר, נפגשנו, והוא ביקש שאשלח לו חומרים. שלחתי לו 150 שירים. התחלנו תקופה של פינג פונג: אני הייתי שולחת, והוא היה עורך, מביע דעה ומחזיר לי".
השלב הבא לקראת הוצאת השירים לאור היה גיוס כספים. פרסטר פתחה הדסטארט, ובתוך שלושה ימים השיגה את התקציב במלואו. "הספר מתאר את החוויה של היציאה אל העולם והמפגש איתו", היא אומרת. "זה מפגש שהוא מכאיב הרבה פעמים. מופיעים בספר הרבה שירים על דברים שהצטברו אצלי ושהייתי צריכה לעבד - הרבה כאבים ופחדים. אבל בשירה יש משהו מרפא".
צפו בסרטון ההדסטארט שלה:
עברתי תהליך
זוהי הפעם הראשונה שפרסטר נחשפת, אבל את העולם הזה של פרסום דרך אמנות היא מכירה היטב, מהבית. "כשהייתי קטנה הייתי מאוד ביישנית", היא מודה, "והייתי מתביישת גם בזה שמכירים את אבא שלי. תשומת הלב הביכה אותי, אבל עם השנים עברתי תהליך. בתור ילדה רציתי להסתיר את העובדה שהוא מפורסם ושהוא עוסק במשחק, כי הרגשתי צורך לגונן עליו ולשמור עליו ממה שאנשים אומרים. היום אני גאה בו ומעריכה אותו".
הוריה גרושים, אבל פרסטר אומרת שהיחסים ביניהם מהווים מודל עבורה ליחסים חבריים ומשפחתיים. "גם ביני לבין אבא שלי יש קשר חברי מדהים. הטעם שיש לי באמנות הוא בזכותו: הוא הכיר לי את כל הלהקות, הספרים והסרטים שאני הכי אוהבת. אם הייתי הולכת ללמוד רפואה, כנראה שזה היה מאכזב את ההורים שלי. גם הם רצו שאכתוב ושאפרסם ספר. הם מאוד מעורבים, גאים ותומכים. הם גם ליוו את התהליך משלב מאוד מוקדם: קראו את השירים והגיבו להם".
למרות ההכרה שפרסטר מקבלת כמשוררת, היא לא זונחת את לימודי הפסיכולוגיה ואת הרצון לטפל באנשים. "בהתחלה הרגשתי לא בנוח עם הכתיבה ועם הפרסום שבא בעקבותיה, כי רציתי להיות מטפלת, ופתאום אני בדיוק כמו ההורים שלי", היא אומרת. "אבל מההורים למדתי שאמנות היא כלי טיפולי ותקשורתי. פסיכולוגיה וספרות עוסקות בחשיבה שרואה כל הזמן כמה רבדים של המציאות, גם באופן סמלי ומטאפורי, ושתיהן קיימות בחיים שלי. היכולת לתת לדברים מילים ושם היא מאוד מקלה, וזה משהו שלומדים גם בטיפול - שיש אפשרות לדבר על הדברים ולכתוב אותם".
______________________________________________________
גם אבא שלה הוא אמן מפורסם (והיא דומה לו). הקליקו על התמונה:
